עיון בחושן-משפט

מעשה תמים שהפך למעשה מזיק

הגמרא בבבא-קמא כו ע"ב מביאה דין מעניין ביותר בשם רבה: "זרק כלי מראש הגג, והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסילקן או קדם וסילקן - פטור. מאי טעמא? בעידנא דשדייה, פסוקי מפסקי גיריה [=בזמן שזרק, חיציו היו מופסקים]". רבה קובע שלא ניתן לחייב אדם שזרק כלי של חבירו מראש הגג על כרים וכסתות, גם אם אדם אחר (או הוא עצמו) סילק את הכרים כשהכלי היה באוויר, משום שכאשר הזריקה התבצעה - היא לא הייתה מעשה מזיק.

הרשב"א סבר שדין זה שנוי במחלוקת. בגמרא בדף לג ע"א נידון אדם שזרק אבן באוויר, ולאחר הזריקה הוציא אדם ביש-מזל את ראשו ונחבל ממנה. בגמרא הובאה דעה שניתן לחייב את הזורק, והקשה הרשב"א מסוגייתנו. כאמור, הרשב"א הסיק מכך שקיימת מחלוקת, אולם ראשונים אחרים סברו שיש לחלק בין המקרים.

חילוק אחד העלה תלמיד רבנו תם. הזורק כלי מראש הגג - אינו עושה מעשה מזיק, שכן יש כרים המונעים את הנזק. לעומתו, הזורק אבן מבצע מעשה מזיק, אלא שהניזק לא קיים. לכן, יש תשתית של מעשה מזיק, שניתן לחייב עליה אם וכאשר יצוץ הניזק (הואיל וסוף-סוף הזורק פשע בכך שלא בדק לפני כן את האיזור).

חילוק שונה העלו התוספות: "לא דמיא ל'היה תחתיו כרים וכסתות'... דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים". מדבריהם ניתן להבין שבמקרה של זורק כלי מראש הגג יש פחות פשיעה, אך הדבר קשה ביותר: הרי הגמרא כותבת במפורש שאפילו אם הזורק עצמו רץ מהר וסילק את הכרים והכסתות - הוא פטור, וברור שבמקרה זה אין פושע גדול ממנו! לכן, נראה ברור שהחילוק חייב להיות במישור הגדרתו האובייקטיבית של המעשה, ולא במישור רמת הפשיעה של המזיק. מעתה, יש להבין את דברי התוספות כך: הזורק אבן מבצע מעשה בעל אופי מזיק, שכן לעיתים קורה שאדם מוציא את ראשו מהחלון באופן פתאומי. זריקת כלי על כרים וכסתות היא מעשה שאין לו אופי מזיק כלל, ואפילו אם הזורק תכנן מראש להסיר את הכרים - מחשבותיו הפנימיות אינן משפיעות על הגדרת המעשה.

ר' שמואל שמעוני