!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת אמור


בסוף פרשתנו, מובאים שני עניינים המשולבים זה בזה למרות שממבט ראשון נראה שהם אינם קשורים:

"וידבר ה' אל משה לאמר: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השֹמעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אתו כל העדה: ואל בני ישראל תדבר לאמר - איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו: ונֹקב שם ה' - מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח בנקבו שם יומת:

ואיש כי יכה כל נפש אדם - מות יומת: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש...".   (ויקרא כ"ד, יג-יח)

מדוע התורה משלבת בין פרשת המקלל לבין דיני נזיקין? יתר על כן: מדוע התורה מזכירה כאן פרשייה זו, כאשר היא אינה קשורה לפרשייה שלפניה (לחם הפנים) או לפרשה שאחריה (שביעית)[1]?

עבירת המקלל

את עבירת המקלל ניתן להבין בשתי צורות. דרך אחת היא להבין שהמקלל קלל את ד'. אולם הבנה זו קצת קשה, שכן התורה אינה מזכירה שום סיבה שהייתה לו לעשות זאת. לא כתוב שהקב"ה העניש את המקלל או פגע בו לפני שהלה קילל אותו. כל שנאמר הוא ש"בן הישראלית" רב עם "איש ישראלי", וכתוצאה מריב זה - בן הישראלית קילל. לכן, אין סיבה להניח שהוא קילל את ה'[2].

דרך אחרת היא להבין שהמקלל קילל את חברו בשם ה'. להבנה זו פירוש המילה "ויקֹב" במשפט "ויקֹב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל" אינו קללה (שורש ק.ב.ב.), אלא נקיבה (שורש נ.ק.ב.): המקלל נקב בשם ה' בעודו מקלל את חברו. המקלל רצה להזיק לחברו באמצעות קללה, ולשם כך - נעזר בשם ה'[3]. אם נסביר כך, נוכל להבין בצורה פשוטה את הקשר שבין המקלל לדיני נזיקין: ניתן להזיק לאדם במספר צורות, ואחת מהן היא שימוש בשם ה' כדי להזיק לו.

פרשתנו ופרשת שמות

קיימת הקבלה מעניינת בין פרשת המקלל לבין תיאור תחילת שליחותו של משה. במישור התוכני, בשני המקרים שני אנשים רבים (שם - איש עברי ואיש מצרי, ואח"כ שני אנשים עברים; אצלנו - איש ישראלי ובן לאיש מצרי ולאישה ישראלית[4]), ומשה רבנו הורג את המכה. קיימות גם הקבלות לשוניות בין שתי הפרשיות: בפרשת שמות נאמר "ויגדל משה ויצא אל אחיו", ובפרשתנו - "ויצא בן אשה ישראלית"; בפרשת שמות פרעה שומע את המקרה, ובפרשתנו העם שומעים את הקללה; בפרשת שמות משה נאלץ לברוח והופך ל"גר בארץ נכרייה", ובפרשתנו - המקלל הוא גר.

כמובן, לאחר שגילינו שקיימת הקבלה בין שתי הפרשיות - עלינו לברר: מהי משמעותה של הקבלה זו?

נראה, שלאור ההקבלה, ניתן לקשר בין פרשת המקלל לבין הפרשה שאחריה. בפרשת בהר מפורטות כמה מהמצוות שהקב"ה נתן למשה בהר סיני - חלק מהמצוות התלויות בארץ ודיני שחרור העבדים. גם משה, לאחר שברח למדיין, הגיע להר סיני, קיבל את שליחותו במעמד הסנה, והקב"ה ציווה עליו לשחרר את בני ישראל משעבודם ולהביאם לארץ. ייתכן, אפוא, שהתורה הזכירה כאן את פרשת המקלל כדי להשלים את ההקבלה לתחילת שליחותו של משה ולמעמד הסנה.

מהי משמעותה של הקבלה זו? נראה, שהתורה ביקשה להפוך את כל ספר שמות וספר ויקרא, הכתובים בין שתי הפרשיות הללו, למעין מאמר מוסגר. פרשת בחוקותי - המפרטת את הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בהר סיני - היא ההמשך הישיר של היציאה ממצרים: לו משה היה הולך לפרעה מייד לאחר מעמד הסנה, ולו פרעה היה משלח את עם ישראל מייד כאשר משה ציווה עליו לעשות זאת - בני ישראל היו מצטווים מייד לאחר יציאתם ממצרים במצוות התלויות בארץ שבפרשת בהר[5].

מעתה, אנו מבינים שפרשתנו פותחת בציווי מיוחד להרוג את המקלל, כדי להקביל בין הריגת המקלל כאן לבין הריגת האיש המצרי בפרשת שמות (למרות שמהמשך הפרשה - "ונֹקב שם ה' מות יומת" ברור שצריך להרוג את המקלל, ולא היה צורך לפרט זאת במיוחד). ייתכן שהתורה בחרה דווקא בעונש הסקילה, שכן הוא העונש היחיד המתבצע ע"י כל העדה, ולא רק ע"י שליח בית הדין. בפרשת שמות - משה נטל את האחריות על עצמו והכה את המצרי, שכן הוא הרגיש ש"כל ישראל ערבין זה בזה". בפרשתנו, התורה מדגישה שכאשר ישראלי מקלל ישראלי אחר - כל ישראל ערבים להענישו. הסמכות שמשה נטל לעצמו בתחילת שליחותו מועברת כאן לכל עם ישראל. לאחר מתן תורה, עם ישראל הוא כבר עם, וצריך ליטול לעצמו סמכות זו.

מבנה הפרשה

אם נבחן את הפרשה שאנו עוסקים בה, נגלה שהיא בנויה בסדר כיאסטי (יש לקרוא את הטור הימני מלמעלה למטה, ואת הטור השמאלי מלמטה למעלה):

 

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה".

"וידבר ה' אל משה לאמר[6]:

ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן,

הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה... ורגמו אתו כל העדה:

וידבר משה אל בני ישראל,

ואל בני ישראל תדבר לאמר -

[7]

איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו: ונֹקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה,

משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' א-להיכם:

כגר כאזרח - בנקבו שם יומת:

ומכה אדם יומת:

ואיש כי יכה כל נפש אדם - מות יומת:

ומכה בהמה ישלמנה

ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש:

כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו:

ואיש כי יתן מום בעמיתו - כאשר עשה כן יעשה לו:

שן תחת שן -

שבר תחת שבר,

עין תחת עין,

 

מדוע אין הקבלה לדין "איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו"? לכאורה, גם אין זה מקומו של דין זה, שהרי אין לו כל קשר לדיני הנזיקין או לאדם המקלל את חברו בשם ה'[8].

ייתכן, שאין הכוונה לאדם המקלל את ה', אלא לאדם המקלל את הדיינים - הנקראים "אלוהים"[9] (כמו "עד האלוהים יבוא דבר שניהם"). כיוון שהפרשה דנה בהטלת עונש על חוטאים, התורה מציינת שכל המתמרד נגד בית הדין - ישא את ענשו מהקב"ה שמינה אותם. אם כנים דברינו, הרי שיש כאן הקבלה נוספת לתחילת פרשת שמות: משה שם את עצמו לשופט בין שני האנשים, והמכה התמרד כנגדו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו". לפיכך, התורה מזהירה כאן על כבודו של השופט.

מהו פשר המבנה הכיאסטי של הפרשה? בשיעורנו על פרשת משפטים, הבאנו שתי אפשרויות להסביר את העונש המוטל על אדם: האם הוא פיצוי לניזק, או עונש למזיק. ההבנה האחרונה עצמה ניתנת להתפרש בשתי צורות: ניתן להטיל עונש על אדם בשל מעשה חמור שהוא עשה, אך ניתן גם לומר לאדם שעליו לשאת בתוצאות המעשה שעשה. ההבדל בין שני ההסברים בא לידי ביטוי כאשר אדם מנסה לפגוע בחברו, אך אינו מצליח לעשות זאת: אם העונש ניתן בשל מעשיו של האדם - העובדה שהוא לא הצליח להזיק אינה צריכה לפטור אותו מעונש על כוונתו. מאידך, אם אנו מטילים על האדם חובה לשאת בתוצאות מעשיו - אין מקום להעניש אדם שניסה להרוג את חברו ולא הצליח.

כאשר התורה מנסחת פרשה מסויימת במבנה כיאסטי, ייתכנו לכך מספר מטרות. במקרה שלפנינו, נראה שהמטרה היא להציג הבנה כפולה של העונש המוטל על האדם. כדי להבהיר זאת, נתבונן בהבדלים שבין שתי ההקבלות: בפעם הראשונה נאמר "מכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש"[10], ואילו בפעם השנייה הביטוי "נפש תחת נפש" אינו מוזכר. כמו כן, ביחס לאדם הנותן מום בחברו - בפעם הראשונה נאמר "כאשר עשה כן יעשה לו", ואילו בפעם השנייה נאמר "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו". נראה, שהחזרה הראשונה מתארת את אחריות האדם לשאת בתוצאות מעשיו: הוא משלם "נפש תחת נפש", ומקבל את המום שעשה בחברו מידה כנגד מידה. לעומת זאת, החזרה השנייה מתארת את העונש המוטל על האדם: אדם שהזיק בהמה - צריך לשלם את ערכה, ואדם שנתן מום בחברו - נותנים בו מום כעונש[11].

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

לתגובות - parasha@herzog.ac.il



[1]   עיין באבן-עזרא שתירץ בדוחק, ועיין בחזקוני ש"הזיז" פרשה זו, וסמך אותה לפרשת המקושש, הדומה לה מבחינות רבות.

[2]   ועיין בחזקוני, שיישב זאת על פי המדרש, המקשר בין פרשתנו להריגת המצרי ע"י משה בתחילת ספר שמות. להלן, נקשר בין שתי הפרשיות הללו ע"פ דרכנו.

[3]   האבן-עזרא הביא את שתי האפשרויות, ונטה לאפשרות השנייה. יש ששילבו את שני הפירושים (רש"י ורשב"ם), והסבירו שהמקלל נקב בשם ה' ואחר כך קיללו.

[4]   כך התורה איחדה בפרשתנו בין האיש העברי והאיש המצרי של פרשת שמות. מעתה, ייתכן שהתורה הזכירה שהמכה היה בן איש מצרי כדי להקביל בין פרשתנו לבין פרשת שמות, ואין צורך להידחק ולהסביר שהתורה בקשה לספר בגנותו (עיין ברמב"ן ובספורנו). יש להוסיף שחז"ל קבעו שמשה הרג את המצרי על ידי שמוש בשם המפורש. דבר זה נובע כנראה   מהקבלת הפרשיות.

[5]   אולי גם פרשיית הנזיקין שאצלנו מקבילה לפרשת משפטים, שכן פרשת משפטים היא מסגרת החוקים הראשונית שמשה נצטווה בה בהר סיני.

[6]  התורה מבדילה בין הדברים הנאמרים למשה, והדברים אותם הוא צריך לומר לעם. בצורה דומה   בסיום הפרשה נאמר פעם אחת שרגמו את האדם ופעם שניה שבני ישראל עשו כאשר ציוה ד'. כפילות זו באה להדגיש את הנקודה שהובאה לעיל שיש משמעות מיוחדת לדברים דווקא ביחס למשה בשל ההקבלה לספר שמות.

[7]  ניתן היה להקביל בצורה שונה מעט: אם לא ננסה להקביל את פסוקי הפתיחה שנאמרו למשה בלבד ניתן   להקביל לציווי זה את פעולת הרגימה שבוצעה על ידי בני ישראל. ההקבלה שנכתבה בפנים פשוטה יותר, ובכל מקרה השינוי אינו מהותי.

[8]   ניתן היה להסביר שהקשר הוא מושג הקללה, אך תירוץ זה דחוק.

[9]  התורה שינתה בלשונה,. כאשר דובר על נקיבה בשם התורה משתמשת בשם המפורש. כאשר מדובר על קללת א-לוקים התורה השתמשה   ב "א-לוקים". גם זה   תומך בהבנה שב"נוקב" לא מדובר על קללת א-לוקים, וכן בכך ש"קללת א-לוקים" לא מתייחס למקלל   ד'.

[10] האבן-עזרא פירש שביטוי זה מוסב אף על ההורג אדם.

[11] אמנם, ההבדל בין "כן ינתן בו" לבין "כן יעשה לו" אינו כה פשוט. אך בפרשת עדים זוממים, התורה מצווה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". העדים הזוממים לא הצליחו לבצע את זממם, ומקבלים עונש על הכוונה בלבד (וחז"ל אף קבעו: "כאשר זמם ולא כאשר עשה"). התורה אינה כותבת "ועשיתם לו כאשר עשה", שכן הוא לא הצליח במזימתו; ומכאן שהפועל "עשה" מיוחד למקרה שבו האדם הצליח בזממו. לכן, בפרשתנו, הביטוי "כאשר עשה - כן יעשה לו" מצביע על אדם שהצליח במזימתו, ועל הבנת העונש כנשיאה בתוצאה ההכרחית של החטא.