עצמאות וקוממיות / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

לא הרי יום העצמאות השנה, כיום העצמאות בשנה שעברה. אלא שדבר זה ניתן לראותו משני צדדים. צד אחד, כמובן, בעיית שילוב השיר עם השמחה. קיום שמחה בנסיבות כאובו היא בעיה שאנחנו נאבקים בה השנה למעשה בכל הזדמנות חגיגית – אם במועדים וזמנים ואם בחתונה, בעיית אהרן בעקבות מיתת נדב ואביהוא. אבל מצד שני יש גם שוני ביום העצמאות השנה מהצד החיובי. יום העצמאות השנה והקמת המדינה שהוא מסמל היא השנה בבחינת חדשים גם ישנים.

ישנו קטע נפלא של הרמב"ן בתחילת חידושיו למסכת מגילה, אשר כל הרוצה לעמוד על טיב הרמב"ן ומלא הקף וגיוון תכונויתו יעוץ ללומדו. לאור השתלשלות הפסוקים ושילובים עם דברי חז"ל, הרמב"ן מנמק התופעה המעניינת – ובמידה, אולי לא כל כך אופיינית להלכה – של פיצול עיירות וכרכים לגבי קריאת המגילה. איך, שואל הרמב"ן, התפתח פילוג זה? תשובתו פשוטה וריאלית למופת. כשנחרץ גורל יהודי מדי ופרס בעקבות גזירת המן בתמיכת אחשורוש, ריחפה סכנת השמדה על כל קהל עדת ישראל היושב מהודו ועד כוש. ממילא, עם בא ההצלה, חגגו כולם. פרזים ומוקפים, החשופים לחלוטין והמבוצרים יחסית, כולם הכירו בעובדה שניצלו משואה איומה וזכו לתשועה גדולה, וכולם, אם כן חגגו כאחד, אם כי, לאור הנסיבות, היות ובשושן נמשך המאבק יום נוסף, לאו דוקא יחד. ברם, כעבור שנה, נשתנה המצב. במרוצת הזמן, הסכנה ותחושתה הלכו וקטנו, חרדת האיומים פגה, זיכרון פתשגן כתב הדת, וכל מה שסימלו המן ואחשורוש בשעתם, הכל התרחק ודהה, ובכן, כתום שנה, התפלג העם. הפרזים, שהיו עדיין חשופים וראו עצמם כנמצאים עדיין במידת מה במצב סכנה, ראו לנכון לחוג מחדש. אך המוקפים, בעלי תחושת בטיחות בהיותם יושבים בערים בעלות חומה גבוהה דלתיים ובריח התחילו לעשות להם חשבון. מה? נלך לחוג פורים? הלא עברה שנה תמימה והכל כמעט נשכח (אפילו המת הקרוב ביותר, קבעו חז"ל, משתכח תוך י"ב חודש.) במבט אחורה, נראה המן רק כסיוט חולף, פתשגן כתב הדת כמגילת עתיקות. אם הפרזים רוצים לחגוג, מהיכא תיתא; ומי יודע, היות והם באמת חשופים יותר, אולי הם אף זקוקים לכך, אבל אנחנו, המוגנים ומבוצרים מכל צד – אנחנו נשחק כעת משחק הפורים? ואמנם בארבעה עשר, התעלמו מן המאורע והתמסרו איש איש לטרדותיו היום יומיות. עד שעמדו עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה בתוקף (לקיים המגילה שנית, נאמר בפסוק שהוזקקו ל"כל תקף") והזכירו להם: רבותי, אין פרזים ואין מוקפים, אין חשופים ואין מוגנים, אין ישן ואין חדש. תוציאו מגילה ותקראוה:

"אחר זמן לאחר שהאיר הקב"ה עינים ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנש הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק. וראוי להקדם פרזים למוקפים מפני שהיה ניסם גדול ושהם התחילו במצוה תחילה לעשות להם לבדם יום טוב. לפיכך קבעו יו"ט של פרזים ביומן ושיהא מיוחד להם, ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן".

כל שנה הננו חוגגים את יום העצמאות ורואים אותו, בכל זאת, כדבר ישן עבר כבר דור שלם כמעט מאז הקמת המדינה, והרגשת החידוש שבה, תחושת הישועה המשתקפת בה, היתה הולכת ונחלשת. היו אמנם יהודים בעלי תחושה היסטורית יותר חריפה, בעלי ריח יותר מפותח, אזן יותר קשבת. היו אמנם פרזים שכל שנה חיו את המאורע מחדש כמו אז. וכל שראוהו בחידושו, הרי שכל אדם שחרב חדה מונחת על צואר ואח"כ חוזרת לתערה, מוכן לחוג, להלל, לתת שבח והודאה על הישועה. אבל כשהסכנה נראית רחוקה, הדברים מתחילים להיות שגרתיים והכל נכנס לפסים של מצות אנשים מלומדה. ההתלהבות דועכת ועוממת. צץ הרעיון שההתפעלות וההתרשמות שהיו נחלת ראשוני חוגגי יום העצמאות, אמנם התאימה להם. אותם יהודים, דור מייסדי המדינה, שחיו את המאורעות והרגישו הסכנה במלא זעזועה – בשבילם, עבור הפרזים המודרניים, היה המחול עסק. אבל כיום, חצי היובל אחר המאורעי, יש כבר מרחק. מתצפית כביכול מוקפת ומבוצרת, ניתן להסתכל רטרוספקטיבית ולדבר בצורה אובייקטיבית על ציונות, עם מרכאות או בלי מרכאות, כתופעה היסטורית – ולדבר עליה כמעט בנימה של אדישות אם לא לגלוג.

ברם השנה התברר, בין היתר, שאין פרזים ואין מוקפים, אין מוגנים ואין בטוחים, גם המוקף שבמוקפים חשוף. אין כמובן שום השואה בין המצבים היחסיים בחזית ובעורף, אבל אין אדם נבון ורגיש שלא ראה במו עיניו עד כמה המדינה כולה עומדת, בחסדי שמים, על חוט השערה. וממילא כל אחד גם חש הישועה, חי אותה, חייב ורוצה לשבח ולהלל תופעה ישנה. בשעת קום המדינה, רוב הציבור הזה טרם נולד. מצד שני, יש בו מן החדש. היא נולדה, ונתחדשה, וקמה לתחיה רק אתמול. בנסיבות כאלה תחושת הישועה והערכת משמעות המדינה מתחזקת. אדם חייב, ולא רק חייב אלא ממילא עושה את זה, לעמוד מחדש על חשיבותה ההסטורית והרוחנית של המדינה. ברוח זו רצוני להדגיש בעיקר נקודה אחת.

בפרשת הברכה בפר' בחוקותי התורה מסיימת: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". אם יש את נפשנו לעמוד על משמעות המדינה, עלינו לרדת לעומק פסוק הזה – ויותר נכון, שפסוק זה ירד לעומקנו. קום המדינה במובן אחד, כמובן, כרוך בקיבוץ גלויות, בתנועות עליה, בגעגועים וכיסופים שסוף סוף התגשמו בבנין הארץ והמדינה. יש במובן זה מעין יציאת מצרים. יציאה הכרוכה כמובן בביטול שעבוד מלכיות "מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם". אבל המשמעות השלמה של קום המדינה כרוכה בעיקר ב"ואולך אתכם קוממיות". אפשר להגיע לארץ ישראל, לצאת מהיות עבד ולשבור מוטות עול בדרכים שונות. ישנה גם עליה בבחינת "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". אבל ישנה משמעות מיוחדת לעליה ולבנין הארץ והמדינה – "קוממיות". יש לנו בקשה מיוחדת בכל יום, לא רק ותוליכנו לארצנו, אלא "ותוליכנו קוממיות לארצנו". בגאוה יהודית, בקומה זקופה מתוך תחושת הכח ועצמאות. הקוממיות הזו, הגאות, כרוכה במלא עומקה עם רעיון העצמאות. אותה עצמאות, כמובן, ביסודה יש לה משמעות פוליטית אך לצד הפוליטי יש השלכות מרחיקות לכת גם במישור הרוחני.

להיות משוחרר מעול מלכויות, להיות במצב שאדם יוכל לנשום אויר א"י מתוך תודעה שאמנם הרקע והמסגרת הם של מלכות ישראל, התחושה שאנחנו לא עם שנדרס, שחייב להתגנב, שתמיד בורח, אלא עם שאין על גביו אלא ה' אלקיו – התחושה הזאת היא בסיסית גם מבחינת רוחנית. "חיי נשמות אויר ארצך". במקום אחד, אנו רואים אותה אף במישור הלכתי טהור.

אנא בשעיר מאי, שאל רבי את רבי חייא. האם דיני כדין נשיא, שאם עובר בשוגג על אחת מעברות שבמזיד חייבים עליהם כרת, במקום להביא כשבה ושעירה כהדיוט, מביא שעיר. "אמר ליה הרי צרתך בבבל" ופירש רש"י: "ראש גולה שבבבל דהוי על גבך ואנן בעינן" – כך קובעת הגמרא לפני כן על סמך הפסוק, "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" – "שאין על גבין אלא ה' אלקיו". אין נשיאות בלי קוממיות. ואם לגבי ראש גולה כל, הדברים קל וחומר אם מדובר על שעבוד מלכויות או שלטון מנדטורי. הגשמת חזון "כל ישראל בני מלכים הם" תובעת עצמאות מדינית.

כמובן, מצב הקוממיות, המלכות והנשיאות כרוך בסכנת. מי שנשיא יכול להתנשא, מלכות פתח לשחצנות, ובחובה של עצמאות טמונה אפשר הדנינגואיזם. ואמנם יש איסור ללכת קוממיות. "ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי השכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו" (ברכות מג). במידה, ברור שחטאנו ואנו אולי עדיין חוטאים בכך; ואנחנו יכולים לומר בכונה מלאה "ועל חטא שחטאנו לפניך בנטיית גרון". אבל התורה קובעת מה המשמעות והצורה האידיאלית של הקוממיות. לא שניתן לטשטש ולשלול את הקוממיות מפני שאסור ללכת בקומה זקופה, אלא שניתן להגיע למצב בו אדם מרגיש שאמנם הולך בקוממיות, אבל מפני שהקב"ה מקיים בו "ואולך אתכם קוממיות". אותו צרוף של קוממיות מצד אחד וקבלת עול מלכות שמים מצד שני, של נשיאות ומלכות מכאן, ותודעה שעל גביו אין אלא ה' אלקיו מכאן, הוא האידיאל של מלכות ישראל במלא מובן המילה. אנחנו לצערנו עוד רחוקים מהגשמת האידיאל הזה במלא תוכנו. אבל עובדה זאת חס ושלום שתסנור אותנו עד כדי כך שנשכח את אידיאל המלכות והקוממיות, או שנתעלם מההשגים העצומים שחלו בעקבות קום המדינה גם לפני שמגיעים לסוף הפסוק, עצם היציאה ממצרים ומהיות להם עבדים, עצם שבירת המוטות, העובדה שיהודים חופשים לגור בארץ ישראל, שעומד מאחורנו כח האומר לעולם: רבותי, דם יהודי אינו לשפיכה! חיי יהודי קודש! עצם הדבר הזה הוא בעל משמעות לאין ערוך; והוא מתקשר סוף סוף עם המשך הפסוק, עם הקוממיות שבעצמאות. אלא שהיות שתחושת "ואולך אתכם קוממיות", בצורתה האידיאלית, טרם באה על סיפוקה, תמיד מטרידה אותנו השאלה: כיצד ניתן להתיחס למצב הביניים, על כל סיבוכו ועירפולו, השורר כיום? להבהרת העניין יש להזכר בהלכה הכרוכה באמת ביציאת מצרים. כולם יודעים את דברי הירושלמי הרואה בפסוק בתחילת פרשת וארא מקור למצות ארבע כוסות. "לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והיתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'". הירושלמי אומר שכאן המקור למצות ה' כוסות.

בקשר למצות ארבע כוסות אנחנו נתקלים בהלכה בתופעה מענינת. מצד אחד, יש כאן מצוה אחת, קיום אורגאני ואינטגרלי של ה' כוסות, המתבטא בהסלמה בפסוק – מההצלה והיציאה והמצוקה לבניין העם והארץ וכריתת ברית במובן החיוב. מפן זה, מסמלת מצות ד' כוסות תהליך אחד שאנחנו חייבים לשאוף להגשמתו, לא לנוח ולא לשקוט עד שיתקיים במילואו. מצד שני, יש כאן גם גורמים קיומים נפרדים. "ארבעה כסי תקינן רבנן דרך חירות", אומר אבינר, "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא" (פסחים קט). מתוך כך, קובע הרי"ף להלכה, וכך אנו נוהגים כיום למעשה, כי יש לברך בפה"ג על כל כוס וכוס בנפרד. ברור שלא מסתפקים בכועס אחת, לא בשתיים ולא בשלוש, ולא אומרים נרצה עד שגמרו את הכל. אך עובדה זו אינה חס ושלום שוללת ערך כל כוס, כל שלב כשלעצמו אין ספק להלכה – וזאת אף אם נניח (המשנה למלך נסתפק בדבר) שאין דין חצי שיעור במצוות ושאין שום קיום באכילת חצי זית מצה – שמין שאין לו בליל הסדר רק כוסע אחת, שישתה, יברך, ויהיה לו קיום חלקי. אם אמנם אנחנו עדיין רחוקים מלראות את גמר ההלל, מלערוך הסדר של כנסת ישראל ומלכות ישראל בכל פארו והדרו על ארבע כוסותיו, חס ושלום שלא נעריך במלא שיעור הקומה כל שלב לכשעצמו. נתאמץ בכל לב ובכל נפש להגשים חזוננו במלואו. אל נתהלך באשליות שהגענו לברכת השיר שבנשמת כשאמנם זה עתה פתחנו בעבדים היינו. אך נדע ונחוש עד כמה כל כוס וכוס, בהיותה מצוה באפי נפשה, קובעת ברכה לעצמה.