לולי ה' שהיה לנו, בקום עלינו אדם - עיונים במזמור קכ"ד / הרב יהודה שביב

שנה למלחמת יום הכיפורים

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל: לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ: אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ: אֲזַי, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים: בָּרוּךְ ה' שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

א.

שיר מעלות זה נועד להאמר על ידי כלל ישראל. כהודייה לה' על שהי-ה לו בעת קשה. להמחשת קושי המצב בו נתון היה ישראל, מוצגים כאן שני תיאורים ובכל אחד מהם מצב, ודימוי.

המצב הראשון:

"בקום עלינו אדם
אזי חיים בלעונו בחרות אדם בנו".

הדימוי:

"אזי המים שטפונו נחלה[1] עבר על נפשנו
אזי עבר על נפשנו המים הזידונים".

המצב השני:

"טרף לשיניהם"

הדימוי –

"כצפור נמלטה מפח יוקשים,
הפח נשבר ואנחנו נמלטנו".

וההבדל גדול.

בתחילה על סכנה חמורה הנובעת מהרון אף עלינו, חרון אף מתפרץ השוטף את כל אשר בדרכו כזרם מים אדיר ומכלה כל בחמתו מהר וללא אבחנה - "חיים בלעונו". אחר, על סכנה מסוג אחר, כאן אין כעס המביא לצעדים נמהרים. הכל מחושב ומתוכנן, פח מוטמן ללבוד בו כדרך שטומנים פח לבעלי כנף. אין כאן בליעה חיים אלא טרף בשיניים. אלמלא הצליח להמלט מפח היוקשים היה נלכד ע"י מטמיני הפח והופך טרף לשיניהם.

לעומת זאת, חריף הדימוי השני מקודמו. בראשון, נמנעה הצרה שאמורה היתה להתרחש לולא ה' שהיה לנו. לעומת זאת, כאן כבר היה ישראל ניזון בצרה גדולה אלא שהצליח להחלץ הימנה כציפור המצויה בפח יוקשים ומצליחה להימלט ממנו.

כגודל הצרה כן גודל הישועה, כיון שגדולה הצרה בתיאור השני רבתה בו גם הישועה, ושומעים אנו כאן כי נשבר הפח. כלומר, חתו האויבים והצרים, דבר שלא שמענו בתיאור הראשון.

בראש כל אחד מהקטעים, דברי שבח לה', תחילה - "לולי ה' שהיה לנו", ובקטע השני - "ברוך ה' ". הסיום שוב מעין הפתיחה "עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ".

ב.

סתם בעל המאמר ולא פירש כלפי מי מכוונים הדברים. לא נותר אלא לבקש רמזים במזמור על ביטוייו המיוחדים, ובעזרתם לנסות לפענח.

רבים הם מזמורי התהלים בהם בקשות להצלה והודיה על הצלה. בכולם אין המשורר חוסך שמות גנאי מאויביו והוא מכנה אותם אויבים צרים וכיוב"ז.

אם נציין שלש דוגמאות שאף בהן זועק המשורר על כי קמו עליו וכנגדו, או מודע על שניצל מהם.

"ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי, כי הבית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת". (ג)

"אלהים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפש... ויראו שונאי ויבשו" (פו)

"ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים..." (צב)

אויבים צרים רשעים זדים עריצים מרעים, שמות תואר היאים לאלו הקמים נגד המשורר ועמו. וכאן,... אדם?! "בקום עלינו אדם"? כביכול תואר סתמי שאין עימו כל נימה של שלילה?! זאת ועוד. כאן מודגש שהיו בולעים אותנו חיים "בחרות אפם בנו". פעולה כזאת גם אם אין מצדיקים אותה ניתן להבין אותה, מה עוד שחרון אף זה אינו נדרש כאן לגנאי. כאילו אכן סיבה היתה לדבר ואין כאן שנאת חנם. על אויבי חינם ושונאי חנם מתאונן דוד במקומות אחרים" "ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם" (קט, ג). "כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי"[2] (לה, ז).

"אל ישמחו לי אויבי שקר, שונאי חנם יקרצו עין" (שם, יט), "שרים רדפוני חנם" (קיט, קמא.).

ג.

מזמור זה נאמר ע"י דוד, שמא יש מקום לבקש באשר עבר על דוד את הרקע למזמור.

עוד טרם היה מלך, כבר נרדף דוד עד צואר על ידי שאול. הדמויים שבכאן מתאימים לרדיפות שונות. יש והיתה תוקפת רוח רעה את שאול ואז בחרות אפו היה יכול אף לבלוע דוד חי, ויש שהיה מחשב צעדיו ומנסה לטמון לו פח ומוקש ראה שמ"א יח כא "ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלישתים"

אין דוד דן את שאול לכף חובה, כל שכן שאינו מכנהו בשמות גנאי, אך עדיין לא ברור מדוע קורא לו כאן בשם "אדם"? ועוד זאת, מדוע הודייה על הצלתו צריכה להאמר על שם כל ישראל "ואמר נא ישראל" והרי באותה שעה עדיין אינו מלך בפועל ונרדף הוא כאדם פרטי. ומהו הפח שנשבר בעת שאנחנו נמלטנו. נראה יותר הכיוון שהציע מאיר שפיגלמן נ"י (ממשתתפי השיעור). שהודיה כאן על הצלת דוד והצלת ישראל מהקשר שקשר אבשלום. קשר זה שרשו נעוץ בחרון אף גדול של אבשלום, עוד מאז מעשה אמנון, והוא כולו טינה על דוד אביו ועל ביתו. (ודוד חש בזאת ומיד עם היוודע לו כי קשר אבשלום אמר לעבדיו "קומו ונברחה כי לא תהיה לנו פליטה כפני אבשלום..." - שמ"ב טו, יד.)

העם אשר עם אבשלום היה רב ואם היה נופל על דוד ואנשיו היה היה כשטף מים אדירים. (והשית עצת חושי הארכי "כי יעצתי האסף יאסף אליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים לרוב... בברחו מפני אבשלום אמר "ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי... לא אירע מרבבות עם אשר סביב שתו עלי" - תהלים ג'). את "הפח שנשבר" יש לראות במפלת אבשלום והעם אשר אתו בפני אנשי דוד.

אין כאן כינויי גנאי לאשר קם, שהרי גם בתיאור בספר שמואל ראינו כי חרף המרד המה לב דוד על אבשלום כהמות לב אב על בנו.

ועדיין תמוה מדוע נקרא כאן הקם בשם אדם? במסכת מגילה (יא ע"א) דרשו חכמים "אדם" במזמורנו כבא להדגיש - "אדם - ולא מלך". (אמנם כוונתם אחרת ועוד נשוב אליה אי"ה). לאחר שיצא דוד והעם אשר עימו בשלום, ידע הוא כי אך אדם קם עליו, אדם ולא מלך, ונטילת המלכות על ידו היתה שלא כדין.[3] מששבה המלכות לאשר ראוי לה, צריכה להינתן תודה על ידי כל ישראל. אף סיומו של מזמור ג' (תפלת דוד בעת המרד) מצביע על אותו קו "לה' הישועה, על עמך ברכתך". אלא שהשוואה למזמור ג' מצביעה על הבדל לכאורה משמעותי. שם מדבר דוד על אויבים ורשעים (פסוק ח"). בעוד שאצלנו כאמור תואר פושר - "אדם" שמא הבדל יש בין דברים הנאמרים תוך ההתרחשות" - כמזמור ג' שנאמר בעת שברח דוד. להודייה שבאה אחר כך, והאירועים נשקפים ממבט שקול יותר. הבדל נוסף: שם המזמור בלשון יחיד "רבים קמים עלי" אבן כנגד דוד קמים רבים המצטרפים אל אבשלום מתוך שיקולים שונים, כמו אחיתופל ושמעי. אלה לא קמו כנגד העם אלא כנגד דוד והם לו אויבים. לא כל מזמורנו, ההודייה כאן בלשון רבים נאמרה בקום עלינו אדם. אבשלום שקם נגד מוסד המלכות ומוסד המשפט קם על העם כולו.

ד.

בשיר המעלות זה נקרא ישראל להודייה "יאמר נא ישראל". יש לבקש איפוא אדם שקם על ישראל.

ישראל - משמעות כפולה לו. ישראל סבא הוא אבינו יעקב ועם ישראל. דברי חז"ל למזמורנו מוליכים לשני הכיוונים.

* * *

"וישכב במקום ההוא - ר' יהודה ור' נחמיה.
ר' יהודה אמר: כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב. ור' נחמיה אמר כאן שכב ובל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב.
ומה היה אומר? ריב"ל אמר: ט"ו שירי המעלות שבמפר תהלים. מאי טומא - שיר המעלות לדוד... לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל - ישראל סבא..." (ב"ר סח, יד)

מה כוונת שאלתם מה היה אומר? וכי מי קבע 'מאמר מ מהו, ומה תשובתם "שיר המעלות", וכי בהיותו ישן לא היה לומר קודם שנתו שירים אלו. כנראה ביקשו חכמים לדעת מה שימש לו ליעקב מרגוע ומנוחה בלילות ששהה אצל עבר (או בלילות שאצל לבן). מה שימש במקום השינה. והבהירו כי היתה זאת הודייה על העבר. אימרות נוסח - "לולא ה' שהיה לנו".

אימתי היה לו ה'. בקום עליו אדם. ואכן קם על יעקב אדם וביקש לכלותו בחרוץ כי רב. אחיו אדם הוא עשו אחיו. היטב חרה לו לעשו כי לקח יעקב בכורתו ואף ברכתו שהיתה מיועדת לו.

לדרך זאת מתן לראות אף רמיזות במזמור. כבר הוסבר מובן המילה נחלה (הערה ה. עם זאת שמא רמז יש כאן לנחלה. היא הנחלה היעודה מוקד הרוב ועליה יצא קצפו של עשו. אף "המים הזידונים" יכולים להזכיר את הנזיד שנזד יעקב ובה התחילה הפרשה.

התפרצות אלימה של יצרים שאינה יודעת רסן מצטיירת אצל יעקב כשטף מים. כך מוכיח הוא את ראובן "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך" - בראשית, מט, ד. אף כאן אשר עלול היה לקרות נדמה כשטף מים אדיר.

מתאים בפי יעקב הביטוי המסיים מזמורנו "עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ" הבטחת העזרה והשמירה באה לו מפי ה' המצב עליו למעלה מן הסולם העולה מן הארץ עד לשמים.

ביטוי זה חוזר בצורה ברורה יותר במזמור קמו - "אשרי שא-ל יעקב בעזרו ושברו על ה' א-להיו עושה שמים וארץ" (ה-ו).

אלא שהציור "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" עדיין תובע את פתרונו.

ה.

היתה שמעה בראשית התהוותו של עם ישראל, כשכבר היה לכוד בתוך תוכו ועל פח יוקשים ואי אפשר היה לחלצו בלא לשבור קודם את הפח.

ישראל - במצרים. כל כך היו אחוזים בזו הארץ ונתונים לעבדות עד כי כדי לחלצם היה הכרח לשבר את הפח, את מצרים, בעשר מכות במצרים ובנוספות על הים ורק אז נמלטה הציפור.

"אמר רבי אבין בשם רבי סימון מהו 'מקרב גוי'? - שהיו מובלעים בתוך מעיהם שנאמר: 'חיים בלעונו'". (מדרש שו"ט למזמור קי"ד)

(כאן ראו ב"חיים בלעונו" לא ציור של מה שעלול היה להתרחש אלא ציור שהיה בפועל.)

"ויושע ה' ביום ההוא - כציפור שהיא נתונה ביד אדם שאם יכבוש ידו מעט מיד הוא חונקה. שנאמר: נפשנו כציפור נמלטה וגו'... והאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה..." (מכילתא על הפסוק)

נמצא הדימוי השני שבמזמור מתייחם לאשר אירע במצרים גופא. כאן נעשה הדימוי מתוך מחשבה ותכנון "הבה נתחכמה". הדימוי הראשון יכול להתיחס לאשר ארע על הים. כאן באו המצרים כשטף מים וביקשו לכלות את העם בזעמם. כאן כבר היה חרון אף אולי על כי ניצל העם את מצרים ונטל ממונם או על עצם בריחת העם.

אפשר שהמים מתיחסים כאן למי ים סוף, וכך שיעור הדברים: לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם - היינו פרעה ומצרים - כי אז יכול לקרות אחת מן השתיים או חיים בלעונו בחרות אפם בנו, או היינו נכנסים אל הים ואז המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו.

יש במזמורנו כמין הד מורחב להודייה שבפי יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה... כי בדבר אשר זדו עליהם" - שמות יז, י-יא. אף כאן "ברוך ה'" ו"המים הזידונים כאן מזכירים את "אשר זדו עליהם".

אך מדוע יקראו המצרים הקמים אדם?

מה שאצלנו תמיהה אצל חז"ל הוכחה.

"ואם לחשך אדם לומר אינו מזכיר מצרים באותו ענין, הרי הוא אומר, לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' ואין אדם אלא מצרים שנאמר (ישעיה לא) ומצרים אדם ולא אל."[4] (מדרש שו"ט הנ"ל)

אימתי נתגלה קבל הכל ר' מצרים אך אדם הוא ולא אל הוי אומר על ים סוף.

במזמור זה מצטייר הניצול כציפור הנעה ונדה. אמנם ניצלה היא מפח יקוש אך לקן משלה טרם הגיעה. אכן כך היו ישראל בצאתם ממצרים. מפח נמלטו אך למקום מנוחה טרם הגיעו, והע נעים ונדים במדבר.

"ויהי בשלח פרעה - הה"ד נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים, משל ליונה שהיתה יושבת בקינה, ראה אותה נחש רע, היה מבקש לעלות אליה, ברחה הימנו למקום אחר. עלה וישב לה בקינה, נפלה האש בקינה ונשרף הנחש. פרחה הציפור וישבה לה בגג... כך היו ישראל במצרים והיה פרעה הנחש מתחכם עליהם שנאמר: 'הבה נתחכמה לו'... ברחו ישראל מפניו שנאמר: 'יחרדו כציפור ממצרים'... ישבו להם ישראל במקום אחר, שנאמר: 'ואהיה כציפור בודד על גג'. ואחר כך ברחו כציפור ממקום למקום, שנאמר: כציפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. וכשבאו לארץ ישראל מצאו להם קן, שנאמר: 'גם ציפור מצאה בית'..." (שמו"ר, כ, ד.)

לפי זה תובן סמיכות המזמורים קכד וקכה. בראשון על ההצלה אך עדיין רחוקים מהמנוחה והנחלה מן היציבות והקביעות. בשני - הבוטחים בה' בהר ציון לא ימוט לעולם ישב ירושלים הרים סביב לה וה' מביב לעמו". יציאת ממצרים מול בטחון שבארץ ישראל.

ו.

אך היתה שעה בתולדות ישראל בה קם עליהם אדם יחיד והוא קומם עליהם המון גדול, והוא בחרונו כי רב ביקש לבלעם חיים אך גם שת עצות בנפשו איך ללכדם ברשתו. ואף באותה שעה נסתבכו הדברים כך עד שאי אפשר היה להציל את העם מבלי לשבור את הפח תחילה.

"רב נחמן בר יצחק פתח לה פיתחא להא פרשתא מהבא. ("כשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת הפורים היה מתחיל לדרוש מקרא זה" - רש"י לדף י ע"ב.)

'לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' - אדם - ולא מלך". (מגילה יא.)

פתח לענין הפורים מצא רב נחמן במזמורנו, כשהדגש הוא על אדם. ללא ספק עמד מזמור זה לנגד עיניו של הפייטן שעה שחיבר את הפיוט ח "אשר הניא"[5] הנאמר על ידינו לאחר קריאת המגילה.

"אשר הניא עצת גויים ויפר מחשבות ערומים, בקנם עלינו אדם רשע, נצר זדון מזרע עמלק, גאה בעשרו וכרה לו בור וגדושתו יקשה לו לכד דומה בנפשו ללכוד ונלכד, ביקש להשמיד ונשמד שמהרה המן הודיע איבת אבותיו ועורר שנאת אחים לבנים..."

בקום עלינו אדם רשע - מקביל ל"בקום עלינו אדם". אלא שאת שהחסיר המשורר היינו שמות גנאי לאותו אדם שקם - ממלא הפייטן. "אדם רשע", "נצר זדון" - כנגד "המים הזידונים".

גדולתו יקשה לו לכד - דימה בנפשו ללכוד ונלכד - ציור העולה מתוך התיאור במזמורנו על הפח שנשבר ואנחנו נמלטנו.

עורר שנאת אחים לבנים – מזכיר את שנאת עשו ליעקב, שאף היא רמוזה במזמורנו.

* * *

בכל שאמרנו לא היתה הכוונה כי אכן המזמור מתייחס ישירות למאורע זה, אליו שטיבעה של שירה הנאמרת ברוח הקודש שתרמוז הן לדברים שארעו בעבר הן לכאלה שעתידים לקרות. ומה עוד שיש נקודות אחיזה בין אירוע אחד למשנהו.[6] צד שווה לכולם ישועה והצלה שעדיין אינם מבטיחים את השלווה הסופית השלימה. הצלה היתה אך עדיין מצויים בגלות וצרה אחרת יכולה להתרחש.

רד"ק "יאמר נא ישראל" - בהגלות. בקום עלינו אדם - אויבים בגלות. הפח נשבר - הגויים אשר אנחנו בתוכם.) הציפור עדיין נודדת ולא מצאה קן לה.

כך חשבו פרשנים, עד שבאו קורות הימים ולמדו כי יכול וראוי המזמור להיאמר אף בימי ראשית גאולה, כשכבר מצאה לה הציפור קן.

בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו את שטף הטנקים האדיר שאיים לשטוף ולכלות כל בדרכו. ולולא ה' שהיה לנו, כי אז ללא ספק חיים בלעונו בחרון אפם כי עז. נחלה (בהחלט יכול לרמוז לריב הנטוש על הנחלה נחלת הארץ) עבר על נפשנו.

עם זאת, לא הייתה המתקפה, התפרצות ספונטנית של חרון אף, אלא צעד מחושב ומתואם היטב כפח יוקשים המוטמן לציפור שלוה. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו אך מנוחה טרם מצאנו, ועדיין הציפור חייבת להיות חרדה מפחים נוספים. על כל מסתיימים מזמור ההודייה בפיסוק שיש בו גם קביעה ביחס לעבר וגם - וביותר - בקשה לעתיד.

"עזרנו מעם ה"[7], עושה שמים וארץ"[8].