בענין הבאת בכורים קודם עצרת / הרב אהרן ליכטנשטיין

תנן (בכורים פ"א מ"ג): אין מביאין בנורים קודם לעצרת אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם מפני הכתוב שבתורה וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. מפשטות לשון המשנה שנאמר כאן דין המיוחד לבכורים, שמן הפסוק ניתן ללמוד זמן - הבאתם שרק העונה שמחג הקציר ואילך מוגדרת כזמן בכורי מעשיך. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ב הל' בכורים הל' ו'(וז"ל אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן וכן אין מביאין בכורים אחר חנוכה שהבכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת". הרי שצירף דין אחר חנוכה - שהוא ודאי שייך אך ורק לעונת בכורים - עם דין קודם עצרת, ומשמע שאופי אחד לשניהם[1] אך יעויין במשנה במנחות (סח:), העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר. הרי שכאן נבללו בכורים עם שאר מנחות ומשמע שמה שאין מביאין אותם קודם עצרת זה מטעם איסור חדש שאינו ניתר במקדש אלא על ידי שתי הלחם. ודין זה אף הוא הובא ברמב"ם (פ"ז הל' תמידין ומוספין הל' י"ז), "כבר ביארנו[2] שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא ביכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם ואם הביא כשר", ולכאורה אין כאן, סתירה שהרי יש להבין בפשטות שאין מביאין בכורים קודם עצרת משתי סיבות, האחת כללית והשניה מיוחדת ומה עוד שגם ניתן להציע שיש נפקא מינה - ביניהן, שכן דין חדש קודם לשתי הלחם (ואחר העומר(לא נאמר אלא לכתחילה ואילו מצד גזירת הכתוב של וחג הקציר בכורי מעשיך יש להציע שאין מביאין אפילו בדיעבד וכמבואר במשנה שאנשי הר צבועים הביאו ולא קיבלו מהם[3] אך יעויין במשניות בשלהי מסכת חלה, שם מופיעה רשימת דברים שהובאו למקדש ולא נתקבלו, וכלול בה אף בכורי אנשי הר צבועים. ונאמר על זה בירושלמי (חלה פ"ד ה"ה): " לא כן סברנן עומר קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר שנייא היא שהדבר מסויים שמא יקבע הדבר חובה". הרי שמן ההשוואה שבקושיא מבואר שדין אנשי הר צבועין, אף שנלמד מקרא בחג הקציר בכורי מעשיך, מעורה בהלכות חדש דמקדש.

וכן הרי ניתן לראות מתירוץ הירושלמי - "ומשני", כך פירש הר "ש (חלה פ"ד מ"י) "שניה היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ולא יסמכו עליהם אי נמי משום דמי נכרא מילתא טובא" – שממנו משתמע שמעיקר הדין ניתן היה לקבל ביכורים קודם עצרת בדיעבד ולא סירבו לקבלם אלא מפני שיקולים צדדיים והקשר שבין גזה"כ דבכורי מעשיך והיתר חדש שבשתי הלחם מבואר בפירוש בברייתא בתורה כהנים (פ ' ויקרא, פרשת א' יב"): " קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות וכך הוא אומר והקרבתי מנחה חדשה לה ' שתהא חדשה לכל המנחות אין לי ולא מנחת חיטיו מנחת שעוריו מנין וכשהוא אומר וביום הבכורים בהקריבכם " מנחה חדשה לה ' בשבועותיכם אם אינו ענין למנחת חיטין תנהו ענין למנחת שעורין. ומנין שיקדימו לבכורים תלמוד לומר בכורי קציר חטים אין לי אלא של חטין של שעורים מנין ת"ל אשר תזרע אין לי אלא שיזרע עלה מאליו מנין ת"ל אשר בשדה אין לי אלא שבשדה שבגג ושבחצר ושבחרבה מנין ת"ל בכורי כל אשר בארצם ומנין שיקדימו לנסכין ולפירות האילן ת"ל בכורי מעשיך ואומר באספך את מעשיך מן השדה". לאור הירושלמי והתו"כ, אולי עדיין ניתן לומר שנאמרו כאן - כפי שבאמת משתמע מניסוחי הרמב"ם - שני דינים[4], אך אין להוכיח זאת מציטוט הפסוק במשנה בבכורים: וגם נאלץ לומר שאם אמנם יש כאן שני דינים, שניהם רק נאמרו לכתחילה.

אם נבין שלא נשנתה כאן אלא הלכה אחת, ושהילפותא מחג הקציר מעשיך רק באה להרחיב היקף דין חדש במקדש. הדברים לכאורה פשוטים ברם, לאמיתו של דבר עדיין נשאר לנו מקום לשאלה יסודית, איסור הקרבת מנחה קודם שתי הלחם ניתן להבין בשתי דרכים א) שם חדש עדיין רובץ על התבואה ביחס למזבח עד עצרת, ומימלא שהופקע מהקרבה עד אז, ומעין איסור אכילתו להדיוט קודם העומר, אלא ששם שורש הדין איסור, שכן חדש - נכלל במאכלות אסורות, וכאן שורש הדין הוא פסול - ואם כי הפסול הוא רק לכתחילה – ורק מזה נובע האיסור שהרי אין כאן לאוו של הקרבה מעין שאור ודבש או בעל מום ואין לוקין על כך. אך בכל אופן, אם במישור איסור ואם במישיר פסול, ההלנה נשנתה, לפי ההבנה זו בחפצא של החדש. ב) לא נקבעה הלכה במישרין לגבי הקרבת חדש אלא שההקרבה הופקעה בעקיפין ומפני שהיא פוגמת באופי שתי הלחם שנקראו "קרבן ראשית", "ביכורים" ו"מנחה חדשה" ומעין מה שמצינו שנאסרה קצירה לפני העומר, וכדתנן במנחות ע. ואף בפסוקים רק נאסרה אכילה, והיינו מפני שהעומר חייב, לפחות לכתחילה, להיות "ראשית קצירכם" וכל שקצר תבואה אחרת לפני העומר הרי פגם באופי "ראשית" שבו ולכאורה אף יתכן נפקא מינה בין שני ההסברים שמדין חדש יתכן שאין מקום לאסור אלא חמשת המינים וכמו באיסור אכילה של הדיוט, ואילו מצד פגימת שם בכורים שבשתי הלחם מסתבר שיש לאסור הבאת כל בכורים.[5] ולכאורה אף יתכן נפקא מינה בין שני ההסברים שמדין חדש יתכן שאין מקום לאסור אלא חמשת המינים וכמו באיסור אכילה של הדיוט ואילו מצד פגימת שם בכורים שבשתי הלחם מסתבר שיש לאסור הבאת כל בכורים[6], והנה מלשון המשנה: "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש" ודאי משמע כהסבר הראשון ויעויין שם בגמרא (סח:) "יתיב רבי טרפון יקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו יהודה בר נחמיה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט. והנה קושיית רבי טרפון (רש"י - "כלומר מאי -

שנא גבי עומר דאם הביא פסול וגבי שתי הלחם אם הביא כשר") ודאי מושתתת על הסבר זה: וניתן לאמצו אף לדעת יהודה בר נחמיה, שיש לפרש שהאיסור לגבוה הוא מעין האיסור להדיוט אלא שנקלט מפני שהותר מכללו אצל הדיוט[7] אך בברייתא בתו"כ שצוטטה לעיל בולטת דוקא הנימא השניה - "קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות" - ולכן באמת נאסרה שם אף הבאת פירות האילן קודם לעצרת; והיא שהודגשה על ידי כמה ראשונים. דיעויין ברש"י על אתר (מנחות סח: ד"ה קו 'צב') "קודם לשתי הלחם לא יביא מנחות משום דגבי שתי הלחם כתיב מנחה חדשה לכל המנחות והביכורים כדמפרש בפ' כל קרבנות (לקמן פג:) ומעין זה נימק את הדין במקום אחר (מנחות ה: ד"ה קודם) בצטטו את דברי התורת כהנים. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ה הל ' איסורי מזבח הל' י') "כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה שהרי נאמר בהן בכורים לה' ואם הביא כשר"[8] והנה ברור שאין בדברי רש"י והרמב"ם כדי לסתור ההסבר הראשון ובהחלט יתכן שיש כאן שני אוסרים. אך מן העובדה שהם העלו רק את ההסבר הזה והתעלמו מן הראשון ודאי משמע שהתייחסו רק אליו. מדברי הראב"ד, מאידך, משמע שאמנם יש כאן דין חדש בחפצא. דיעויין בדבריו בפי"ד הל' פסולי המוקדשין הל' ג' שכתב שמנחות קודם שתי הלחם, כולל אפילו מנחת העומד, מוגדרות כדבר שאינו ראוי לעבודה לגבי ההלכה (מנחות ה:) "שאין מחשבה (כלומר, מחשבת פסול בקדשים) מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה". והרי לגבי דין זה מסתבר שיש צורך בהפקעה בחפצא ואם רק אינו קרב מטעם צדדי לכאורה עדיין ייחשב דבר הראוי לעבודה. הרי שלדעתו מנחות קודם עצרת מופקעים מדין חדש בחפצא ובפשטות הסוגיא דמנחות לח:

והנה אם באנו להשוות בכורים למנחות, נראה שביחס לדין הראשון דפסול חדש ניתן להשוות בפשטות, דאע"ג דהפסול נאמר ביחס למקדש ולבכורים הרי יש גם מימד של קדשי הגבול מכל מקום יש ליישמו אף לבכורים מצד קדשי מקדש שבהם וכמו שקבע הרמב"ם (פ"ב הל' בכורים טז' יט') שאין מביאין בכורים מאשרה שבטלה וכן אין מסיקין את התנור בבכורים שנטמאו מפני "שהבכורים כקדשי מקדש הן" אך אם באנו לדון מצד הדין השני לכאורה אין מקום לשלול הבאת בכורים קודם עצרת שכיון שאין מכורים קרבן - ואף אם קדשי מקדש הם לגבי הדינים הנ"ל ויש בהם קיומי תנופה והנחה ודאי דלא איקרו קרבן אין הבאתם פוגעת בראשוניות שתי הלחם שעדיין יהיו "קרבן ראשית" ובכן צריך עיון למה, לפי הסבר רש"י והרמב"ם, אין מביאין בכורים קודם עצרת.

והנראה בזה שלדעתם לא נאמר לגבי שתי הלחם רק שיהיה הקרבן הראשון אלא שיהא קרב מן הראשון, וכמדוייק בלשון הפסוק "קרבן ראשית" (בסמיכות); ואילו הראשוניות כשלעצמה אינה נקבעת על ידי ההקרבה אלא על ידי הבאה, דהנה בשתי הלחם הלא יש דין הבאה ובלשון הפסוק "ממושביתיכם תביאו". וכפי שמונח מזה שאינם באים אלא מן הארץ (מנחות פג;) ההלכה היא, אם כן, ששתי הלחם חייבים לכתחילה, להיות מובאים ראשון כדי שיהיו קרבים משל ראשית ויקראו מנחה חדשה או בכורים לה'. וכן מדויק מלשון הרמב"ן: ויקרא כג; טז) "וטעם מנחה חדשה שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת כמו שפירשו רבותינו".[9] אך הנה דין הבאת מקום הלא נאמר אף בבכורים ובלשון הפסוק "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוקיך- ", ובמבואר בברייתא בתמורה כא וכן קבע הרמב"ם (פ" ג הל' בכורים הל' יד" (שהבאת מקום היא אחד משבעת הדברים שבכורים טעונים. ולכם באמת המשנה כללה יחד שתי הלחם ובכורים בקבעה (כלים פ"א מ"ו (כי "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר והבכורים[10] ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות". ואם כן עצם הבאת בכורים קודם כבר פוגעת בראשוניות שתי הלחם ולכן אין להביאם קודם עצרת, ואין להקשות ממעשר שני ונטע רבעי שאף הם טעונים הבאת מקום - והברייתא בתמורה שם אומנם השוותה אותם - לבכורים, "אמרת ביכורים טעונים הבאת מקום ומעשו טעון הבאת מקום - ועם זאת, מעולם לא שמענו שיהא אסור להביא מעשר שני לירושלים מן החדש קודם עצרת, שהרי יש לחלק בפשטות בין ההבאות. מעשר שני אומנם טעון הבאה אך ורק לירושלים ואילו ביכורים טעונים הבאה למקדש, ובכן, הבאת מע"ש אינה פוגעת בשם "קרבן ראשית " שבשתי הלחם אך בכורים פוגעים בו ולכן אין להביאם קודם עצרת לפי רש"י והרמב"ם.



[1] ברם, יש לציין שעדיין יש המקום לחלק בין הזמנים שבכורים לאחר חנוכה כבר אינם שייכים לשנה הזאת לגבי בכורים לדעת הרמב"ם ואילו מפסח ועד עצרת הפירות כבר שייכים לשנה זו אלא שטרם הגיעה עונת הבאתם.

[2] יש כאן מקום עיון בלשונו שכן הדין הזה רק נתבאר (פ"ה הל' איסורי מזבח הל' ט'-י') לגבי מנחות ואילו בכורים לא הוזכרו שם - וזה בניגוד ללשון המשנה במנחות - ורק הובאה ההלכה, בלי החילוק בין קודם העומר לקודם שתי הלחם, שאין מביאים בכורים קודם עצרת.

[3] לשון "אין מביאין.. ואם הביא אין מקבלין ממנו" שברמב"ם (פ"ב הל' בכורים הל' ו') ניתן לפרש או לכתחילה או בדיעבד, שאם קיבלו אין כל דיני ביכורים, קדושתם והיתרם, חלים. ויש לעיין בזה; אך יעויין להלן.

[4] עיין בדברים שהובאו בשם הגר"ז זצ"ל בחדושי הגר"ח והגרי"ז (ירושלים, תשט"ו, עמ' קסז-ח) שבהם מובן שלרמב"ם יש כאן באמת שני דינים ואף נידון נ"מ אפשרו ביניהם; עו"ש.

[5] שמעתי ממו"ר שליט"א שבזה ניתן להבין למה קצירה רק אסורה עד קצירת העומר ואילו אכילה עד הבאתו (עיין מנחות ע: בתד"ה מאי), והיינו מפני שכיון שנקצר העומר אין שם "ראשית קצירכם" שבו נפגם על ידי קצירת תבואה אחרת קודם הבאתו.

[6] עיין "ברכת הזבח", מנחות סח; שרצה באמת להעלות שאין האיסור חל אלא על מין דן ולא על פירות האילן; וכנראה שדברי הברייתא נעלמו ממנו.

[7] עיין בחדושים המיוחסים לרשב"א על מנחות סח: שהבין שרבי טרפון ויהודה בר נחמיה נחלקו בענין אופי איסור חדש דמקדש, אם הוא מעור אחד עם האיסור להדיוט או אם הוא דין בפני עצמו. אך מדבריו משתמע שלדעת שניהם יש כאן איסור חדש בחפצא.

[8] הרמב"ם בפירוש המשניות למנחות (פ"י מ"ה) נתן מקור אחר לאיסור, "אכל קודם שתי הלחם אינו מותר להביא מנחה מן החדש לכתחלה לפי שאמר בשתי הלחם והקרבתם מנחה חדשה", אך הדברים עולים בקנה אחד.

[9] עיין בחי' המיוחסים לרשב"א (מנחות ה:) שהקשה למה נזקק רש"י לציין (אמנם במקומות שונים) הן פסוק "קרבן ראשית" והן "בהקריבכם מנחה חדשה" להסביר איסור מנחות קודם עצרת ויש להסביר שנאמרו באמת שני דינים: א) ששתי הלחם יהיו הקרבן הראשון ושייקרב תחילה ב) שיהיו ראשית מצד ההבאה. ולכן יש מקום לשתי לפיתות.

[10] הגר"א, בהגהותיו אל אתר, אמנם מחק בכורים מן המשנה אך הרמב"ם (פ"ז הל' בית הבחירה הל' יב" (הביא את דברי המשנה כנוסח שלפנינו: ויש לדון בזה ואכמ"ל.