!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

פתיחה למסכת בבא קמא: האיסור להזיק

בשעה טובה ומוצלחת אנו פותחים היום בלימוד סדר נזיקין ומסכת בבא קמא. עיונינו היום ומחר לא יעסקו באופן ישיר בנושאים הנידונים על הדף, כי אם בשאלה מקדמית הנוגעת לדיני הנזיקין.

ששת הפרקים הראשונים במסכתנו עוסקים בנזקים שאדם גורם לרכוש הזולת ובנזקים שרכושו של אדם גורם לזולת או לרכושו. הפרק השמיני עוסק בנזקים שגורם אדם לגופו של חברו, דהיינו: בחובל. לחבלה של אדם ברעהו יש שתי משמעויות הלכתיות שונות: הוא מתחייב בחמשת החיובים הממוניים הייחודיים לחובל, וכן עובר על לאו דאורייתא – "ארבעים יכנו לא יֹסיף" (דברים כ"ה, ג). לעומת זאת, התורה לא פירשה לאו ייחודי שעליו עובר אדם שהזיק או שלא שמר את רכושו מלהזיק – אותם נזקים הנידונים, כאמור, בפרקים הראשונים של המסכת – אלא רק פירטה את החיובים הממוניים הנגזרים מכך. האומנם אין איסור לגרום נזק לזולת, אלא רק חיוב לשלם על הנזק? קשה לומר כן, שהרי הגמרא בבבא בתרא (כב ע"ב) קובעת שאפילו גרמא של נזק, שאינה מחייבת תשלום, מהווה איסור. אך מה יסודו של איסור זה?

המבי"ט בחיבורו קרית ספר (הלכות נזקי ממון פ"ה) כתב: "מה שאסור לאדם להזיק ולשלם, נראה דהוי מדרבנן", כלומר: אין הכי נמי – אין כאן איסור תורה, וחכמים הם שאסרו את הדבר. אמנם משתמע מדבריו שכאשר אדם מזיק ואינו משלם, יש בזה איסור תורה; ויש לעיין אם כוונתו שיש איסור בכך שאין הוא פורע חוב ממוני שלו, או שמא יש איסור בעצם ההיזק, אלא שהתשלום מתקן איסור זה, שכן הוא מוחק את הפגיעה הכלכלית שבהיזק. אם נלך בכיוון השני, נוכל אפילו להקצין ולומר שבהיזק בגרמא יהיה איסור תורה, כיוון שזהו היזק שאינו מלווה בחיוב הממוני המתקן אותו.

על כל פנים, הגישה הרווחת גורסת, שלא כמבי"ט, שיש כאן איסור תורה. בדבר המקור לאיסור זה קיימות גישות רבות, ונמנה כאן את חלקן:

א. היד רמה (בבא בתרא כו ע"א) העלה שתי הצעות: "דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט, יד) ואי משום 'ואהבת לרעך כמוך' (שם, יח)".

ב. רבנו יונה בתחילת פירושו למסכת אבות כותב: "כתוב 'לא תגזול' (שם, יג), וכל נזיקין בכלל אותו הלאו". כמובן, האפשרות לבסס את האיסור להזיק על "לא תגזֹל" מבוססת על הנחה שיסוד האיסור בגזלה אינו הרווח האסור של הגזלן אלא הנזק הממוני לנגזל; ואין כאן מקומו.

ג. אחרונים רבים (ראה למשל קהילות יעקב בבא קמא סימן א') הציעו שיש ללמוד זאת מחיוב השבת אבדה, שהגמרא בבבא מציעא (לא ע"א) רואה בו חיוב כללי להציל ממון חברו, ואם כן – טוענים האחרונים – קל וחומר שאדם מבטל את החיוב הזה כאשר הוא מזיק בידיים את ממון חברו.

וכתב הרמב"ם: "אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו, כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו; אבל חובל בחבירו, אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו... עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו" (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ט), כלומר: בחובל יש לאו דאורייתא מוגדר של פגיעה בחבר, והוא במדרגה חמורה יותר מזו של המזיק. מכל מקום, מבואר מכאן שגם המזיק צריך כפרה, ושתשלומי הנזק נחשבים כפרה על האיסור שבגרימתו. גם בדבריו בתחילת הלכות תשובה (פ"א ה"א) מבואר שתשלומי מזיק הם חלק מהליך הכפרה, אלא שאין הם ממצים הליך זה: "כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות, אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו; וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר 'מכל חטאות האדם' (במדבר ה', ו)".

מחר, בעזרת ה', נעמוד מעט על היחס בין האיסור לבין אופיו של החיוב הממוני.

הרב שמואל שמעוני