ההלכה בפרשת השבוע

פרשת ניצבים - מצוַת התשובה

"ושבת עד ה' א-לוהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצוך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". (ל', ב)

פרשני התורה נחלקו בכוונתו של פסוק זה: יש שפירשו שיש כאן הודעה והבטחה לעם ישראל על כך שבאחרית הימים יתעורר העם לתשובה; לעומתם, יש שפירשו שפסוק זה אינו הבטחה אלא המקור למצוַת התשובה (עיין בדברי הרמב"ן על אתר).

עמדתו של הרמב"ם ביחס למצוַת התשובה איננה ברורה דיה, וניסוחים שונים שהוא כתב במקומות שונים מעידים לכאורה על חוסר עקיבות בעמדתו. כידוע, הרמב"ם פירט את רשימת תרי"ג המצוות בשני מקומות שונים: בספר המצוות, המהווה מעין מבוא ל"משנה תורה"; ובהקדמה לכל מקבץ הלכות בספר "משנה תורה" עצמו. לעיתים, אנו נתקלים בפער מסוים בין ניסוח המצוות בספר המצוות לבין ניסוחם במשנה תורה. דוגמא מובהקת לפער שכזה קיימת ביחס למצוַת התשובה. אלו דבריו של הרמב"ם בספר המצוות (עשה עג):

"והמצוה הע"ג היא שציוונו להתודות על החטאים והעוונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה ולאמור אותם עם התשובה, וזה הוא הוידוי. וכוונתו שיאמר 'אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך'... ".

הרושם המתקבל מדברים אלו הוא שאין מצווה לחזור בתשובה, אלא התורה רק מנחה את האדם שהחליט מרצונו לשוב בתשובה שעליו ללוות את תשובתו בוידוי דברים על עוונותיו. רושם דומה מתקבל גם מדבריו של הרמב"ם בראשית הלכות תשובה שבמשנה תורה:

"כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה - כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' - זה וידוי דברים. וידוי זה - מצוַת עשה...".

לעומת זאת, בכותרות להלכות תשובה מתקבל רושם שונה לחלוטין:

"הלכות תשובה. מצוַת עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו".

הגרי"ד סולוביצ'יק, בספרו "על התשובה", הציע לפתור את הנימות השונות שעולות מדברי הרמב"ם בדרך הבאה: מצוַת התשובה ומצוַת הוידוי אינן שתי מצוות שונות, אלא שני מרכיבים במצווה אחת: המעשה החיצוני של מצווה זו הוא הוידוי, אך הקיום שלה מושג דווקא על ידי החלטתו הפנימית של האדם לשוב בתשובה.

נראה שניתן להעלות כיוון נוסף ביחס לשאלה זו: הרמב"ם אכן נקט שהתשובה היא מצווה מן התורה, אלא שמצווה זו שונה משאר המצוות שבתורה, באשר אופייה מחייב החלטה ריבונית של האדם לעזוב את דרך החטא והמרי ולשוב אל קונו. החלטה כזו חייבת לבוא מרצונו החופשי של האדם, שכן אדם הבוחר להמשיך ולאחוז בדרך המרי אינו כפוף כלל לסמכות מצוותיו של הקב"ה, ואין בכוחה של מצווה כזו או אחרת להסיטו מדרכו הרעה. ניתן לומר, אם כך, שהאופי האוטונומי של מצוַת התשובה הוא שהביא את הרמב"ם להצניע את מימד הציווי שבמצווה זו, ולהותיר אותה כנתונה לרצונו החופשי של האדם; סוף סוף - זהו הגורם היחיד שיוכל להביא להגשמתה.

ר' יצחק בן-דוד