!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

בבא קמא דף עה – מודה בקנס

בדף עה ע"א נחלקים רב ושמואל אם אדם שהודה, ולאחר מכן באו עדים לחובתו, מתחייב בקנס: לדעת רב הוא פטור, ואילו שמואל סבור כי העדים שבים ומחייבים אותו בקנס.

בפשטות נחלקו רב ושמואל בדבר משמעותה של ההודאה לגבי הקנס. לדעת רב, ההודאה פוטרת מן הקנס, ולמעשה מוחקת אותו, ומעתה אין זה משנה אם יבואו עדים ויעידו: שוב אין הוא חייב קנס על מעשה זה. שמואל, לעומתו, חושב שההודאה אינה מוחקת את הקנס, אלא רק אינה מחייבת בו; על כן אין אדם מתחייב בקנס על ידי הודאתו, אך הקנס אינו נמחק, ואם יבואו עדים ויעידו – יחייבוהו.

דעת שמואל פשוטה: כשם שאין אדם נאמן להרשיע עצמו בדיני נפשות או לפסול עצמו לעדות, כך אין הוא נאמן לחייב עצמו בקנס. אך מה סברתו של רב: מדוע יש בכוחה של ההודאה למחוק את הקנס? נראה שנוכל להציע לכך שני הסברים:

א. התורה מעוניינת לעודד את ההודאה, על מנת שהתובע יזכה לכל הפחות בקרן, ועל כן נתנה התורה 'פרס' למודה – מחיקת חלק מהעונש (בדומה לעסקות הטיעון של ימינו).

ב. רב מסכים שההודאה אינה מוחקת את הקנס, אלא שהוא סבור כי ההודאה סוגרת את התיק, ועל כן אין העדים יכולים עוד לבוא ולהעיד לאחריה.

לאור זאת תובן התלבטותה של הגמרא בהמשך העמוד, אם הודאה פוטרת מקנס גם כאשר היא עצמה אינה מחייבת דבר. אם ההודאה מוחקת את הקנס, מתוך רצון לעודד את החייב להודות על מנת לזכות את התובע בקרן – הרי טעם זה אינו קיים כאשר ההודאה אינה מחייבת בכלום. לעומת זאת, ראיית ההודאה כסגירת התיק שייכת גם אם אין היא מחייבת בדבר.

הרב ברוך וינטרוב