!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת כי-תצא


שיעור לפרשת עקב: www.vbm-torah.org/parshah-eikev.doc

שיעור לפרשת ראה:

www.vbm-torah.org/parshah-reeh.doc

שיעור לפרשת שופטים:

www.vbm-torah.org/parshah-shoftim.doc

שיעור לפרשת כי תצא:

www.vbm-torah.org/parshah-kitetze.doc

 

כמה פעמים בעבר, עמדנו על הקושי שבלימוד הלכות מהפסוקים. קושי זה נובע מכמה סיבות:

ראשית - לא ברור שמטרת התורה היא ללמד הלכות, ואפשר שמטרתה ללמד עקרונות הלכתיים. במקרה כזה, ניסיון להקיש מהעקרונות ההלכתיים להלכות הספציפיות עלול להביא לתוצאות שונות לחלוטין מההלכה הנהוגה למעשה.

שנית - התורה אינה מנסחת את המצוות כציוויים עקרוניים, אלא כתיאורי מקרים. לכן, הרחבת המקרה לכללים הלכתיים כרוכה בבעיות רבות, כיוון שלא ברור איזה פרט בתיאור המקרה הוא עקרוני ואיזה פרט הוא טפל. כדוגמה, התורה מצווה על האדם לעזור לחמור שונאו הרובץ תחת משאו. האם יש מצווה גם לעזור לגמלו של השונא? ולציפורו? ולמכוניתו? התשובות לשאלות אלו כרוכות בהכרח בעיסוק בטעמי המצוות, הפותח כר נרחב לפרשנויות שונות ומשונות.

בעיה נוספת היא הנטייה להתייחס לדברי התורה בפשטנות יתר. דהיינו: אנו נוטים להניח שפשטי המקראות אינם עוסקים ב"חקירות ישיבתיות" - דוגמת השאלה אם הפקר פירושו סילוק בעלות או היתר קניין למישהו אחר. ממילא, כאשר אנו באים ללמוד את ההלכה מהפסוקים - אנו נתקלים בבעיה.

 

בשיעור היום, נעסוק בניתוח הפסוקים המלמדים על דין הגירושין. כדי להסיק את המסקנות ההלכתיות מהפרשה יש לדייק כמעט בכל מילה המוזכרת בתורה, אך בשל קוצר המצע לא נוכל לעשות זאת במסגרת זו. לכן, נסתפק בעיסוק במספר נקודות מרכזיות[1].

זיקה לבעל לאחר הגירושין

ראשית, יש לציין שעצם היכולת לגרש איננה פשוטה. כפי שנראה להלן, בחלק מהמקרים האדם אינו רשאי לגרש את אשתו. מתברר, כי אף במקרים שבהם מותר לאדם לגרש את אשתו - ייתכן שהגירושין אינם גירושין מלאים, ונשארת זיקה מסויימת של הבעל לאשתו גם אחריהם.

ראיה לזיקה זו ניתן למצוא באיסור החזרת הגרושה. התורה קובעת שאסור לאדם להחזיר את גרושתו "אחרי אשר הֻטמאה". מדוע הנישואין השניים נחשבים ל"היטמאות"? הרי האישה התגרשה כדת וכדין[2]? עלינו להסביר שאף לאחר שהאישה מתגרשת - נותרת עליה זיקה מסויימת לבעלה הראשון. זוהי גם הסיבה שאסור לכהן לשאת גרושה: יש פגם מסויים בהיתר לשאת גרושה, ופגם זה מונע מהכהן לשאת אותה (אם כי הוא אינו משמעותי לישראל[3]).

שלבי הנישואין והגירושין

במספר מקומות בתורה משמע שיש לפחות שני שלבים בקשר שבין האישה לבעלה: אירוסין ונישואין. כך, למשל, התורה מחלקת בין איש השוכב עם ארוסה לבין איש השוכב עם נשואה[4]. בהתאמה לכך, גם תיאור תהליך הנישואין מורכב משני שלבים: "כי יקח איש אישה", ואחר כך - "ובעלה".

ההבדל שבין "לקיחת האישה" (כלומר, האירוסין) לבין המצב שבו האישה כבר מוגדרת כאשת איש (לאחר הנישואין) בולט בתחילת פרשת אשת יפת תואר. בשלב הראשון נאמר "ולקחת לך לאישה", אחר כך היא יושבת בבית הלוקח שלושים יום, ורק בסוף התהליך - לאחר שהאיש בא עליה - היא הופכת לאשתו. את אותה חלוקה נמצא גם בפרשת מוציא שם רע: האיש לקח את האישה, בא עליה וגילה שהיא איננה בתולה. הוא מביא אותה לבית הדין, ואם טענתו נמצאת נכונה - הורגים את האישה בפתח בית אביה (בניגוד לאישה נשואה שזינתה, שאינה נהרגת בפתח בית אביה). כיוון שאישה זו עדיין אינה נחשבת לאשתו - דינה שונה מדין אישה נשואה שזינתה. רק אם טענת האיש תימצא שקרית - האישה תהפוך להיות אשתו, והוא לא יוכל לשלחה לעולם[5].

בדומה לתהליך הדו-שלבי בנישואין, גם הגירושין מורכבים משני שלבים: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", ואחר כך - "ושילחה מביתו". שוב, אם נשווה את פרשת הגירושין לפרשת אשת יפת תואר, נגלה שההבאה אל תוך הבית היא חלק מתהליך הנישואין, ובהקבלה גם השילוח מהבית הוא רק חלק מתהליך הגירושין[6].

אופן נתינת ספר הכריתות

מה פשר החובה לתת את ספר הכריתות ביד האישה? ייתכן להבין שיש חובה לתת את הספר ביד האישה ממש[7], אך ייתכן גם להבין שיש להכניס את הספר לרשותה של האישה.

כמובן, אין הכוונה כאן דווקא לרשות ממונית, הקנויה לאישה. רמז לכך ניתן למצוא בסוף הפרשה הקודמת, בפרשת עגלה ערופה. התורה מצווה שכאשר נמצא הרוג שלא ידוע מי היכהו - אנשי העיר הקרובה אל החלל חייבים להביא עגלה ערופה. התורה אינה מבארת מדוע דווקא אנשי העיר הקרובה צריכים להביא את העגלה, וההסבר הפשוט הוא שיש להניח שהרוצח או הנרצח יצאו מעיר זו. אולם סברה זו קשה, שכן לעיתים העיר הקרובה היא קטנה, וסביר שהרוצח יצא דווקא מהעיר הרחוקה יותר, שהיא גם גדולה יותר. התורה כלל אינה מחלקת בין מקרים שונים: ייתכן שידוע לנו בבירור שהרוצח והנרצח יצאו שניהם מהעיר הרחוקה, ובכל זאת - התורה מצווה להביא את העגלה הערופה דווקא מ"העיר הקרובה אל החלל".

נראה, שכיוון שהרצח פגע בקדושתה של הארץ, ו"לארץ לא יכופר בדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שופכו" - יש צורך לכפר על הארץ עד שיתגלה מיהו הרוצח, כדי שלא תיפרע מהיושבים עליה. כפרת הארץ תלויה ב'שטח השיפוט' של העיר: השטח הקרוב לעיר נחשב שייך לה, ולכן היא זו שצריכה לכפר עליו כאשר נשפך בו דם[8]. בצורה דומה, ניתן להבין גם את החובה לשים את הגט ברשותה של האישה: הגט צריך להינתן ב'שטח השיפוט' של האישה - במקום קרוב לה.

הסיבות לגירושין

אף שתהליך הגירושין זהה בנישואים הראשונים ובשניים, התורה מבדילה בין הסיבות לגירושין בשני המקרים: הבעל הראשון מגרש את האשה משום ש"מצא בה ערוות דבר", ואילו הבעל השני מגרש אותה כיוון שהוא שונא אותה. חלוקה זו מצביעה על הצורך בנימוק רציני יותר כדי לגרש את האישה מהנישואין הראשונים, אך ייתכן שהיא גם מגדירה שני מקרים שבהם אסור לאדם להישאר נשוי לאשתו: לאחר שגירשה ונישאה שנית (כיוון שהיא נטמאה) ולאחר שמצא בה ערוות דבר[9]. לפי הבנה זו, הבעל אינו רשאי להחזיק באשתו לאחר שמצא בה ערוות דבר, והוא חייב לגרשה. היטמאות האישה, אם כן, אינה נובעת רק מכך שהאישה נישאה לאדם אחר לאחר גירושיה, אלא לעובדה שהיא נטמאה עוד כשהייתה ברשותו של הבעל הראשון.

יש להוסיף, שאף שיש הקבלה בין הנישואין לגירושין - הקבלה זו אינה שלימה. במקרים שונים, התורה קובעת שנישואין חלים מאליהם: לאחר שהאיש פיתה את האישה, או לאחר שהוא הוציא עליה שם רע. בניגוד לכך, אין כל אפשרות שבני זוג יתגרשו בלי תהליך פורמלי של גירושין. אפילו כאשר הבעל מוצא באשתו ערוות דבר - הגירושין אינם חלים מאליהם, והאיש חייב לגרשה. יותר מכך: אדם יכול בפועל להחזיר את גרושתו לאחר שנישאה למישהו אחר, שכן התורה אוסרת זאת אך אינה מפקיעה את חלות הנישואין[10]. כיוון שהנישואין יוצרים תוקף חזק מאוד - התורה אינה מעוניינת להפקיע אותם באופן אוטומטי, ללא גירושין. אפילו כאשר נוצרת בעיה בנישואין - התורה אינה מפקיעה את הנישואין, והבעל חייב לגרש את אשתו. אין ספק שיש בכך מסר חשוב למציאות ימינו, כאשר ההתייחסות לגירושין הפכה לקלה יותר.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

לתגובות - parasha@herzog.ac.il



[1]   את ההבדלים שבין פשטי המקראות לבין ההלכה למעשה לא נזכיר אלא ברמז.

[2]   ניתן לומר שהטומאה היא משום שנמצאה בה ערוות דבר, ועיין גם להלן.

[3]   במקומות רבים בתורה מצאנו פעולה שהותרה אף על פי שיש בה פגם. דוגמא בולטת לכך היא פרשת אשת יפת תואר בפרשתנו, ודוגמא מפורשת יותר היא אכילת שלמים ביום השני לשחיטתם, אף על פי שהם נחשבים כבר לפיגול.

[4]   התורה מחלקת בין אישה בעולת בעל, שלא משנה אם היא נשואה או ארוסה, לבין בתולה.

[5]   נראה, שחוסר היכולת לשלחה אינו קשור ישירות לעובדה שהוא העליל עליה עלילת שווא. בפרשת מפתה נערה בתולה, התורה מסבירה שהאישה הופכת לאשתו "תחת אשר עינה", אך אינה מביאה הסבר דומה ביחס לאיסור הגירושין. נראה, שחוסר היכולת לגרש את האישה נובע מכך שהוא לא רצה להפוך אותה לאשתו. אדם יכול לבטל את נישואיו רק אם הוא זה שיצר אותם, ולא אם הם נוצרו בכפייה.

[6]   ומכאן שאי אפשר לגרש אישה שאי אפשר לשלחה ("משלחה וחוזרת"), ואולי מכאן גם למדו את ההלכה של "המשלח את אשתו ולנה עמו".

[7]   גם לפי הבנה זו, יש לבדוק עד כמה ניתן להרחיב את ה"יד" של האישה: האם ניתן להניח את הגט על ראשה?

[8]   כמובן, אין הכוונה לשטח שיפוט ממש, שכן סביר שלעיר גדולה מחברתה יש גם שטח שיפוט גדול יותר מחוצה לה. כפרה דומה על האדם במקרה ספק מצאנו באשם תלוי.

[9]   במסגרת זו איננו נכנסים להגדרת "ערוות דבר".

[10] בפרשה זו, משמעות המונח "יכול" ("לא יוכל בעלה הראשון... לשוב לקחתה") הוא נורמטיבי: הבעל יכול לקחת את אשתו שנית, אך אסור לו לעשות זאת. שימוש דומה באותו מונח מצאנו בפרשת אבידה: "לא תוכל להתעלם" - למרות שהאדם ודאי יכול (טכנית) להתעלם מהאבידה.