פרשת בהר

"וספרת לך שבע שבתֹת שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתֹת השנים תשע וארבעים שנה:... וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻבוּ".   (ויקרא כ"ה, ח-י)

התורה מציינת את זמנה של שנת היובל בצורה כפולה: בסוף הפסוק נאמר שיש לספור ארבעים ותשע שנים והשנה החמישים היא שנת היובל, ואילו בתחילתו נאמר שיש למנות שבע שבתות שנים, ולציין בשנה שאחריה את שנת היובל. אופן הספירה הראשון הוא הגיוני: כיוון שאנו מונים שנים - השנה החמישים היא שנת היובל. אולם אופן הספירה השני הוא מוזר קמעא: אם אנו סופרים שבע שבתות שנים - הגיוני היה שכל שביעיית השנים השמינית תהיה יובל, ולא רק השנה הראשונה של שביעייה זו. מדוע עוברת התורה מבסיס ספירה של שביעיות לבסיס ספירה של שנים?

בעיה דומה עולה ביחס לספירת העומר: אנו סופרים שבע שבועות, והיום החמישים הוא חג השבועות. מדוע אין אנו חוגגים את כל השבוע השמיני, או - לכל הפחות - את היום השביעי של השבוע השמיני[1]? מדוע אנו סופרים שבע שבועות, ולבסוף חוגגים את היום הראשון דווקא של השבוע השמיני?

האדם והארץ

בחינה שטחית של דיני השמיטה והיובל מעוררת רושם שדיניהם שוים. ואכן, מערכת דינים אחת נוהגת בשתי השנים הללו. אמנם, כפי שנראה להלן, דיני השמיטה והיובל שווים, אך הסיבות של דינים אלו הן שונות.

בפרשת השמיטה, התורה מצווה לשבות כדי שהארץ תשבות: "שבת שבתון יהיה לארץ". כיוון שהארץ שובתת - ממילא אסור לזרוע ולקצור. ביובל - לעומת זאת - המוקד אינו נעוץ בשביתת הקרקע אלא בשביתת האדם: "כי יובל היא, קודש תהיה לכם". כיוון שהאדם מצווה לשבות - ממילא אסור לו לזרוע ולקצור את האדמה[2]. כדי להמחיש את ההבדל שבין שתי השנים הללו, נבחן את אפשרות מכירת הארץ לגוי למשך שנת השמיטה או היובל: בשנת היובל - נראה שאין כל בעיה למכור את הארץ לגוי, שהרי האדם שובת גם אם הגוי עובד את האדמה. בשנת השמיטה - לעומת זאת - עשויה להיות בעיה עם מכירת הקרקע לגוי, שכן גם כאשר הגוי עובד את האדמה, היא איננה שובתת.

החלוקה בין קדושת האדם לקדושת הקרקע מודגשת גם בהמשך הפרשה: התורה מפרטת את דיני מכירת הקרקע וגאולתה, ואחר כך את דיני מכירת האדם וגאולתו. עצם השימוש במילה "גאולה" ביחס לקרקע מצביע על התייחסות לקרקע כאל גוף עצמאי, שאפשר לגאול אותו. התורה אינה מתייחסת לקרקע רק בהקשר לאדם היושב בה: "ובכל ארץ אחוזתכם - גאולה תתנו לארץ".

השקפה זו ביחס לארץ היא נחלת כל התורה כולה. הברכות בפרשת בחוקותי מחולקות בצורה בולטת לשני סוגי ברכות: הן פותחות בברכות המתייחסות לארץ, ומסתיימות בברכות המתייחסות לאדם[3]. התורה אף קובעת שאם עם ישראל יחטא - הארץ תקיא אותו כאשר קאה את הגוי אשר לפניו (ויקרא י"ח, כח). בדומה לכך, בזמן הגלות הארץ שובתת את השמיטות שלא שבתה כאשר ישראל ישבו בה (ויקרא כ"ו, לד-לה). אנו רואים בצורה ברורה שיש לארץ סגולה מיוחדת, שאינה תלויה דווקא בעם היושב עליה. במובן מסויים, המצב הוא הפוך: אם העם לא מתאים לארץ - הארץ מקיאה אותו. הנימוק לכך מובא בתורה בלשון חריפה:

"והארץ לא תמכר לצמִתֻת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".   (ויקרא כ"ה, כג)

הארץ שייכת לקב"ה, ועם ישראל אינו אלא גר בארצו של ה'.

להתייחסות הכפולה - לאדם ולארץ - יש גם משמעויות הלכתיות. לפני כמה פרשיות למדנו שיש צרעת הפוגעת באדם וצרעת הפוגעת בקרקע (בבתים), ואופן ההיטהרות משתי הצרעות הללו כמעט זהה. אף בפרשתנו: כפי שראינו, איסורי השמיטה מתייחסים לארץ, ואילו איסורי היובל מתייחסים לאדם. ובכל זאת - דיני השמיטה והיובל כמעט שווים, ואותם האיסורים החלים על האחד - חלים גם על השני, מזווית ראייה שונה.

ההבדל בין השמיטה ליובל

החלוקה שהצענו בין השמיטה לבין היובל מסבירה את הדינים הנוהגים ביובל ולא בשמיטה: חזרת הקרקעות לבעליהן ושחרור העבדים.

כפי שהצענו לעיל, איסור הזריעה ביובל נובע מקדושת השנה ביחס לאדם. לכן, גאולת הקרקעות ביובל אינה תולדה של קדושת הקרקע אלא תולדה של קדושת האדם. ואכן, הדבר מסתבר. שהרי לארץ אין זה משנה אם יושב עליה בעליה המקוריים או מישהו שקנה מהם את הקרקע. חיוב השבת הקרקעות לבעליהן המקוריים אינו יכול לנבוע מקדושת הארץ, אלא מדינים המתייחסים לאדם בלבד[4].

נעזוב עתה, לרגע קט, את הדיון בדיני השמיטה והיובל, ונעבור לדון בנושא אחר - שנקשר אותו לענייננו מאוחר יותר: בכל מסגרות הזמנים הכוללות שבעה ימים - מהו היום החשוב יותר, היום הראשון או היום השביעי?

מנייני שבעת ימים

לפני כשבועיים הרחבנו לדון בשאלה אם הלילה קודם ליום או היום קודם ללילה, ותלינו זאת בשתי זוויות ראייה: זווית הראייה של המקדש מול זווית הראייה של ישראל. שאלה דומה ניתן להעלות גם ביחס לַשבוע: האם השבת קודמת לששת ימי המעשה, או ששת הימים קודמים לשבת[5]? מחד, השבת היא היום השביעי של הבריאה, שבא אחרי ששת ימי המעשה. מאידך, שורשה של המילה "שבת" אינו קשור בהכרח למילה "שבע", ויכול גם להיות קשור למילה "שבתון". שהרי התורה מכנה בפרשת אמור מועדים רבים בתואר "שבתון" או "שבת שבתון", למרות שאין ביניהם ובין המספר שבע ולא כלום[6]. ובכל זאת, בדרך כלל התורה מתייחסת לשבת במפורש בתור היום השביעי, ויש בכך כדי להכריע שששת ימי המעשה קודמים לשבת.

בשבעת ימי הרגלים - ההבחנה היא מסובכת יותר. ודאי שהיום הראשון של חג הסוכות הוא היום החשוב יותר, שהרי הוא לבדו "מקרא קודש". גם היום השמיני - שמיני עצרת - הוא "מקרא קודש", אך דיני חג הסוכות אינם חלים עליו[7]. חג השבועות, ראש השנה ויום הכיפורים הם חגים הנמשכים יום אחד בלבד, ולפיכך אי אפשר להביא מהם ראיה לשאלתנו. בחג הפסח - המצב הוא בעייתי. ישנם פסוקים שנראה מהם שהיום האחרון הוא החשוב יותר ("ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-להיך לא תעשה מלאכה" (דברים ט"ז, ח); "שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'" (שמות י"ג, ו)), אך ישנם פסוקים הקובעים שיש קדושה בשני הימים - ביום הראשון וביום השביעי (בפרשת המועדות שבפרשת פנחס (במדבר כ"ח, טז-כה), ובפרשת בא (שמות י"ב, טז)[8]).

מהו מקור ההבדל שבין ההתייחסות לחג הפסח ולחג הסוכות? מסתבר, שהתייחסות זו קשורה לשתי זוויות הראייה שעמדנו עליהן פעמים רבות בעבר. חג הפסח הוא החג המציין את יציאת מצרים, וכפי שראינו בשיעור לשבת הגדול - ניתן להתבונן על יציאת מצרים משתי זוויות ראייה: מזווית הראייה של עם ישראל, שבה היום הראשון של החג הוא החשוב יותר, ומזווית הראייה של הקב"ה - שבה דווקא היום השביעי הוא מהותי יותר.

 אם ננסה להכליל את דברינו, הרי שכאשר תהליך הספירה קשור לעולם (או לקב"ה שברא את העולם) - היום השביעי הוא המרכזי, ואילו כאשר תהליך הספירה סובב סביב האדם והאנושות - היום הראשון הוא החשוב, וששת הימים האחרים נספחים אליו. הרגלים נקבעים על ידי עם ישראל, ולכן ככלל ברגלים היום הראשון הוא החשוב. ייתכן שהבסיס להבחנה זו מצוי כבר בבריאת העולם. שהרי הקב"ה ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, ואילו האדם נוצר ביום השישי,   פגש עם יצירתו את השבת (שהוא היום השלם הראשון), והחל את ספירת הימים מהיום הקדוש ביותר.

מנייני השמיטה והיובל

לאור החלוקה בין המניינים ה'עולמיים' למניינים ה'אנושיים', נוכל ליישב את השאלות שהעלינו בפתיחת השיעור. ראינו שהשמיטה מבטאת את קדושת הארץ, ואילו היובל מבטא את קדושת האדם. לכן, ניתן להבין בפשטות שהשמיטה נספרת 'ששה ואחד' - דהיינו, שש שנות עבודה ושנת שמיטה אחריהן; ואילו היובל נמנה 'אחד וששה': לאחר שבע שבתות שנים, השנה הראשונה של השביעייה השמינית היא שנה קדושה - שנת היובל, ומניין השנים מתחיל שוב אחריה[9].

בצורה דומה ניתן להבין את זמנו של חג השבועות. שני קרבנות מעורבים בקביעת זמנו של החג: קרבן העומר, הקרב בתחילת ספירת העומר, וקרבן שתי הלחם, המובא בחג השבועות. קיים הבדל בסיסי בין שני הקרבנות הללו: קרבן העומר מוצג בתורה כקרבן "טבעי", המורכב מחיטים שכמעט לא עברו עיבוד[10]. לכן, קרבן זה מתאים לספירת 'שש ואחת'. שתי הלחם, לעומת זאת, מובאים מהלחם - התוצר הסופי, המסמל את מעשי האדם ואת יכולתו לשנות ולשפר את הטבע. לכן, אנו עוברים בחג השבועות לספירה של 'אחת ושש'. במשך כל ימי ספירת העומר אנו סופרים שבע שבתות, והיום הראשון של השביעייה השמינית הוא קדוש.

ואולי, יש להבין כך גם את דברי הגמרא על זמנה של הגאולה:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים, שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קדשי" וגו'".   (שבת קיח ע"ב)

אם ישמרו ישראל שבת אחת, אחריה את ששת ימי המעשה, ולבסוף שבת נוספת - יזכו להיגאל. כך, ישמרו ישראל על שני פניה של השבת: שבת המקדימה את ימי המעשה מחד, ושבת המגיעה בעקבותיהם מאידך.

הבהרה

הגיעו אלי מספר פניות בנוגע לפרשת אחרי מות (פר' העריות), כאשר הובן מדברי שבת אחותו של האדם אסורה עליו ולא כן הם הדברים כמובן. בת אחותו של האדם דומה לאשת אחי האב, ושתיהן לא אסורות משום שהן לא חלק מהמשפחה (כפי שהוסבר שם) שהרי אחות שילדה אינה חלק מהמשפחה (כפי שניתן לראות מטומאת כהן). אם אמו ואחות אמו אסורות עליו משום שאמו כעת היא חלק מהמשפחה. לא נוכל כמובן להיכנס כעת להסבר כל הפרטים ובתוכם האיסורים מדברי סופרים שלדעתנו נובעים מניתוח זה.

כשהבאתי בתחילת המאמר דוגמאות לאיסורים לא הייתה כוונה לומר שכולם אסורים בפועל. הבאתי דוגמאות למספר קרובים באותה רמה פחות או יותר כדי להראות את הבעיה שיש בניסיון לאבחן אלו מהם אסורים ואלו מותרים. קיימות דוגמאות נוספות   לבעייתיות זו כדוגמת סבתו של האדם ועוד. במהלך המאמר ניסיתי להראות   כיצד ניתן להרחיב את דברי התורה ולהסיק מסקנות מהן. אם ניסוח דברי לא היה נכון עם הקוראים הסליחה[11].

 

לתגובות - parasha@herzog.ac.il