דף יוםיומי

בבא קמא דף סד – טוען טענת גנב

דפים סג–סד עוסקים בדינו של טוען טענת גנב. אדם קיבל לידיו פיקדון, ונשבע לשקר שהחפץ נגנב ממנו: אם הודה בעצמו ששיקר, עליו להשיב את החפץ בתוספת חומש וקרבן אשם; אך אם באו עדים שנטל את החפץ לעצמו – הריהו מתחייב תשלומי כפל, כדין כל גנב אחר.

מה אופיו של חיוב כפל זה? ניתן להסבירו בשתי דרכים:

- דרך א: הטוען טענת גנב הוא גנב לכל דבר ועניין: לרוב גונבים חפץ במעשים, אך הטוען טענת גנב גנבו בפיו, כשנשבע לשקר שהחפץ נגנב ממנו.

- דרך ב: הטוען טענת גנב אינו מוגדר כגנב ממש, וחיובו מושתת על גורם אחר.

נראה, שאת הדרך השנייה קיבל החזקוני בפירושו לתורה (שמות כ"ב, ו): "דכיון דטוען טענת גנב, הרי הוא הודה שמי שלקחו גנב הוא, לפיכך משלם כדין גנב". החזקוני מסביר, שהטוען טענת גנב איננו גנב, אלא שפיו הכשילו. במילים אחרות: ההלכה אינה רואה את הטוען כגנב, אך מאחר שהוא עצמו קבע בטענתו כי לוקח החפץ הוא גנב – הרי שפיו ענה בו כי גנב הוא, ולפיכך הריהו מתחייב בתשלומי כפל.

מכל מקום, דומה שהדרך הראשונה היא הפשוטה יותר. ובכן, נשאלת השאלה: כיצד ניתן לומר ששבועה מהווה מעשה גנבה? מסתבר שהשבועה מחייבת, משום שהיא מובילה לנתק מוחלט בין המפקיד ובין החפץ: השבועה אמורה לשכנע את המפקיד שהחפץ איננו אצל הנפקד, וממילא זכה הלה באופן מושלם בחפץ שבידו.

ההבדל המרכזי בין שתי הדרכים שהצענו נוגע, כמובן, לכוחה של השבועה: על פי הדרך הראשונה, השבועה עומדת במרכז החיוב, בעוד שעל פי הדרך השנייה השבועה היא אמנם תנאי הכרחי לחיוב, אך אין היא מהווה מעשה גנבה מצד עצמה. נפקא מינה אפשרית בין שתי הדרכים היא טיב השבועה הנחוצה. הרשב"א בדף קו (לאור דברי הגמרא שם בעניין "קפץ ונשבע") קובע, שהשבועה המחייבת היא רק "שבועה אלימתא", דהיינו שבועה בפני בית דין. ואולם, יש ראשונים שכתבו כי בתרחישים מסוימים ניתן לחייב טוען טענת גנב אפילו בלי שבועה כלל [נראה שהתחבטו בכך התוספות בבבא מציעא מב ע"א, ד"ה אמר שמואל, אך יש מן האחרונים שדחו את דבריהם וכתבו שלא ייתכן חיוב בלי שבועה, ואכמ"ל], וברור אפוא שלדעתם השבועה איננה הגורם המחייב.

דומה, שעל חקירה זו סובבת גם מחלוקת האמוראים להלן קז ע"ב. רבי חייא בר יוסף מחדש שם, שלא ניתן לחייב נפקד הטוען טענת גנב אם לא שלח ידו בחפץ, כלומר: לא עשה בו שימוש. נראה, שרבי חייא בר יוסף סבר כי לא ייתכן שהשבועה מצד עצמה תהווה גנבה, ולכן דרש פעולה נוספת, כגון שליחות יד. האמוראים החולקים עליו שם חשבו, לעומת זאת, שהשבועה כשלעצמה היא אכן פעולת גנֵבה, ואין צורך במעשה נוסף.

[עוד על אופיו של חיוב כפל בטוען טענת גנב – בעיונו של הרב ברוך וינטרוב, הדף היומיומי לדף סב.]

הרב אודי שוורץ