דף יוםיומי

בבא קמא דף עד – הזמה והכחשה

בדפים עג ע"ב – עד ע"ב דנה הגמרא ביחס שבין הכחשה להזמה. בסוף הדיון מוכיחה הגמרא שרבי אלעזר סובר כי הכחשה אינה תחילת הזמה, מכך שהוא פוסק כי עדים שהעידו על פלוני שהרג את הנפש, ולאחר מכן הוכחשו באופן מוחלט ("בא הרוג ברגליו") – לוקים. לוּ סבר רבי אלעזר שהכחשה תחילת הזמה – טוענת הגמרא – לא היו העדים לוקים, שהרי אף לאחר ההכחשה יכולים היו להיהרג על עדותם, לוּ הוזמו, ואם כן, הרי זה לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאין לוקים עליו.

התוספות מקשים: מדוע דווקא העובדה שהכחשה תחילת הזמה, היא שעושה את הלאו עליו הם עוברים – "לא תענה ברעך עד שקר" – ללאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין? טענת התוספות היא, שכל לאו שניתן להיהרג עליו, אין לוקין עליו, גם אם בסיטואציה הנוכחית לא ניתן להיהרג עליו (כגון אם לא הייתה התראה); איסור "לא תענה ברעך עד שקר" הנו, אם כן, לאו שניתן להיהרג עליו בין למאן דאמר הכחשה תחילת הזמה בין למאן דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה, וממילא הריהו לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאין לוקים עליו!

את קושיית התוספות ניתן ליישב על ידי ביאור הסברה שהכחשה תחילת הזמה.

מסתבר שלמאן דאמר הכחשה תחילת הזמה, ישנו קשר בין הליך ההזמה להליך ההכחשה. בשני המקרים נסתרת העדות; אלא שבעוד שבהליך ההזמה מצליחה הסתירה למוטט את העדות, בהליך ההכחשה אין הכרעה לטובת אחת הכתות. ההכרעה המושגת בהזמה היא מסברה: מאחר שהכת השנייה אינה עוסקת בגופה של עדות, כי אם בגופם של עדים, הריהי מעידה בנושא שלגביו אין העדים הראשונים יכולים להתגונן (שהרי אין אדם יכול להעיד על עצמו), וממילא מצליחה לפסול אותם; ומאחר שנודע לנו כי הכת השנייה לא הייתה במקום בשעת האירוע, ממילא נתברר לנו שהיא שיקרה, והיא נענשת "כאשר זמם" [הלכנו בהסבר זה כביאור הרמב"ם אליבא דאביי, ראו דף יומיומי לדף עב].

אף בהכחשה היה, כאמור, מקום לעונש זהה, אלא שבמקרה כזה אין דרך להוכיח איזו מבין הכתות היא השקרנית, ועל כן חידשה התורה את דין "כאשר זמם" דווקא על ידי הליך של הזמה. וכן מדויק ברמב"ם הלכות עדות ריש פרק י"ח:

"מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר, זהו שנקרא עד זומם, ומצות עשה לעשות לו כמה שרצה לעשות בעדותו לחבירו... במה דברים אמורים, בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות, אין עונשין את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית".

ממילא מובן, כי כאשר בא הרוג ברגליו, והעדים הוכחשו באופן מוחלט, הריהם למעשה כעדים זוממים ממש; ומה שאינם נהרגים, הרי זה מצד שלא חידשה תורה דין "כאשר זמם" אלא בהליך של הזמה, אך מכלל עדות שקר – שעל פי הסבר זה, הִנָּהּ לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין – לא יצאו.

מאן דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה, לעומת זאת, רואה בהזמה ובהכחשה שני הליכים נפרדים לחלוטין. לשיטתו, הפנייה לגופם של עדים לא נועדה רק לאפשר את מיטוט העדות, אלא היא פתיחת תיק חדש לחלוטין: לא עוד דיון במקרה המקורי, כי אם בעדים עצמם. בעקבות ההזמה על ידי שני עדים, חל על הכת הראשונה שם עדים זוממים, ועל שם זה – ולא על עדות השקר – מבוסס דין "כאשר זמם". לפי תפיסה זו, מצב בו המציאות היא שהוכיחה כי העדים שיקרו, שונה מהזמה באופן מהותי: אין כאן פתיחת תיק חדש כנגד העדים, אלא רק פסילת עדותם. ממילא גם אין דינם כדין עדים זוממים, אלא זהו דין שונה לחלוטין, שלא ניתן מעולם לחיוב מיתה.

נמצא שהכת המוכחשת והכת המוזמת עברו שתיהן על אותו לאו, ובכל זאת אין דינן שווה. עובדה זו – שיש חיוב מיתה דווקא בהזמה, ולא בהכחשה, אף על פי שבשני המקרים נעשה אותו לאו – מוכיחה שחיוב המיתה אינו נובע מן הלאו, אלא מן המציאות המסוימת של עדים זוממים. נמצאנו למדים ש"לא תענה ברעך עד שקר" אכן אינו מוגדר כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אליבא דמאן דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה.

הרב ברוך וינטרוב