דף יוםיומי

קידושין דף פ – איסור ייחוד

במשנה בדף פ ע"ב נאמר, כי אסור לאיש להתייחד עם שתי נשים, ואילו ייחוד אישה אחת עם שני אנשים שנוי במחלוקת. את עצם האיסור של ייחוד איש ואישה רואה המשנה כדבר פשוט, שאין כלל צורך לאמרו. בגמרא מובא לאיסור זה "רמז" מן התורה: "'כי יסיתך אחיך בן אמך' (דברים י"ג, ז)... לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה". מלשון הגמרא, המכנה לימוד זה "רמז", משמע שזוהי אסמכתא בלבד, אך מן הסוגיה בעבודה זרה דף לו ע"ב משמע שמדובר באיסור תורה לכל דבר. הגמרא שם מתארת את התפתחות האיסור: התורה אסרה ייחוד עם הערווה; בעקבות מעשה אמנון ותמר גזר דוד על ייחוד עם הפנויה; ותלמידי בית שמאי ובית הלל גזרו על ייחוד עם הגויה.

האחרונים (ראה פתחי תשובה אבן העזר סימן כ"ב ס"ק א) הבינו, כי יש לחלק בין האיסור דאורייתא לאיסור דרבנן: האיסור דאורייתא הנו על עצם הייחוד; והאיסור דרבנן איננו הרחבה של האיסור דאורייתא, כי אם איסור הנובע מחשש לביאה. הם דייקו זאת מן ההסבר המובא בסוגייתנו, כי הכול מודים שאסור להתייחד עם שתי נשים שכן "נשים דעתן קלות עליהן": לוּ נאסר הייחוד עם שתי נשים מדאורייתא – טוענים האחרונים – לא הייתה הגמרא מביאה טעם, כי אם מקור מן התורה; הבאת סברה מלמדת, שייחוד עם שתי נשים נאסר מדרבנן בלבד, משום חשש ביאה.

מה יסודו של איסור הייחוד מדאורייתא? דומה שניתן להעלות שני כיוונים. כיוון אחד הוא, שאיסור ייחוד הנו מעין 'חצי שיעור' של איסור ביאה. אפשרות כזו הציע כבר הרמב"ן (השגות על ספר המצוות, לאו שנג) ביחס לאיסור חיבוק ונישוק, וייתכן שהוא הדין בייחוד: הקִרבה האינטימית מהווה חלק ממעשה הביאה, ועל כן היא מהווה 'חצי שיעור' שלו. ברם, ניתן גם להבין שאיסור ייחוד אינו חלק מאיסור ביאה, כי אם איסור עצמאי, כלומר: בעריות יש שני איסורים נפרדים – ביאה, וקִרבה מרובה המתבטאת בייחוד.

להלן נביא לחקירה זו שתי נפקא מינות שנידונו בפוסקים. הפוסקים נחלקו אם איסור ייחוד דאורייתא קיים דווקא בחייבי כריתות, או שמא גם בחייבי לאווין. אם נתפוס ככיוון הראשון, שייחוד מהווה חצי שיעור של ביאה, כי אז אין מקום לחלק בין חייבי כריתות לחייבי לאווין, שהרי מעשה הביאה נאסר באלה כבאלה. אך אם האיסור מתייחס לעצם הקִרבה המרובה, אף ללא קשר לביאה, יש מקום לטעון כי הוא מתייחס דווקא לעריות, ולא לאיסורי לאו. בהקשר זה יש לציין, כי לאור ההסבר השני יובן היטב מדוע הותר הייחוד עם האם, שהרי קשר קרוב ואינטימי של בן עם אמו הוא מותר ואפילו רצוי.

נפקא מינה שנייה היא טענתו של בעל צפנת פענח (הלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ד) כי מדאורייתא נאסר דווקא ייחוד קבוע, על ידי מגורים משותפים, ולא ייחוד רגעי. טענה מעין זו שייכת, כמובן, רק על פי ההבנה השנייה, הממקדת את האיסור בקשר הקרוב והאינטימי; אך אם ייחוד אסור בשל היותו 'חצי שיעור' של ביאה, צריך הוא להיאסר גם דרך עראי.

הרב ברוך וינטרוב