!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

קידושין דף עב – ייאוש מעבד

בדף עב ע"ב מתלבטת הגמרא, אם שמואל סבר כי נשלחו עבדים למישן; והיא מסיקה כי אף אם שמואל אכן סובר כן, אין הדבר סותר את דעתו שניתן לשאת את בנות מישן ללא חשש כי מעורב בבני המקום זרע עבדים, שכן לדעת שמואל "המפקיר עבדו – יצא לחירות, ואינו צריך גט שחרור".

רש"י על אתר (ד"ה לעולם) מבאר, כי כיוון שהעבדים נגזלו ונשלחו למישן, ובעליהם נתייאשו מהם, הרי ייאוש זה הוא כהפקר, והעבד יוצא לחירות ללא צורך בגט שחרור. מכאן הוכיחו האחרונים (עיין למשל מחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סימן ז'), שרש"י הבין את פעולת הייאוש כמקבילה לפעולת ההפקר.

גישה אחרת מצאנו בתוספות בבבא קמא (סו ע"א ד"ה כיון). הגמרא שם מסבירה את הדעה שגזלן אינו קונה בייאוש הבעלים, בכך שהחפץ הגיע לידי הגזלן באיסור. התוספות מציינים, כי לוּ היה הייאוש פעולה של הפקר, לא היה זה משנה כיצד הגיע החפץ לגזלן – שהרי סוף סוף הוא מופקר, והגזלן יכול לקנותו – ועל כן הם למדים מכאן שייאוש "אינו כהפקר גמור".

התוספות אמנם אינם מסבירים כיצד הם אכן מבינים את דין ייאוש, אך אפשר שנוכל ללמוד על כך מהתייחסותם לדינו של שמואל. אם ייאוש איננו הפקר – כיצד הוא מועיל, לפי שמואל, לשחרר עבד? התוספות (שם) מסבירים, כי על מנת להבין זאת יש לעיין בהמשך דבריו של שמואל. שמואל מסביר כי הצירוף "עבד איש" (שמות י"ב, מד) בא להדגיש שאחד התנאים לעבדות הוא שהעבד יהיה נתון ברשות בעליו, ומי "שאין לרבו רשות עליו – אין קרוי עבד". וייאוש – ממשיכים התוספות – אף אם אינו הפקר, מכל מקום הרי הוא מוציא מרשות הבעלים!

בעבר (דף יוםיומי על קידושין דף נב, "לקיחת חפץ ללא רשות") כבר עסקנו בשאלה אם ייאוש מועיל עוד בטרם נודע למאבד דבר האבֵדה, או שמא רק משעת הייאוש ממש. בחידושיו על בבא מציעא (סימן כ') הסביר ר' שמעון שקופ, כי יסוד המחלוקת הוא בשאלה אם ייאוש הנו פעולה, או שמא מצב תודעתי של חוסר רצון. אם ייאוש הנו פעולה, לא ייתכן כי הוא יועיל קודם התרחשותו בפועל. לעומת זאת, ניתן בהחלט לומר – כך טוען הגרש"ש – כי עמדתו הנפשית של אדם כלפי מציאות מסוימת אינה תלויה בהכרח בידיעתו את הנתונים. לדוגמה: אף אם אדם אינו יודע כי חפץ מסוים שלו נמצא כעת במצב בו הוא אבוד ממנו, מכל מקום, הרי ברור שגם כעת – עוד בטרם נודע לו על האבֵדה – אין ברצונו ובכוונתו לרדוף אחר חפצים שאבדו ממנו; לפיכך ניתן להגדיר כבר עתה את עמדתו כלפי החפץ כעמדה של חוסר רצון ושל ייאוש.

לאור הבחנתו ר' שמעון שקופ נוכל אולי לבאר גם את שיטת התוספות. להבנתם, ייאוש איננו פעולה משפטית של הפקר, כי אם ניתוק הזיקה הנפשית שיש לאדם כלפי חפץ מממונו. אלא שלניתוק הזיקה הנפשית בין אדם לממונו יש השלכות שונות בתחומים שונים. בגזֵלה אין ניתוק זה מועיל, שכן הייחוס המשפטי של החפץ לבעלים עודנו קיים, והתורה לא תפקיע את בעלותו בשל ייאוש הנובע כל כולו ממעשה איסור שנעשה כלפיו ("באיסורא אתאי לידיה" בלשון הגמרא בבבא קמא). בדיני עבד, לעומת זאת, מחדש שמואל כי בעלות האדון על עבדו חייבת לכלול בתוכה גם את מרכיב הזיקה הנפשית, ואם זו איננה קיימת – אין די בייחוס המשפטי לבדו לשמר את בעלותו של האדון על העבד. אבֵדה מייצגת בהקשר זה את המצב 'הנייטרלי', שבו אין גורמים המטים את הכף לכיוון הפקעת הבעלות או כנגדה, ובה אנו אכן פוסקים כי ייאוש קונה.

[חשוב להדגיש כי את הבנת ייאוש כשינוי במצב התודעתי של הבעלים כלפי החפץ אמר הגרש"ש בביאור דעת רבא, שייאוש שלא מדעת הווי ייאוש. אם נרצה ליישם גישה זו בדעת אביי, שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש – וכפי שאכן ניסינו לעשות במהלך העיון הזה, שבו ביקשנו להסביר על הדרך הזאת את שיטת התוספות – נצטרך להכניס בה שינוי מסוים, ולומר כי אמנם מהותו של הייאוש היא שינוי זיקתו הנפשית של האדם לחפץ, אך שינוי זה נחשב משמעותי רק אם הוא בא בעקבות היוודע דבר האבדה, ואין די בעמדתו העקרונית של האדם כלפי מצב כזה.]

הרב ברוך וינטרוב