בענין מצות שמיטת כספים / הרב אהרן ליכטנשטיין

מצות השמטת כספים בשביעית מפורשת בתורה (דברים טו:ב) הך כעשה - "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו" - והן כלא תעשה - "לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמִטה לה'". אך תוכנה איננו מפורש והגדרתו היסודית במחלוקת שנויה. דהנה היראים כתב (סי' קס"ד): "וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר ובי"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתינן לה בהשולח המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר משמיט אני ואם אמר אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני יכפוהו בי"ד כדתניא בכתובות בהכותב (פ"ו ע"א) על פריעת בעל חוב מצוה שהיא [מצוה דרבנן] אי לא בעי למיעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו". הרי שלדעתו לא המועד כשלעצמו משמט אלא הצהרת המלוה אשר עליו מוטלת חובת גברא להפקיע החוב. ואילו ה"אור זרוע" אחרי שמצטט את דברי היראים, מעיר (מס' ע"ז, סי' ק"ח): "ולא נהירא מה שכתב שאין הלוה יכול לעכב חובו אלא על פי מלוה עד שיאמר משמט אני אלא אפילו הוא תובעו בבי"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו מפני שהתורה השמיטתו". ואמנם כן משמע מלשון "שהשביעית משמטת" השגור בפי חז"ל ואף מפורש ברמב"ם (פ"ט הל' שמיטה ויובל הל' ד'): "לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב". ובמשנה תוקף מצטט בעל "ספר תרומות" את דברי הרמב"ן (שעה מ"ה, א:ה): "וכן השיב לי שביעית משמטת את המלוה ומפקעת שעבודא לגמרי ולא משום מצוה של זה בלבד אלא אפילו בא מלוה לעבור על דברי תורה ולתבוע חובו אחר שביעית הלוה פטור, שכבר נפקע שעבודו לגמרי ומוציאים אותו ממלוה ומחזירים אותו ללוה עד כאן".

דעה שלישית בנידון לבעל העיטור, שכנראה הבין שבשמיטת כספים נאמרו שני דינים - הן חובת גברא והן אפקעתא דמלכא. שכן קבע ביחס לחיוב אמירת משמט אני (אות פ', "פרוזבול"): "והא דתנן המחזיר חוב לחבירו צריך לומר לו משמט אני דווקא בשביעית אבל לאחר שביעית לא". פירוש לפירושו, שלאחר שביעית אין טעם לומר משמט אני שאין החוב משמט באותו מעמד ולא המלוה הוא המשמטו שהרי רחמנא אפקעיה לחוביה בהיות שביעית משמטת בסופה. אמירת משמט אני והשמטת החוב החלה על ידה מתחייבים, אם כן, בתוך שבת השמיטה - וכפשטות לשון המשנה, "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני"[1] - שעה שאפקעתא דמלכא טרם חלה.

לאור מחלוקת זו יש מקום לעיון במעמד מצות שמיטה. מוני המצוות, כמעט פה אחד, מנו השמטת כספים כמצות עשה והגדירוה כמצוה המוטלת על המלוה, וכפשטיה דקרא, "שמוט כל בעל משה ידו". אלא שצריך להבין לדעת הרמב"ם והרמב"ן - והיא המקובלת כדעה הרווחת - ששמיטת כספים הינה אפקעתא דמלכא, מה המצוה המוטלת על המלוה. ובי במלמול "משמט אני" או נוסחה מקבילה הוא מקיים מצוה אם אין בכלל חוב היכול להיות נשוא ההשמטה. דבשלמא לדעת היראים שהחוב עומד בעינו כל עוד לא השמיטו המלוה ניתן לדבר על מצוה להשמיטו; והוא הדין לדעת בעל העיטור בתוך שביעית. אך

בנסיבות בהן כבר הופקע החוב מאליו כיצד ביתן לדבר על השמטתו מחדש על ידי המלוה. ואין לומר שבאמת לא מדובר בחובת גברא אלא בנוהג כללי הנמסר לבית דין שאף הוא נמנה כמצוה וכמו שמנה הרמב"ם מצות שומרים או נזיקין, שכן ביחס לתחומים אלה הוא דייק בלשונו "לדון בנזקי הבור" או "לדון בדין השואל" ואילו כאן כתב "להשמיט כספים". ובכל אופן, ה"אור זרוע" דיבר מפורשות (סי' ק"ח, שם): "ואם אינו רוצה לומר משמט אני כופין אותו בבי"ד עד שיאמר ואין זה קנס אלא מצות עשה כמצות נתינת צדקה לעניים שכופין אותו כדפרישית בהלכות צדקה". ועיין בביאור ר' ירוחם פישל פערלא לספר המצוות לרס"ג (עשה ס"א,רסו:) שבאמת הסביר על רקע זה למה לא מנה רס"ג מצות השמטת כספים:

"בשמיטת כספים לא מצינו בשום דוכתא שיהא בה מצות עשה משום דהחוב ממילא פקע מאפקעתא דמלכא ואין בזה שום חובת מעשה להמלוה אלא ל"ת דלא יגוש בלבד... ולא אתי הך קרא (דתשמט ידך) אלא לעיקר מילתא לאשמעינן שאין לו שום שיעבוד על הלוה ואינו יכול לתבעו פרעון חובו".

אך אין בדבריו כדי להעלות ארוכה לשאר הראשונים שמנאוה; והם אף נוגדים - כפי שהגרי"פ פערלא עצמו מעיר - את דעת האו"ז המפורשת.

לאמיתו של דבר, כבר עמד אחד הראשונים על מדוכה זו: "שאל רבינו חזקיה לרבינו אביגדור הכהן לבי נוקפי ונסתפקתי על מעשה באחד שהיה נושה בחבירו מכבר ז' שנים ועתה תובעו והוא משיב כי כבר השמטה השמיטתו ואמת שר"י פוסק שהשמטה נוהגת בזמן הזה אך בשנה השמטה לא בא אליו ולא אמר ליה משמט אני ושמא כיון שעברה השמטה ולא אמר משמט אני תו לא מחויב להשמיט עד שמטה אחרת ולפי הענין נראה דשביעית אפקעתא דמלכא היא אע"ג דלא אמר משמט אני וזו השיב לענין השמטת כספים קיבלתי שהשביעית משמטת מאליה אע"פ שלא אמר משמט אני אלא מצוה היא דרמיא עליה דכתיב וזה דבר השמטה ומ"מ אם בא להחזיר במוצא, שביעית כלשון המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני וכו' אבל אם לא בא להחזיר במוצאי שביעית כלשון המחזיר חוב בשביעית[2] א"צ כלום דשמוט ועומד הוא... אבל הדיבור אינו מעכב השמטה זכר לדבר נולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו אע"פ שכבר קדוש מאליו משעת לידה".[3] ה"זכר לדבר" שבהשוואה לבכור בא כנראה לענות על שאלתנו. אלא שלכאורה אי, הנידון דומה לראיה. בבכור המצוה להקדישו איבה מחייבת טקס אמירה גרידא שנועד אך ורק להצהיר על מצב קיים ולאשרו אלא היא קובעת צורך במעשה קידוש חדשני המטביע תוספת קדושה בבכור. דאע"פ שבכור קרוש מרחם מכל מקום הקדשת האדם מוסיפה רובד קדושה מעבר לקדושה הטבעית. והראיה, שהרי רבי יעקב סבור שהמתפיס בבכור נדרו נדר דחשיב כדבר הנדור מכיון שמצוה להקדישו (נדרים י"ג ע"א), וברור שאין להגדירו כדבר הנדור על סמך שנתקיימה בו מצות הקדשה אלא אם כן חידש בו המקדיש קדושה באמצעותה[4]. ואף דלהלכה קיימא לן כרבי יוסי שאין התפסה בבכור אוסרת נראה שאף לדעתו מוסיפה ההקדשה מימד של קדושה אלא שנחלק עם ר' יעקב בהגדרת דבר הנדור ולדעתו כל שישבו רובד קדושה טבעית אין בכור מוגדר כדבר הנדור היות וקדושתו היסודית לא נוצרה על ידי הפלאה או לפחות על ידי אדם. וכן משמע מהסבר הגמרא: "ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיידיש". ובכן, בבכור יש משמעות לקדושה הנוספת ואי לכך מצוה להקדישו. אך בשמיטת כספים אם החוב כבר נשמט לחלוטין אין השמטת המלוה מחדשת ולא כלום. ואם כך, הדרא קושיא לדוכתה: מצות עשה דשמוט או תשמט ידך מה טיבה?

הנראה בזה, שאף להרמב"ם האו"ז וסיעתם אין מועד שמיטה מבטל את החוב לחלוטין כאילו נמחל או נפרע אלא אף אם יש כאן אפקעתא דמלכא החוב עדיין קיים במידה באופן שעדיין נשאר מקום למלוה להתגדר בו. אלא שבדי לעמוד על שורש הדברים יש לעיין במשבה דשלהי מס' שביעית שכבר אוזכרה במרוצת דברינו לעיל ובסוגיא בהשולח (גיטין ל"ז:) העוסקת בה.

"תנן התם המחזיר חוב לחבירו צריך שיאמר לו משמט אבי ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר ושה דבר השמטה. אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי. איתיביה אביי כשהוא נותן לו אל יאמר לה בחובי אבי נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך אמר ליה תלי ליה במי עד דאמר הכי". והבה לדעת היראים הסוגיא מובנת כפשוטה שאע"פ שהמלוה משמיט את החוב מכל מקום ניתן היה לומר שאינו נשמט לחלוטין ואם כך הכסף שנותן לו הלוה מהווה פרעון חוב ובטלה מהם מצות שמיטה. וזה באה הסוגיא להשמיענו שמותר למלוה לקבל הכסף או מפני שבעקבות השמטה המלוה הוא באמת מופקע לגמרי וכאילו נפרע או מפני שאף אם החוב לא נעקר הפרעון מותר אם המלוה קיים מצות שמיטה באמרו משמט אני. אך לדעת הגורסים כי שמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא הכסף שנותן הלוה הוא לכאורה מתנה גמורה ומהיכא תיתא שיהא אסור ללוה לתת למלוה מתנה ומאי קא משמע לן שיקבל ממנו. ויעויין ב"משנה ראשונה" (שביעית פ"י מ"ח) שרצה להעלות שמעיקרא דדינא "אפילו אומר אני רוצה לפרוע מותר לקבל ממנו... ולכאורה נראה דמוכח דלשוך פרעוך במי סגי דאי לשון מתנה דווקא למה לי קרא דזה דבר דמהיכי חיתי דאינו רשאי ליתן לו במתנה ומיהו י"ל משום דגבי רבית אף מתנה אסור, קמ"ל דהכא מותר". אך יש מקום לערער על הראיה מרבית. דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ם (פ"ד מהל' מלוה ולוה הל' י"ג) שאף ברבית מחילה - ומעיקר הדין, אף מתנה[5] מועלת שאין ללמוד איסור מתנה מרבית אלא אף לשיטת מקצת הגאונים שהביא שם שהמתנה אסורה אין ללמוד מרבית שכן אין הקבלה בין שני התחומים. ברבית עצם העברת הממון מלוה למלות אסורה - ופוק חזי שיש גם לאו ללוה - ובכן אף מתנה גמורה אסורה. אך בשמיטה הלאו הוא לא יגש ובנגישה מצד המלוה תליא רחמנא ובכן סביר שאף ביחס לעשה אין שמיטה מתנגשת עם מתן מעות שאין בו שמץ נגישה. ובכן עומדת בעינה השאלה: מאי קמ"ל שמותר למלוה לקבל מתנה מהלוה לאחר שמיטה.

והנה יש כאן עוד מקום עיון בסוגיא. דבהסבר "ותלי ליה עד דאמר הכי" נחלקו הראשונים. הרא"ש (גיטין פ"ר סי"ט) פירש:

"ותלי ליה כלומר יהא עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכן מפרש בירושלמי (ה"ז) גבי הא דתניא וצריך לומר משמט אני אמר רב הונא אמר רב אומר לו בשפה רפה והימין פשוטה לקבל".

וכן ציטטו בעל העיטור ("פרוזבול") ועוד כמה ראשונים דברי הירושלמי בהקשר זה. הראב"ד, מאידך, פירש שאין המלוה תולה ידו לפני קבלת מעות אלא לאחר מכן: "ואני כך ב"ל כשיאמר לו אעפ"כ לא יצניעם מיד אלא תולה אותם לפניו שיחזירם במצות שמיטה כדי שלא יראה שלא גמר בלבו להשמיט".[6] ואילו כמה ראשונים הבינו שמדובר בהפעלת לחץ על הלוה. אלא שבהגדרת הלחץ נחלקו הדעות. הרמב"ם (פ"ט הל' שמו"י הל' כ"ט) פסק "מסבב עמו בדברים"; ומעין זה כתב הראב"ן (בגיטין על אתר; דף ר"פ ע"א) "דוחק אותו המלוה עד שיאמר או יפתה אותו שיאמר ויקבל חובו". בנימה קצת יותר חריפה פירש רבנו בחיי (דברים טו:ב): "ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו הנראה שתאכל מעותי חנם". אך רש"י פירש שמדובר בתלייה פשוטה כמשמעה, באונס פיסי ממש: "אם היה רוצה לחזור בו יחלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן". וכן פירש הערוך (ערך "תל"): "פי' מכהו ותולהו המלוה ללוה עד דאמר הכי"; והסכים עמהם ה"אור זרוע" (שם, סי' ק"ת). ברם, לכאורה הדברים תמוהים דהאיך מתנה כזו חלה הרי זה ממש תליוה ויהיב דקי"ל (ב"ב מ"ז:) ראין מתנתו מתנה. ואין לומר שכאן מתנתו מתנה היות והיזמה המקורית נבעה מן הלוה שבא להחזיר חובו וכעת המלוה רק מאלץ אותו להגשימה דנראה פשוט שאם אדם הציע לחבירו לתת לו מתנה וחזר בו ושוב אנסו המקבל לחיתה שהמתנה לא תחול, ואם כן האיך תחול כאן. ואף נראה דחוק למדי להציע שהיות וקיבל הלוה מעות בשעת ההלואה הרי זה כתליוה וזבין שאגב שקיבל והוא מכיר טובה גמר ומקני שהרי לכאורה התמורה שבגללה גמר ומקני צריכה להתקבל בהווה ובעתיד ולא בעבר.

והנראה לדעת רש"י בזה, שהמתנה המוזכרת בסוגיא אינה מתנה במובן המקובל, הניתנת ללא תמורה וללא זיקה למחיב מוקדם; אלא יש לראות את מתן המעות ביסודו ובשרשו, כפרעון החוב - אם כי פרעון בהתנדבות. והיינו שהחפצא של החוב קיים אלא שכרגע לא רובצת על הלוה חובת תשלומו. ומה שנאמר בברייתא, "אל יאמר לו חובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך", היינו שיבהיר הלוה שאינו פורע מפני שהוא מוכרח אלא מפני שהוא רוצה, ויש כאן תופעה מחודשת; "חוב" שאין הלוה חייב לפרעו. אך אם הוא נותן הכסף אין הכי נמי שהוא בבחינת פרעון ותמורת הכסף שקיבל. ויש כאן חידוש כפול: א) אין אפקעתא דמלכא עוקרת את החוב לחלוטין; ב) אף השמטת המלוה אינה מפקיעתו שכן אינו מוחל אלא משחרר את הלוה מלפרוע. ויעוין בלשון הראב"ן (שם) שדייק "מקבלו הימינו שהוא כנותן לו מתנה" - לשון שניתן לפרשו שאין כאן מתנה ממש. וביתר ביאור, כתב המאירי (בית הבחירה, גיטין, עמ' 157): "עד שיאמר הלה אע"פ שאינך רשאי לתבוע

רוצה אני לפרוע ולא בחוב אני נותן לך אלא כעין מתנה". כלומר, יש כאן החזרת חוב הקיים אלא שלא ניתן לממשו היות ואין כאן חובת גברא לפרוע; וה"מתנה" אם כן, היא בזה שהוא פורע מרצונו, ואין זה אלא "כעין מתנה". ומכיון שלא מדובר במתנה ממש אלא בויתור על פטור מפרעון חוב, יתכן שאף ויתור מאונס תופס. ואם כי ודאי שמצד הסברא היה מקום לומר שאף לגבי סילוק ההשמטה ושיקום החוב יש צורך בדעת הלוה, בכל אופן אין להוכיח זאת מדין תליוה ויהיב. ובזה סוברים רש"י וסיעתו שלפחות כדי לחייב הלוה להגשים רצונו הראשון לפרוע ניתן לכפותו עד שיאמר אף על פי כן[7].

לאור הנ"ל ניתן להבין בפשטות הצורך בהיתר לקבלת המתנה ובילפותא לו. מכיון שסוף סוף מתן המעות מהווה פרעון החוב היה מקום לראות בקבלת המעות ביטול מצוות עשה דשמיטה (אם כי אין, לכאורה, איסור לא יגש). ועל זה באה הילפותא מ"וזה דבר השמטה" ללמדנו שמכיון שקיים המלוה מצות השמיטה באמרו "משמט אני" מותר לו לקבל את פרעון חובו.[8]

ונראה שמסוגיא זו ניתן לעמוד על אופי ויסוד אפקעתא דמלכא שבשמיטת כספים. היות והחוב עדיין קיים לאחר השמטת המלוה על כרחנו שאין אפקעתא דמלכא תהליך עצמאי המנותק מחובת המלוה להשמיט שהרי ככל שנעקר החוב במועד מסוים בגזירת מלך - שלא לדבר על הפקעת המלוה שלאחר מכן - ללא קשר עם המצוה המוטלת על המלוה ודאי שאינו חוזר וניעור לאחר שיצא המלוה ידי חובתו. אלא על כרחנו שההפקעה, שהינה ביסודה השעיית והקפאת החוב יותר מאשר מאשר ביטולו ומחיקתו[9], נעוצה בחובת המלוה להשמיט שכל עוד רובצת חובת השמטה על המלוה פטור הלוה מלפרוע. וממילא מכיון שקיים המלוה מצות שמוט - החוב ניתן לפרעון. ואם כי ודאי שאין הלוה חייב אז לפרוע - מכיון שהשמטת המלוה שיחררתו מלפרוע שהרי אחרת היא נטולת כל משמעות ואינה אלא טקס סרק - מכל מקום אם הלוה התנדב לשלם תשלומיו מוגדרים כפרעון היות ואינם מתנגשים עם מצות השמיטה.

לאור תפיסה זו, שאפקעתא דמלכא שבשביעית נעוצה בחובת המלוה להשמיט, יתכן שמעמד החוב אמנם ישתנה בעקבות השמטתו. דהנה בפירוש דברי המשנה האחרונה בשביעית (פ"י מ"ט), "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו"[10], נחלקו כנראה הראשונים. הרמב"ם פסק (פ"ט הל' שמו"י הל' כ"ח): "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר למחזיר משמט אני וכבר נפטרת ממני אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר לא יגש והרי לא נגש". מדבריו משמע שרוח חכמים נוחה מן הפנייה הראשונה להחזיר עוד בטרם השמיט המלוה. והלוה, מצידו, ראוי לשבח אף אם החזיר ללא השמטת המלוה. וניתן להבין שזאת מפני שהחוב היסודי קיים וכפי שהתבאר. אך הר"ש פירש: "כגון לוה שאמר לו למלוה אעפ"כ אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו". מלשונו מדויק שלא מדובר בפנייה הראשונית אלא בהחזרה שלאחר ההשמטה. ויתכן שלדעתו ההשמטה משנה מעמד החוב. כל עוד לא קיים המלוה מצות שמוט עומד החוב תחת סימן אפקעתא דמלכא ואז אין מקום לראות החזרתו בחיוב. אך לאחר ההשמטה, אפקעתא דמלכא בטלה היות וכבר יצא המלוה ידי חובתו ומה שאין הלוה חייב לפרוע זה מצד שהמלוה פטרו אם כי לא מהל את עצם החוב. ועל זה נאמר שלוה שאינו מסתמך על פטורו אלא מתנדב לפרוע חובו רוח חכמים נוחה הימנו.

לכאורה יש להקשות על עיקר דברינו משיטת בעל התרומות (שער מ"ה, א:ה) - אשר, לפי מיטב ידיעתי, אין חולק עליה - שנפסקה להלכה (שו"ע חו"מ, סי' ס"ז סל"ז): "שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה" - וזה, כמבואר על ידי בעה"ת (שם), מדין שטר שנמחל שעבודו. ברם לאמיתו של דבר אין כאן אף צל של קושיא. דזה ברור שאף לפי מה שנאמר לעיל על קיום החוב שאין לדבר כאן על שעבוד נכסים וודאי שאף אם יתנדב הלוה לפרוע שלא יגבו מלקוחות ולכל היותר ניתן לדבר על פרעון התנדבותי המעורה בשעבוד הגוף. ובכן פשוט שיש להחזיר את השטר מכיון שבטל שעבוד נכסים שבו[11].

לאור תפיסתנו היסודית, נופלת כמובן השאלה שעלתה בראשית דברינו: לשם מה יש למנות שמיטת כספים כמצות עשה ומה משמעות השמטת חוב שבין כה כבר ביטל על ידי אפקעתא דמלכא? היות והפקעה זו עצמה מעורה במצות המלוה ברור שיש צורך לקבוע את המצוה כיסוד להפקעה. והיות ועצם החוב עומד בעינו, אף אם הלוה משוחרר מלפרעו, יש מקום להשמטת המלוה כיון שקיים חוב אשר אליו הוא יכול להתייחס. ואשר לתוקף השמטה זו והצורך בה, אם נקבל את ההשערה שעלתה לעיל בדעת הר"ש[12] - שאפקעתא דמלכא בטלה לכשמשמיט המלוה[13] - הרי שתוקפה ברור. אך גם אם נניח שאפקעתא דמלכא אינה בטלה, כל עוד החוב קיים ויכולה השמטה לחול לגביו, ניתן להוסיף יסוד ורובד שני לפטור המלוה, ומעין ההשוואה לקדושת בכור שהעלה המרדכי. כל הקושי בהבנת משמעות השמטת המלוה נובע מהבנה שאפקעתא דמלכא עוקרת את החוב לחלוטין; ואין הדברים כך, כפי שנתבאר.



[1] רש"י (גיטין ל"ז: ד"ה המחזיר) פירש "בשביעית - בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואח"כ החזירו"; ואילו הר"ש (שביעית פ"י מ"ח) הביא שני פירושים: "ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת". הפירוש השני הוא כרש"י ואילו הראשון מסכים עקרונית עם בעל העיטור שאין מקום להשמטת מלוה לאחר אפקעתא דמלכא אלא שחלק עליו בנוגע למועד חובת השמטת המלוה. לדעת העיטור זמן המצוה הוא כל השנה ואילו הר"ש סבור שהמצוה היא לסיים שנת השמיטה ולהיכנס לשמינית ללא חובות (על דרך משל והקבלה יש להשוות מצות תשביתו) ובכן זמנה עם תום השנה.

יש להוסיף כי מרגלא בפומייהו דרבנן לייחס שיטה זו - ששמיטת כספים מתחילה בראשית שביעית - לרא"ש (גיטין פ"ד סי' כ').

לאמיתו של דבר, כבר קדמו בעה"נ; אך יש הבדל מהותי בין שיטותיהם. לדעת העיטור מצות שמוט נוהגת בשביעית עצמה ולגביה נקבע דין המחזיר חוב בשביעית שהרי בשמינית כבר אין מקום למצוה לאחר אפקעתא דמלכא. ואילו הרא"ש (שם) פירש שבשביעית יש לאו דלא יגוש אך מצות שמוט נוהגת דווקא בשמינית; ומתוך כך פירש משנת המחזיר חוב בשביעית כרפ"י (יעויין בפירושו על אתר).

[2] "כלשון... בשביעית" כאן נראה מיותר וט"ס אגב גררא של הדברים הקודמים.

[3] מרדכי, גיטין, סי' ש"מ. מלשון רבינו חזקיה משתמע שעלה על דעתו שאולי להשמטת כספים יש זמן, כמו כל מצוה שיש לה זמן מוגדר, דהיינו שנת השמיטה ומחוץ לזמן זה אינה נוהגת אף ביחס לחוב החייב בשמיטה ואף אם אין אפקעתא דמלכא והחוב עדיין קיים. וזה דלא כבעל העיטור ודלא כהרא"ש - וודאי דלא כראשונים שכל דין שמיטה חל דווקא אחרי סוף שביעית.

[4] ועיין נזיר (ד' ע"ב) ובהשוואת נזיר שמשון ובכור לגבי התפסה. וגם לגבי שמשון יש לומר שקבלת נזירות על ידי הפלאה הוסיפה קדושה על קדושתו מבטן; ועיין בפירוש הרא"ש שם.

[5] בצטטו את שיטת הגאונים כותב הרמב"ם "אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה", ואילו בדבריו החולקים רק מוזכר "שהמחילה מועלת" אך מדין "תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית מאי טעמא מידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי לב"מ ל'ה ע"א; וברמב"ם פ"ד הל' לוה ומלוה הל' ט'), מוכח שעקרונית אף מתנה מותרת, אם כי ייתכן - כדעת המגיד משנה (שם) שזה בתנאי שלא קבעו מראש שיתן לו מתנה.

[6] השגות על הרי"ף, פ"ד דגיטין. כן הובא פירוש זה - בלי איזכור הראב"ד - בספר התרומות, שער מ"ה, א:ב.

[7] הסבר זה מתייחס לחלות ה"מתנה" במקרה של "תליוה. על היתר תלייה זו יש כמובן לדון בנפרד. גם מן הראוי לציין שראשונים כנראה בחלקו בהיקף דין "ותלי ליה". הרא"ש כנראה הבין שלרש"י הוא תקף בכל מקרה ומתוך כך הקשה "ולא נהירא דאם כן בטלת תורת שמטה".אך יש להבין שלדעת רש"י אין היתר ללחוץ על הלוה אלא אם כן כבר גילה דעתו שרוצה להחזיר והמלוה, אחרי השמטתו, לוחץ עליו לבצע את יזמתו. ועיין סמ"ק סי' רמ"א,ופסקי רי"ד בהשולח על אתר.

[8] יש לדייקו מרש"י (גיטין לז:, ד"ה שנאמר) ש"וזה דבר השמיטה" לא בא להתיר קבלת המעות אלא לחייב אמירת "משמט אני. אך אין הדברים מוכרחים, ויעו"ש בדבריו.

[9] על דרך משל והקבלה - אם כי ודאי אין הדברים ממש דומים - יש לציין חוב שניתן עליו משכון לפי הבנת הרמב"ן (שבועות מג.) "דהא ודאי אי איתיה למשכון ברשותיה כל כמה דלא מהדר ליה לא מחייב לוה למלוה כלום".

[10] עיין ב"משנה ראשונה" על אתר שהקשה על עצם הדין: "צריך טעם נהי דלא עביד איסורא כדילפינן לעיל מ"מ מאי מצוה איכא שרוח חכמים נוחה הימנו ושמא כדי שלא ימנעו מלהלוות א"נ כיון שהקילה התורה שאם אמר אעפ"כ מותר מוכח מזה דעיקר מצות השמטת כספים אינה אלא שלא יגוש המלוה וכ"כ הרמב"ם בחבורו שאם אמר אעפ"כ יקבל שנאמר לא יגוש והרי לא נגש ע"כ וכשאין כאן נגישה הדר ה"ל מצוה כשאר פריעת חוב". התירוץ השני קרוב למהלך דברינו אלא שיש לעמוד לא רק על איסור לא יגוש אלא אף על אופי מצות שמוט בנידון.

[11] ברם, יש להעיר שמלשון הרמב"ן (שכבר צוטט לעיל) שמביא בעה"ת כסמוכין לדבריו - "שביעית משמטת את המלוה ומפקעת שעבודא לגמרי. אך אולי אף כאן הכוונה לשעבודים ולא לעצם החוב.

[12] כמובן ייתכן, שאף לדעת הרמב"ם ההשמטה משנה מעמד החוב אלא שהוא סבור שרוח חכמים נוחה אף ממחזיר במצב אפקעתא דמלכא.

[13] כאן מדובר על אפשרות ביטול אפקעתא דמלכא על ידי קיום מצות שמוט. אם נכיר באפשרות זו, יש מקום לשקול מקרה יותר מרחיק לכת: חוב שהופקע ממנו מצות שמוט. ויש להסתפק, לדעת ר' שמעון הקובע (תוספתא שביעית פ"ח ה"ח), "הוא משמיט ואין יורשין משמיטין, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו", לפי הבנת הראשונים שפירשו שמדובר בחוב שהלוה האב ושוב הורישו לבניו ואפילו אם הם גדולים, האם החוב ניתן לגבייה רק אם מת האב קודם סוף שביעית או אף אם מת לאחר מכן.