דף יוםיומי

פתיחה למסכת בבא קמא: האיסור להזיק (חלק ב)

אתמול עסקנו בשאלה אם יש איסור להזיק. ראינו שהגישה הרווחת היא שיש בכך איסור תורה, אשר הוצעו לו מקורות שונים; ועוד ראינו, שחיוב התשלום מהווה חלק מהליך הכפרה על האיסור. ואולם, נראה ברור שחיוב התשלום אינו רק חיוב כפרה, אלא זהו חוב ממוני לכל דבר ועניין (בניגוד לקנס, שאף שאינו חיוב כפרה, ביסודו הוא חיוב של עונש), כמבואר ברמב"ם: "כל המשלם נזק שלם, הרי התשלומין ממון שהוא חייב לשלמו, כמי שלוה מחבירו שהוא חייב לשלם" (הלכות נזקי ממון פ"ב ה"ז).

ואולם, אף שחיוב התשלומין על נזק נושא, כאמור, אופי של חוב ממוני, ייתכן שבכל זאת עומד ביסודו האיסור להזיק. סוף סוף, זהו חיוב שמשיתה התורה על האדם ללא הסכמתו, ומבלי שלקח דבר מחברו, וההצדקה לכך היא ההתנהגות הבלתי-תקינה של האדם או של רכושו.

לטענה זו ייתכנו משמעויות רבות בסוגיות מזיק ברשות, ועוד חזון למועד. כאן נסתפק בשתי נקודות מפתיעות העולות בראשונים בתחילת מסכתנו, שאותן ניתן להבין רק אם נניח שביסוד החיוב הממוני בנזיקין עומד האיסור שבמעשה:

1. התוספות (ב ע"א, ד"ה ולא) עמדו על מחלוקת בין המכילתא, המפעילה את הכלל "אין עונשין מן הדין" בחיובי נזיקין, לבין הבבלי, שלמֵד חיובי נזיקין בקל וחומר. כאמור, נראה ברור שחיובי נזיקין אינם עונש, אלא חיוב ממוני רגיל. את שיטת המכילתא נוכל להסביר רק אם נבין שביסוד החיוב בנזיקין עומד האיסור שבמעשה המזיק, ועל כן יש מקום לומר שלא ניתן לחייב בנזיקין מקל וחומר. כמובן, טענתנו אינה צריכה לעמוד בסתירה לשיטת הבבלי, שהרי בסופו של דבר החיוב אינו נושא אופי של עונש, כי אם של חוב ממוני רגיל.

2. בגמרא ב ע"ב נאמר: "מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד, הני מילי בתלושה, אבל במחוברת – אימא כולה מועדת היא, תא שמע...". הרשב"א תמה על הווה-אמינא זו: מדוע ללא הלימוד היינו מחייבים נזק שלם מדין קרן מועדת? אדרבה, אם איננו יודעים מה הדין, היה לנו לחייב תמיד רק חצי נזק, על פי הכלל הרגיל בדיני ממונות 'ספיקא דממונא לקולא'! והוא מתרץ: "דאדרבה, בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין". באחרונים נשתברו קולמוסים רבים בניסיון לבאר את דברי הרשב"א הללו – כיצד זה ניתן ליישם ביחס לחיובים ממוניים את הכלל האיסורי שספק דאורייתא לחומרה – ולא נמצה כאן את הדיון בעניין. מכל מקום, מדבריו נראה ברור, שביסוד החיוב בנזיקין עומד השיפוט הערכי-איסורי ביחס להתנהגותו של האדם ולחובתו לשמור על ממונו, ועל כן כאשר יש ספק הלכתי בדיני ממונות, ניתן להפעיל את הכלל ספיקא דאורייתא לחומרה ולהגדיר את הקרן כמועדת – הגדרה שתגרור חיוב בתשלום נזק שלם. כמובן, גם הרשב"א יודה שאדם אינו חייב לשלם כאשר יש ספק מציאותי אם בהמתו הזיקה אם לאו, כמפורש במספר סוגיות במסכתנו. [יש להעיר, כי הסבר זה עשוי שלא להתיישב עם התפיסה שלפיה החיוב בנזקי ממון נובע מאחריותו של האדם למעשיו של רכושו, ואכמ"ל.]

[שאלה למחשבה: שיטת הרמב"ן (בבא מציעא פב ע"ב) היא שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור. האם דבריו נוגדים את הרעיון שפיתחנו בשיעור?]

הרב שמואל שמעוני