דף יוםיומי

קידושין דף עד – שודא דדייני

סוגייתנו (עג ע"ב – עד ע"א) עוסקת בנאמנויות של אישים שונים: נאמנות מיילדת לומר מי האישה שאותה יִילדה, נאמנות מוכר למי מכר את סחורתו ועוד. בין היתר קובעת הברייתא, שדיין נאמן לומר מי מבעלי הדין יצא מבית דינו זכאי ומי יצא חייב, אבל נאמנות זו מוגבלת לעת שבעלי הדין עדיין עומדים לפניו, ואם כבר עזבו את בית הדין – שוב אין הוא נאמן.

הגמרא תמהה על קביעה זו: מדוע נחוצה נאמנות במקרה הזה? הרי גם אם איננו זוכרים את פסק הדין, ניתן להשיב את בעלי הדין לבית הדין ולדון שנית; ואם דן הדיין דין אמת לאמתו – מסתבר שהוא יגיע למסקנה הנכונה גם בדיון השני! הגמרא משיבה, שמדובר במקרה שההכרעה הייתה בדרך של "שודא דדייני". ונחלקו הראשונים בביאור מושג זה.

רש"י מבאר, ששודא דדייני הנו החלטה ללא ראיות ברורות: לדיין אין ראיה ברורה לכאן או לכאן, אך המציאות בשטח נוטה יותר, לדעתו, לטובת אחד הצדדים, ועל כן הוא מזכה אותו. לפי פירוש רש"י, זהו למעשה פסק דין של ממש, אלא שהוא איננו מגובה בראיות ברורות.

ואכן, התוספות הקשו על פירוש זה: אם אמנם מדובר בפסק שנובע, ברמה זו או אחרת, מן המציאות בשטח – למה אומרת סוגייתנו כי במקרה כזה לא תהיה תועלת בהשבת בעלי הדין לבית הדין? מדוע לא ניתן יהיה לחזור ולהסיק גם במקרה כזה מהי העמדה הסבירה יותר?!

מכוח קושיה זו הציע רבנו תם פירוש מחודש, ולפיו המילה "שודא" באה מן השורש שד"י, שמשמעו 'זריקה, השלכה': מאחר שאין לדיין כל ראיה להיכן הדין נוטה, הריהו משליך, כביכול, את הממון, ולהיכן שייפול – ייפול. לשון אחר: אין כאן פסיקה של ממש, כי אם הכרעה שרירותית לחלוטין לטובת אחד הצדדים. במקרה כזה באמת אין כל הכרח שהדיון החוזר יגיע לאותה פסיקה, ולכן אין מקום להשיב את בעלי הדין לבית הדין.

פירושם של התוספות למונח "שודא דדייני" נראה קשה ביותר: מדוע יפסיד אחד הצדדים רק בגלל הכרעה שרירותית של הדיין?! התוספות הסבירו שדין זה מבוסס על היסוד ההלכתי "הפקר בית דין היה הפקר", כלומר: לבית הדין יש כוח להפקיע את ממונו של בעל הדין שאותו החליט לחייב.

ועדיין יש לשאול: האם פסיקה כזו היא פסיקה מוצדקת? הרמב"ן בבבא בתרא (לה ע"א, ד"ה ופירוש) קיבל את פירושו של רבנו תם, אך הוסיף כי אין הכוונה לפסיקה שרירותית לחלוטין:

"ופירוש שודא דדייני – למי שירצה הדיין יתננו. וכן מפורש בירושלמי (כתובות פ"י ה"ד): והדיינין מחליטין אותו לכל מי שירצו. והלשון אמור שם כך: 'שוחדא לדייני', כלומר: שהדיינין עושין כל מה שירצו, ואם אוהבין זה יותר מזה מפני שהוא עמית בתורה ומצות – יתנו לו".

הירושלמי מסביר ששודא דדייני הוא מעין 'שוחד' (הרמב"ן מדגיש שהמילה שוחד בהקשר זה היא "לשון גוזמא"): הדיינים מזכים את בעל הדין שאותו הם אוהבים יותר. אבל אהבה זו איננה אהבה סתמית, אלא היא נובעת מהיותו "עמית בתורה ובמצוות".

יהיו שיטענו שגם בכך יש חוסר צדק: האם מי שהוא עמית בתורה ובמצוות בהכרח זכאי בדין?! אדרבה, הלוא התורה מצווה: "ולא תהדר פני גדול" (ויקרא י"ט, טו)! אך דומה שהרמב"ן סבר, כי הדבר אכן פותר את הקושי בדעת התוספות, וכי היותו של אחד מבעלי הדין איש כשר וירא שמים אכן מתירה לדיין לנקוט עמדה לטובתו (כמובן, רק כאשר לא ניתן להגיע לפסק דין מבורר!!!).

הרב אודי שוורץ