דף יוםיומי

קידושין דף מ – תלמוד ומעשה

על רקע המשנה החותמת את הפרק (מ ע"ב) – "כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא" – מביאה הגמרא דיון תנאִי בדבר היחס שבין "תלמוד" (לימוד תורה) ו"מעשה" (קיום מצוות), ומסקנתו: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

הראשונים על אתר (עיין למשל בתוספות ד"ה תלמוד) הבינו, שהדיון מתייחס למצב בו יש עימות חזיתי בין תלמוד תורה ובין קיום מצוה: אדם עוסק בתורה, ובתוך כך מזדמנת לפניו מצוה. לפי הבנה זו מדובר, אם כן, בשאלה מקומית – כיצד יש לנהוג בסיטואציה מסוימת זו.

ברם, בדברי הראשונים עולה גם פירוש נוסף. כך מסיימים התוספות (שם) את דבריהם: "ויש מפרשים, דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו: למוד תחלה, לפי שאין עם הארץ חסיד. אבל אדם שלמד כבר – המעשה טוב יותר מלימוד". הווה אומר: סוגייתנו אינה עוסקת רק בהתנגשות בין קיום מצוות ותלמוד תורה, כי אם בתכנון הכללי של חיי האדם – האם יקדיש אותם ללימוד, או שמא למעשה. התוספות סבורים שיש להבחין בין אנשים שונים: מי שאינו יודע דבר, מוטב שילמד; מי שכבר למד – יעסוק במעשה. דא עקא, שהתוספות לא נתנו שיעור לדבריהם, ולא קבעו מהי רמת הלימוד שמי שמגיע אליה רשאי לפנות לעיסוק בחיי המעשה.

פירוש דומה מובא בשיטה מקובצת בבבא קמא (יז ע"א) בשמו של רבנו ישעיה: "...שנשאל לפניהם אדם בבחרותו מה טוב לו, אם לעסוק בקיום המצוות או בתלמוד, ונמנו שטוב לו ללמוד בבחרותו... [אבל] בסוף ימיו המעשה רב". בדומה לתוספות, גם רבנו ישעיה מבין שהגמרא שאלה על האפיק שאליו ראוי לאדם להפנות את עיקר מרצו, אלא שרבנו ישעיה אינו מבחין בין אישים שונים, כי אם בין תקופות שונות בחייו של אדם: בגיל הבחרות צריך האדם להתמסר לתלמוד תורה, כדי שיקנה את הכלים לקיום המצוות; ורק לאחר שרכש את התשתית הזאת, רשאי הוא לפנות לעיסוק המעשי במצוות, משום ש"המעשה רב".

כמו התוספות, גם רבנו ישעיה לא נתן שיעור לדבריו, ולא הסביר מי מוגדר "בחור" ומי "בסוף ימיו". ונראה, שהקב"ה נטע בלב כל אדם את היכולת לחוש בהשלמתו של פרק כזה או אחר בחייו, ולדעת מתי עליו לפנות מתחום הלימוד אל ערוץ המעשה.

הרב אודי שוורץ