דף יוםיומי

בבא קמא דף עא – מעשה שבת

סוגייתנו מביאה מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים בדין מי שגנב, וטבח בשבת: לדעת רבי מאיר, הוא חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, וחכמים פוטרים. הגמרא מבארת, שאם הגנב הוא זה ששחט, ברור שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, משום "קים ליה בדרבה מיניה": הוא מתחייב מיתה על כך ששחט בשבת, וממילא אי אפשר לחייבו בחיוב ממוני. רבי מאיר וחכמים נחלקו בגנב שמינה שליח שישחט עבורו: לדעת רבי מאיר, במצב כזה הגנב חייב, ואילו חכמים פוטרים גם במקרה זה.

הגמרא מוסיפה ומסבירה, שדעת החכמים הפוטרת היא דעתו של רבי שמעון, הסבור ששחיטה בשבת היא "שחיטה שאינה ראויה", שלדעתו כלל אינה מוגדרת כשחיטה, ועל כן אינה מחייבת בתשלומי ארבעה וחמישה. מדוע שחיטה בשבת היא שחיטה שאינה ראויה? הגמרא תולה את הדבר בדעת רבי יוחנן הסנדלר:

"דתנן: המבשל בשבת... רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו; במזיד – לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים. מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר? ... 'ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם' (שמות ל"א, יד) – מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה".

רבי יוחנן הסנדלר סבור, שאם דבר נעשה בשבת, הריהו מוגדר, ברמה מסוימת, כ'קודש', וממילא אסור באכילה.

דבריו של רבי יוחנן הסנדלר הובילו כמה מן האחרונים להבנה מחודשת בדין מעשה שבת. רש"י ותוספות בחולין (טו ע"א) טענו, שאיסור מעשה שבת הוא קנס על חילול השבת. מקובל להסביר שקנסות הם 'איסורי גברא', דהיינו: איסורים המוטלים על האדם, ואינם נובעים ממעמד החפץ כשלעצמו. ואולם, כפי שראינו, רבי יוחנן הסנדלר מתייחס בפירוש למעמדו של המאכל שנתבשל בשבת, וקובע שהוא קודש. ואכן, הרב צבי פסח פראנק (שו"ת הר צבי, חלק אורח חיים א סימן קפ"ג) מסביר:

"שאיסור הנאה ממלאכה הנעשית בשבת על ידי ישראל באיסור, כגון המבשל בשבת, גדר האיסור הוא איסור חפצא, שעל המאכל חל שם איסור אכילה והנאה".

והוא מוסיף ומבאר, כי אף שרבי יהודה ורבי מאיר חלקו על רבי יוחנן הסנדלר, והלכה כמותם, מכל מקום מודים גם הם לעצם התפיסה היסודית שאיסור מעשה שבת הוא איסור חפצא.

לדברי הרב פראנק יש משמעות רבה להבנת אופיים של איסורי שבת. אם דבר שהתבשל בשבת אסור באיסור חפצא – מסתבר שמשהו התחולל בו. מהו הדבר הזה? נראה לפרש, שההלכה מתייחסת ל'חילול שבת' כאל מושג שיש לו תוצאה הלכתית בעלת משמעות, לאמור: אדם שמבצע פעולה אסורה, מוביל לחילול של ממש – הוא פוגע בקדושת השבת; ואיסור מעשה שבת הנו ביטוי לפגיעה הזאת.

[לשם הבהרה, נשווה בין איסור מעשה שבת לבין איסור גילוח בתער. איסור גילוח בתער ממוקד אך ורק בפעולת הגילוח, ולא במציאות שבעקבותיה. אם נרצה, האיסור הוא רק להתגלח בתער, אך אין איסור להיות מגולח. בשבת, לעומת זאת, נאסרה לא רק המלאכה עצמה, אלא גם התוצאה שלה, דהיינו: העובדה שהשבת התחללה. ואכמ"ל.]

הרב אודי שוורץ