פרשת קדושים

ה"יום" ההלכתי

בחיים ההלכתיים היומיומיים, אנו רגילים לעובדה ש"היום מתחיל מהלילה": השבת נכנסת לעת ערב ומסתיימת בצאת הכוכבים, החגים מתחילים בלילה ומסתיימים בלילה ואף בימי ספירת העומר אנו מונים בתפילת ערבית את מניין יום המחרת.

אמנם, ישנם תחומים בהלכה שבהם היום מתחיל דווקא מהיום. במסגרת המקדש - הדבר פשוט שהיום קודם ללילה, והיממה פותחת בבוקר וממשיכה עד הבוקר שלמחרת. לכן, ניתן להקטיר את הקרבנות גם בלילה שלאחר הקרבת הקרבן, ומותר לאכול את הקרבן גם בלילה שלאחר ההקרבה.

כיצד ייתכן מצב כזה? הייתכן שהיממה ההלכתית מתחילה לעיתים מהיום ולעיתים מהלילה? מסתבר, שהדבר מתאפשר עקב מעמדו ה"נחות" של הלילה. בדרך כלל, אין מצוות או חיובים הלכתיים הנעשים בלילה, ולכן הלילה נחשב לנספח של היום. כיוון שכך, ניתן לקשור את הלילה במידה שווה ליום שלפניו או ליום שלאחריו[1].

ה"יום" של התורה

כיוון שראינו שקיימות בהלכה שתי צורות תיארוך מקבילות - עלינו לברר באיזו צורת תיארוך משתמשת התורה: האם התורה השתמשה בצורת התיארוך של המקדש, שבו היום קודם ללילה, או שמא בצורת התיארוך של הגבולין, שבו דווקא הלילה קודם? מסברה, ניתן לבסס את שתי האפשרויות: כיוון שהתורה ניתנה במשכן - יש מקום לומר שהיא משתמשת בתיארוך של המשכן; אך מאידך, כיוון שהתורה ניתנה לישראל - יש מקום גם לומר שהיא נכתבה לפי התיארוך של בני ישראל. כפי שנראה להלן, יש לשאלה זו השלכות רבות.

מעיון בפסוקי התורה, מתברר שכמעט תמיד היום קודם ללילה. כך בקרבן תודה:

"ובשר זבח תודת שלמיו - ביום קרבנו יֵאָכל, לא יניח ממנו עד בוקר".   (ויקרא ז', טו)

מהניסוח שהתורה משתמשת בו, ברור ש"יום קרבנו" של קרבן התודה פותח ביום ומסתיים רק ביום שלמחרת.

כך גם בפרשיות שאינן הלכתיות: המבול היה "ארבעים יום וארבעים לילה", משה עלה להר סיני ושהה שם "ארבעים יום וארבעים לילה", ולאחר המבול - הקב"ה הבטיח:

"עֹד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקֹר וחֹם, וקיץ וחֹרף, ויום ולילה לא ישבֹּתו".   (בראשית ח', כב) [2]

קיימות עוד דוגמאות רבות בתורה, שבהם תמיד היום קודם ללילה. מקום בו אנו מוצאים התייחסות הפוכה מצוי במגילת אסתר:

"וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלֹשת ימים - לילה ויום".   (אסתר ד', טז)

אך יוצא הדופן הזה רק מוכיח שהתורה יכלה גם לנסח את דבריה הפוך, ובחרה להקדים כמעט תמיד את היום ללילה.

"ויהי ערב ויהי בוקר"

השאלה שאנו עוסקים בה עומדת למעשה ביסוד מחלוקת ראשונים, בין הרשב"ם לאבן-עזרא. בפתיחת התורה, נאמר בסופו של כל אחד מימי הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר". הביאור הרגיל לפסוקים אלו הוא שהלילה קודם ליום, והיממה פותחת בלילה ומסתיימת עם השקיעה למחרת.

אמנם, הרשב"ם מבאר את הפסוק בצורה הפוכה:

"ויהי ערב ויהי בקר - אין כתיב כאן 'ויהי לילה ויהי יום', אלא "ויהי ערב", שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בוקר - בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר. הרי הושלם יום ראשון מן הששה ימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, ואח"כ התחיל יום שיני... ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר - יום אחד הם, כי לא הצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים, שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שיני".   (רשב"ם, בראשית א', ה)

וכן בסוף היום השני:

"ויהי ערב ויהי בקר יום שני - שנטה היום לערוב, ואח"כ - "ויהי בקר" של יום שני. הרי נגמר יום שני מששת הימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, והתחיל עתה יום שלישי בבקר".   (א', ח)

הקב"ה ברא את העולם ביום, אחר כך ירד הלילה, וכשהגיע היום שלמחרת - הושלם אותו היום.

האבן-עזרא (ב"אגרת השבת") יצא חוצץ נגד פירושו של הרשב"ם, כיוון שלדעתו פירוש זה סותר את יסודות הדת (שהרי ההלכה, כמובן, קובעת שהשבת מתחילה בערב). האבן-עזרא מוכיח את דבריו משני פסוקים, הקובעים במפורש שהפסח והיום הכיפורים מתחילים מהערב:

"בראשֹן, בארבעה עשר יום לחֹדש בערב תאכלו מצֹת, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב".  
    (שמות י"ב, יח)

"שבת שבתון הוא לכם, ועִניתם את נפשֹתיכם, בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם".   (ויקרא כ"ג, לב)

 

אמנם, פשוט וברור הוא שגם הרשב"ם שמר שבת מהערב, אלא שהוא חשב ששמירת השבת תלויה בהגדרת היום בגבולין, ולא בהגדרת היום במקדש. אף מהפסוקים שהביא האבן-עזרא כראיה לשיטתו יש לכאורה ראיה הפוכה: אילו היממה היתה מתחילה מהלילה - אי אפשר היה לציין שיום הכיפורים מתחיל "בתשעה לחודש בערב", שהרי ערב היום העשירי הוא כבר העשירי לחודש. דווקא בגלל שהיום אינו מתחיל מהלילה - היה צורך להדגיש שיום הכיפורים ופסח מתחילים מהלילה שלפניהם.

זמנו של הפסח

באופן טבעי, הפער בין שתי צורות התיארוך המקבילות עשוי להשפיע על מקומות שבהם התורה מציינת מאורעות מסויימים שאירעו בלילה. דוגמא בולטת למאורע כזה היא מכת הבכורות, שהתרחשה אור לט"ו בניסן. לפי דברינו לעיל, מכת בכורות התרחשה בט"ו בניסן לפי התיארוך המקובל, ובי"ד בניסן לפי התיארוך המקובל בתורה (שהלילה הולך בו אחר היום). לעובדה זו יש השלכה מכרעת על דיני חג הפסח: על אכילת קרבן הפסח, על הבאת קרבן העומר ועל היתר אכילת התבואה החדשה.

אכילת קרבן הפסח

בניגוד לכל קרבנות השלמים, הנאכלים שני ימים ולילה אחד, ולקרבנות התודה, הנאכלים יום ולילה - הפסח אינו נאכל אלא באותו הלילה בלבד[3]. כיוון שצריך לאכול את קרבן הפסח באותו היום שבו הקב"ה פסח על בתי בני ישראל - אי אפשר לאכול אותו מבעוד יום, כיוון שבתיארוך של הבעלים עדיין לא הגיע יום הפסח, אך גם אי אפשר לאכלו למחרת, כיוון שבתיארוך של המקדש זהו כבר יום אחר. לכן, אין ברירה אלא למהר לאכול את הפסח בלילה שבין י"ד בניסן לט"ו בו[4].

הבאת העומר והיתר חדש

בני ישראל יצאו ממצרים "ממחרת הפסח" (במדבר ל"ג, ג) - בט"ו בניסן. בהנחה שהמילים "ממחרת השבת" המוזכרים בספירת העומר מכוונים למחרת הפסח - הרי שיש להביא את העומר בט"ו בניסן. ואכן, כך מתואר בספר יהושע:

"ויאכלו מעבוּר הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה".   (יהושע ה', יא)

אמנם, התאריך הקרוי "מחרת הפסח" תלוי בתאריך הפסח, וכפי שראינו - תאריך זה שונה בשתי צורות התיארוך. לפי התיארוך בגבולין - יש להביא את העומר בט"ז בניסן, ואילו לפי התיארוך במקדש - יש להביא אותו בט"ו בניסן (למחרת י"ד בניסן)[5].

ברור שלהלכה יש להביא את העומר בט"ז בניסן, בניגוד לאמור בספר יהושע. לפי הסברנו לעיל, ניתן להסביר שספר יהושע משתמש בתיארוך שונה מהתיארוך שהתורה משתמשת בו: ספר יהושע נכתב מזווית הראייה של בני ישראל, ואילו התורה נכתבה לפי התיארוך של המקדש. לכן, "מחרת הפסח" האמור בספר יהושע הוא ט"ז בניסן, למחרת ט"ו בניסן.

כאן יש לשים לב שהתורה אינה קובעת שיש להקריב את העומר "ממחרת הפסח", אלא "ממחרת השבת". ייתכן שהתורה שינתה בלשונה כדי להדגיש שהעומר מוקרב ממחרת היום ששובתים בו - הנמשך מערב עד ערב, ולא ממחרת הפסח - המסתיים בסוף יום י"ד בניסן[6].

אכילת השלמים

בפרשתנו, התורה קובעת שהשלמים נאכלים שני ימים:

"וכי תזבחו זבח שלמים לה' - לרצֹנכם תזבחֻהו. ביום זבחכם יאכל וממחרת, והנותר עד יום השלישי - באש ישרף".   (ויקרא י"ט, ה-ו)

להלכה, חיוב זה נתפרש כהיתר לאכול את השלמים במשך שני ימים ובלילה שביניהם. אולם הלכה זו קשה להבנה, שהרי ראינו שהלילה במקדש הולך אחר היום, ומדוע אסור לאכול את השלמים גם בלילה השני?

בפרשת צו, התורה מנסחת את חיוב אכילת השלמים בצורה מוזרה ביותר:

"ובשר זבח תודַת שלמיו - ביום קרבנו יֵאכל, לא יניח ממנו עד בֹּקר. ואם נדר או נדבה זבח קרבנו - ביום הקריבו את זבחו יֵאכל וממחרת, והנותר ממנו יֵאכל. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי - באש ישרף".   (ויקרא ז', טו-יז)

התורה קובעת ששלמים ביום השני נחשב ל"נותר", אך אף על פי כן - מותר לאוכלם[7]. דבר זה קשה ביותר: אם השלמים הם נותר - מדוע מותר לאוכלם, ואם מותר לאוכלם - מדוע הם מוגדרים כ"נותר"?!

לאור דברינו לעיל, ניתן להסביר את פרשיות השלמים בצורה פשוטה. קרבן השלמים הוא קרבן מיוחד, המשותף גם למקדש וגם לגבולין (שכן הוא נאכל בכל ירושלים, ולא רק בתחום המקדש). כיוון שהוא שייך למקדש - מותר לאוכלו רק ביום ובלילה שאחריו. אך כיוון שהותר לאכול אותו בלילה - ממילא צריך להיות מותר לאוכלו בגבולין גם ביום שאחר כך, שהרי היום בגבולין הולך אחר הלילה. מעתה, מותר לאכול את קרבן השלמים בגבולין ביום השני, אף על פי שהוא מוגדר במקדש כנותר. ואכן, חלקי השלמים המוקטרים על גבי המזבח - חייבים להקטירם במשך יום ולילה בלבד, ואי אפשר להקטירם גם ביום שלמחרת.

היום והלילה בחטא העגל

כאשר משה עלה להר סיני, עם ישראל חשב שהוא לא יחזור, ולכן עשה את העגל. מהמקראות עולה בבירור שכל טעותם של בני ישראל הייתה ביום אחד בלבד, שהרי הם תובעים מאהרן לעשות להם עגל, אהרן עושה אותו ואומר להם "חג לה' מחר", ולמחרת - בעת החגיגה - משה יורד מההר. לדברינו לעיל, ניתן להבין את טעותם של בני ישראל. בני ישראל ציפו שמשה ירד מהר סיני בערב, בתום היום הארבעים. משראו שמשה מבושש לרדת - עשו את העגל. אהרן הבין את טעותם, ולכן דחה אותם למחר מתוך תקווה שמשה ירד מההר לפני תחילת החגיגות. ברם, בני ישראל השכימו לעבודת העגל, ומשה לא הספיק להגיע עד שהתחילו החגיגות.

היום והלילה בדיני הטהרה והטומאה

קיימת בעיה קשה אחת עם הגדרות היום והלילה שפירטנו לעיל. במספר מקומות, התורה קובעת שאדם טמא נותר בטומאתו עד הערב. לכאורה, דיני טומאה הם דינים השייכים באופן מובהק למערכת המקדש, ולכן הטומאה הייתה צריכה להמשיך עד אור הבוקר, ולא עד הערב.

במאמר מוסגר, יש להדגיש שאכן הדינים הקשורים ישירות למערכת המקדש - ממשיכים עד הבוקר. לכן, הטמאים שבעה ימים שצריכים להביא קרבן (זב ומצורע) - אסורים להיכנס למקדש עד בוקר היום השמיני. הבעיה שציינו קיימת בעיקר ביחס לטמאים יום אחד (טומאת ערב), המיטהרים מטומאתם עם השקיעה, ובטמא מת הנטהר בערב היום השמיני.

כדי להבין את התשובה לבעיה זו, נעיין באיסור אכילת הקדשים בטומאה. בפרשת אמור, התורה אוסרת על הכהנים לאכול קדשים כאשר הם טמאים, ומוסיפה:

"ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא".   (ויקרא כ"ב, ז)

נראה, שבנימוק "כי לחמו הוא", התורה ביקשה להסביר מדוע הטומאה נמשכת עד הערב בלבד. באופן עקרוני, היה מקום לאסור אכילת קדשים עד הבוקר, כיוון שהקדשים שייכים למערכת המקדש. למרות זאת - התורה התירה לאוכלם בערב, כיוון שהם נחשבים "לחמו" של הכהן. הם אינם שייכים בלעדית למערכת המקדש, אלא גם למערכת המאכלים של הכהן, ולכן מותר לו לאכול אותם כבר לעת ערב.

נראה, שניתן לענות על שאלתנו דלעיל על פי דברינו כאן. אדם שנטמא - מורחק ממערכת המקדש. טמאי מתים מורחקים ממערכת המקדש כתולדה של הרחקתם ממחנה ישראל, ולכן אין הם צריכים להביא קרבן מיוחד כדי להתיר להם להיכנס למקדש, ומייד כשהם מותרים להיכנס למחנה - מותר להם גם להיכנס למקדש[8]. לעומתם, הזבים והמצורעים מורחקים מהמקדש בלי קשר להרחקתם מהמחנה, ולכן הם חייבים להביא קרבן מיוחד כדי להתיר להם כניסה למקדש, לאחר שכבר הותר להם להיכנס למחנה. לכן, טמאי מתים מותרים להיכנס למקדש מייד עם הערב שמש, כאשר היום בגבולין מסתיים, ואילו מצורעים וזבים אסורים להיכנס למקדש עד היום השמיני, כאשר מתחיל יום חדש בתיארוך של המקדש[9].

 

 

 

לתגובות - parasha@herzog.ac.il