תשובה בענין הדלקת נר חנוכה ע"י חיילים הנמצאים בשטח / הרב אהרן ליכטנשטיין

לקראת ימי החנוכה שעברו, התעוררה שאלה בנוגע להדלקת הנר ע"י חיילי צה"ל הנמצאים בשטח, ואף נתפרסמו כמה פסקים. את הנראה לענ"ד להלכה הוריתי לפונים אלי בשעת מעשה; והריני כעת, בבחינת "כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני (סנהדרין ל"א:)”, לנמק את הדברים.

להבהרת הענין, יש לעמוד על שלש נקודות:

א) האם יש לחיילים מעמד אכסנאי, שמתוך כך יהיה מקום לפטור מי שמדליקים עליו אשתו או אולי אף הוריו בביתו?

ב) אם יש להם מעמד זה, מה אמנם דינו של אכסנאי והאם מותר לו אם ירצה, להחמיר על עצמו להדר להדליק במקומו ואפילו בברכות?

ג) האם תנאי המגורים בשטח מאפשרים קיום מצוה שנאמר בה "נר איש וביתו"? נראה לדון בהן אחת אחת.

א)

מקור דין אכסנאי לגבי נ"ח בשבת כג.: “אמר רב ששת אכסנאי חייב בנ"ח א"ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי". ברם בגמרא רק נקבעה ההלכה עצמה, שאכסנאי יכול להסתמך על שמדליקים בביתו ואינו חייב להדליק במקומו, אך לא נתבאר עד מתי נקרא אדם אכסנאי לענין זה – האם יש שיעור להעדרו מביתו, ואם ישנו מהו השיעור המכסימלי. גם מתוך בדיקה בדברי הראשונים, עד מקום שידי מגעת כרגע, לא הצלחתי להפיק הגדרה ברורה. אך ניחזי אנן, דהנה מצד הסברה הצרופה, פשוט מתוך תשומת לב למשמעותה הסימנטית של המלה "אכסניא" או "אכסנאי"[1], נראה ברור שמוכרח להיות איזה שיהא שיעור. דלא מסתבר כלל שמי שנסע מביתו לתקופת שנים ומתגורר במקום אחר ייחשב כאכסנאי מפני שהשאיר בני משפחתו בביתו הקבוע ודעתו לחזור אליהם. וכי יעלה על הדעת שבאותן כ"ד שנים בהן ישב ר' עקיבא בבית המדרש שהיה יכול לצאת ידי חובת נ"ח ע"י הדלקת רחל אשתו? ויעויין ברש"י על אתר שכתב: “אכסנאי. אורח: בתר דנסיבי. ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה". הרי שדייק לפרש שלפעמים נזדמן לר' זירא להתארח בקשר לת"ת ולא יפרש שמדובר על תקופת שהות ממושכת בישיבה, שבמקרה כזה לא הי ר' זירא מוגדר כאורח.

אך עדיין יש לעמוד על קביעת השיעור, ולשם כך, יש לעיין בהלכות אחרות אשר ביחס אליהן הוזכרו אכסנאי או אכסניא. והנה לגבי דמאי תנן (דמאי פ"ג מ"א): “מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי". וכתב על זה הר"ש שם: “ודוקא באכסניא עוברת אבל אם לנו שם בלילה חייבין לעשר". ומקורו בירושלמי שם (פ"ג ה”א): “תני מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך אחר ריב"ז לברור חיל והיו בני אותן עיירות מביאין להם פירות אמר להם ר' יהושע אם לנו כאן חייבין אנו לעשר ואם לאו אין אנו חייבין לעשר", המתפרש לדעתו כצמצום בהיתר אכסניא בדמאי[2]. אך לכאורה אין מכאן ראיה לצמצם הגדרת אכסנאי לאדם שלא לן – הגדרה שמאד יקשה להעלותה על הדעת. שהרי הר"ש לא קבע שאורח שנטה ללון לאו שמיה אכסנאי אלא שחרף היותו בכלל אכסניא מ"מ לא בכל אכסניא התירו אלא רק בעוברת. ופוק חזי שבמקום אחר בו הוזכר אכסנאי - “אמר רב הונא מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה שנאמר וישכימו בבוקר וישתחוו לפני ה' וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה' השתא אין מעיקרא לא (כתובות סה.)” - בפירוש מיירי בשלן שם. ובכן, הוא הדין כאן, והדברים פשוטים.

אם כך, בעיית קביעה שיעור אכסניא עדיין עומדת בעינה. אך נראה שיש לפותרה לאור דברי הירושלמי ביחס לדין אחר שנאמר באכסנאי. דהנה לגבי איסור טלטול בחצר – מה ש"מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין עד שיערבו כל השכנים כולם מערב שבת (רמב"ם, פ"א הל' עירובין הל' ב')” - תניא בתוספתא (עירובין פ"ה הט"ז): “אכסני לעולם אין אוסר". וגרסינן עלה בירושלמי (עירובין פ"ו ה"ב): “אית תניי תני הקוסטור אוסר מיד ואכסנייא לאחר שלשים אית תניי תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסנייא אינה אוסרת לעולם מן דמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסנייא לאחר שלשים בשאינו רגיל ומאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילין דעיילין ברשות ואכסנייא אינה אוסרת לעולם באילין דעיילין דלא ברשות". דברי הירושלמי קשים במידה, ונתלבטו כמה אחרונים בהסברם[3]. אך מה שנוגע לענייננו, ניתן להסיק בברור שאכסנאי הבא ברשות אוסר לאחר שלשים והיינו משום שאז נקבע במקום והפך להיות כאחד תושבי החצר. ומה ש"אילין דעיילין דלא ברשות" אינם אוסרים לעולם היינו פשוט מפני שאינם יכולים להיקבע בעל כורחם של בני החצר ואינם אוסרים עליהם.

והשתא דאתינן להכי, נראה שאף בנידון דידן, יש לקבוע שלשים יום כשיעור אכסנאי. ואף שייתכן לחלק שלגבי טלטול בחצר בדירה תליא מילתא ואף אם לא עקר עצמו מקום אחר לכאן ועדיין מחזיק ביתו הקבוע במקום אחר, מ"מ יש לחשבו כתושב החצר וזה מספיק כדי שיאסור על שאר בני החצר. שהרי כל מה שנקבע על ידי הגדרת תושב המקום תלוי בשלשים יום וכדתניא (ב"ב ח.), "המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר מיושבי העיר כל שנשתהא שם שלשים יום אסור ליהנות מנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו", וכן קובע שיעור זה לגבי עיר הנדחת וחיוב תמחוי (יעויי"ש). מה שאין כן לגבי לצאת ידי חובת נ"ח על ידי שמדליקים עליו בביתו, יש מקום לטעון שהכל תלוי במגורים הקבועים וכל הרואה עצמו כמעוגן בביתו ושם נמצאת משפחתו והוא מיועד לחזור אליה, אף שיצא לתקופה ממושכת דינו כאכסנאי. אך מ"מ לא נראה לחלק בכך. כאמור לעיל, ודאי מסתבר שישנו איזה שיעור, ואם כך, שלשים יום נראה כשיעור המתקבל וההגיוני ביותר.

ובכן, במצב הנוכחי, היות ותלמידי הישיבה שפנו בשאלה כבר נמצאים בשדה למעלה משלשים יום, ואף נאמר להם בפירוש מטעם המטכ"ל עוד בתחילת כסלו שימשיכו לשרת לפחות עד שבט, נראה שכל היושב זה חדש באיזה שטח נקבע בו ויצא מתורת אכסנאי. ולא עוד, אלא אף אם טרם שהה ל' יום במקום אחד, יתכן שגם אז חייב להדליק שלא ההתיישבות במקום אחר היא הקובעת אלא הינתקו מביתו. ולגבי מי שגויים באחור ועזב את ביתו תוך ל' יום לפני חנוכה יש להסתפק. דלגבי עירובי חצרות תניא בתוספתא (עירובין פ"ה הט"ז), "קסדור הבא לעיר עד שלשים יום הרי זה אוסר מיד", דהואיל ובדעתו להיקבע שם אנו רואים את תהליך הקביעות כמתחיל לאלתר ואומר. ומעין זה דנו גם כמה אחרונים לגבי מזוזה אם השוכר ליותר משלשים יום בחוץ לארץ מתחייב מיד או רק לאחר ל'[4]. ובכן אף כאן יתכן שכל המיועד לשהות תקופה ממושכת בשדה נחשב כנעקר מביתו לאחר יציאתו ושוב אינו נפטר בהדלקת אשתו. ונקודה זו עדיין טעונה בירור.

ב)

שאלת הגדרת אכסנאי נוגעת בחיוב הדלקת נ"ח, שכן אם נקבל אם המוצע לעיל שלא היו רוב חיילי צה"ל בחנוכה בכלל אכסנאי הרי פשוט שלא יכלו להסתמך על שמדליקים עליהם בביתם בעורף. ומכאן שאם הדבר רק ניתן לביצוע ע"פ דין, הינם חייבים להדליק במקומם. אך גם אם נדחה את הנ"ל ונניח לפוטרם מטעם "דאדליקי עלי בגו ביתאי" עדיין יש מקום לדון על דינו של אכסנאי, ובפרט, יש להבהיר נקודה אחת: האם מותר ואולי אפילו רצוי לאכסנאי שלא להסתמך על ביתו ולהדליק לעצמו במקומו או, לפחות, להשתתף בפריטי? שאלה זו נידונה ע"י כמה מגדולי הפוסקים, הראשון שבהם בעל "תרומת הדשן". יעויין בדבריו בסי' ק"א שהביא שאלה, "אכסנאי שהוא נשוי רשאי הוא להדליק בברכה חוץ לביתו או לאו", ובתשובה שם כתב ש"אחד מהגדולים" התיר משום "דהוי נמי בכלל המהדרין ועוד איכא למיחש דילמא מישתלי אינשי ביתיה ולא מידלק עילויה", אך ש"נחלק עליו אחד מהגדולים תלמידו ואמר דהואיל ולא צריך ופטור מן הדבר א"כ נקרא הדיוט אם יעשה וכ"ש דהוי ברכה לבטלה כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד". בעל התה"ד עצמו דחה טעם ספק שמא לא הדליקה אשת האכסנאי אך הסיק: "אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה כה"ג דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות והתנא לא פסיקא למיתני הך מהדרין דלא שכיחא כולי האי". כך הכריע אף המהרי"ל שכתב: "נר חנוכה נוהגים בכל דוכתין שכל אורחים ובחורים מדליקין אע"ג דמדליקין בודאי עליהם כל אחד בביתו... ולמאי דנהיג האידנא להדליק כל א' וא' ודלא כמו שפסק ר"י דיותר חידוש בנר איש וביתו אם כן אתו למיחשדיה ומשום ברכה לבטלה ליתא דאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה"[5]. אך ה"בית יוסף" (סי' תרע"ז) כתב על דברי תה"ד "דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה", ואף המהרש"ל בתשובה (סי' פ"ה) כתב ש"אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו לדלוק". ב"שולחן ערוך", המחבר, לשיטתו, רק הביא (סי' תרע"ז ס"ג), "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות", הא לאו הכי לא, ואילו הרמ"א כתב שנוהגין כתה"ד והמהרי"ל, וכן הכריעו הט"ז וכנראה אף המ"א והגר"א על אתר שהרחיבו קצת בהסבר דברי הרמ"א בהיות שכמעט ולא התייחסו לדברי המחבר.

בכל אופן, הרי מחלוקת הפוסקים לפנינו והיה מקום לבעל דין לטעון שיש לראות השאלה כספק ברכות ולפסוק שלכל היותר יש להדליק בלא ברכה. ברם לאמיתו של דבר נראה שלגבי לפחות חלק גדול מן הציבור אין כאן אפילו צל של ספק. דהנה לגבי מאי ד"ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד" נחלקו הפוסקים. הרמב"ם (פ"ד הל' חנוכה הל' א-ב) פירש שרק בעל הבית מדליק אלא שמדליק נר עבור כל אחד מבני הבית. זאת היתה אף שיטת התוספות[6] אם כי לגבי מהדרין מן המהדרין נחלקו על הרמב"ם, שלדעתו יש להדליק מספר נרות שהוא כנגד בני הבית פי הלילה ואילו לשיטתם מתחשבים רק בלילה – וכבר העידו הריטב"א ובעל החידושים המיוחסים להר"ן, על אתר, שמנהג התוספות התפשט בספרד. לא זכור לי מקור בראשונים החולק על כך שפירוש אך בראשית תקופת האחרונים אנו נתקלים בעובדה שבכמה קהלות וארצות חל מפנה במנהג[7]. מתוך דברי המהרי"ל שצוטטו לעיל מוכח להדיא ש"נהיג האידנא להדליק כל א' וא' ודלא כמו שפסק הר"י". כך קבע אף הרמ"א (או"ח, סי' תרע"א ס"ב) "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט", וכידוע זה המנהג הרווח כיום בין האשכנזים, שכל אחד מדליק אף מברך – וכדמוכח מדברי המהרי"ל שלדעה זו ניתן גם לברך בנפרד – אם כי הספרדים נוהגים כמנהג הקדום שרק בעל הבית מדליק.

והנה כמה אחרונים[8] התריעו נגד שיטת הרמ"א ואף העירו שמה שצויין בדבריו שהמקור הוא ברמב"ם (ציון שאמנם אינו מתייחס לרמ"א עצמו) אינו בדקדוק. דיעויין ברמב"ם (פ"ד הל' חנוכה הל' ג') שאחרי שהביא שיטתו שהוזכרה לעיל הוסיף: "מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמנה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד". מתחילת לשונו "שיהיו כל אנשי הבית מדליקין" אולי מתקבל הרושם שמדובר על מנהג הרמ"א. אך מהמשך לשונו "עד שנמצא מדליק" מוכח להדיא שהוא מתאר את מנהג התוספות; ומה שהזכיר "כל אנשי הבית" היינו "בעלי- בתים" רבים המדליקים כל אחד בביתו. אך עובדה היא, שעל אף קשייו, מנהג זה התפשט בין האשכנזים. ובכן, אם נחזור לנידון דידןלגבי אכסנאי, הלא הדבר פשוט כביעתא בכותחא שכל הנוהג כרמ"א יכול לברך לעצמו במקום אכסנייהו ואע"פ שמדליקים עליו בביתו. והדברים ק"ו בן בנו של ק"ו, ומה אם בהיותו באותו בית עם אביו או עם אשתו יכולים להדר ולהדליק ולברך כל אחד בנפרד, כשנמצא בעיר אחרת לא כל שכן[9]. מה שדן בזה בעל תה"ד היינו משום שקיבל את שיטת התוספות או הרנב"ם שרק אחד מדליק, וכדמוכח מסוף דבריו שדן לגבי הידור דאכסנאי האם יש לראותו כ"מוסיף על התלמוד" אם לאו. דיון זה הוא כמובן משמעותי רק אם נניח שההידור המוזכר בגמרא מצומצם למדליק אחד אך אם נקבל תפיסת הרמ"א הרי בגמרא עצמה נקבע הידור של הדלקות ניפרדות ואיזו תוספת יש באכסנאי, אין כאן אלא יישום דין המוזכר בגמרא, וממש היינו הך.[10] כמו כן המהרש"ל אף הוא קובע בפירוש שיש לנהוג כתוספות. ובכן, לדתעם, במסגרת שיטת התוספות, יש מקום לדון על הידור אכסנאי. אך לנוהגים כרמ"א אין כאן בית מיחוש כלל ופשוט שניתן להדר ולברך באכסניא.

במסגרת מנהג הרמ"א, מה שניתן להסתפק כאן זה ביחס לנקודה אחת: זאיזו מידה כוונת האכסנאי קובעת. דהנה בתשובת תה"ד לא הוזכרה כלל כוונת האכסנאי והיתר ההדלקה מבוסס רק על דין מהדרין והרחבת גדריו. ומשמע שאף במכוון לצאת ע"י אשתו או, בכל אופן, כשאינו מכוון להיפך, שיכול לברך שהתוספת שבהידור עצמה מהווה בסיס לברכה. שהרי ההידור כאן אינו ציפוי חיצוני, ומעין גימוניות של זהב ללולב (סוכה לז.), אלא שלב אחר בקיום המצווה ההופך להיות חלק אינטגרלי של המצווה, וכל שלא נפטר שלב זה ע"י הברכה על עיקר המצוה, ניתן לברך עליו בנפרד. דכמו שמצינו, לדעת כמה ראשונים, לגבי ציצין שאינם מעכבים את המילה, שכל שלא פירש המוהל ממעשה המילה, קציצתן דוחה שבת, ואף שיש בזה איסור מלאכה מצד אחד ואין קציצה זו נדרשת אלא מטעם זה א-לי ואנוהו מצד שני, וכדאשכחן שבת קלג:, והיינו על כורחך מפני שמילה גמורה, בה נקצצו הציצים כולם, היא בעלת אופי שונה ממילה חלקית, ואפילו אם רק נותרו ציצים שאינם מעכבים, וממילא שבקציצת אותם ציצים יש לראות קיום מילה ממש הראוי לדחות שבת; הכא נמי לגבי נר חנוכה, ההידור הוא בקיום בפ"ע וניתן לברך עליו אף כשהמצוה הבסיסית כבר נתקיימה. והוא הדין שלרמ"א בן מברך לעצמו אף שכבר הדליק אביו ואף אם לא נתכוין שלא לצאת. אך המהרי"ל לא בנה על נקודת ההידוק כשלעצמה. את עצם ההדלקה חייב מטעם חשד ד"מי יודע אם מדליקים עליו בביתו ואתי למחשדיה"; ולדעתו, כנראה שיש כאן חובה ממש ולא רק הידור, ואף מי שמוכן להסתפק במצוה הבסיסית ואינו מתאמץ להדר חייב להדליק מטעם חשד, וכמו בחצר שיש לה שני פתחים (שבת כג.). אלא שלטעם זה, הרי קשה להבין האיך יברך, ועל זה הוסיף: "ומשום ברכה לבטלה ליבא כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיוב עליה". ואף שלכאורה יכול היה להתיר ברכה על סמך מהדרין וכדלעיל, שהרי דבריו נאמרו במסגרת מנהג הדלקה לכל אחד ואחד, כנראה שלדעת המהרי"ל אין מברכים על הידור זה כשלעצמו, ודלא כמוש"כ לעיל בהסבר דברי תה"ד.

היוצא מדברינו, שכל הנוהג כשיטת מהרי"ל והרמ"א בפירוש נר לכל אחד ואחד ודאי ראוי לו להדליק בנפרד בהיותו אכסנאי ולא לסמוך על מה שמדליקים עליו בתוך ביתו, שרק ע"י הדלקתו מקיים דין מהדרין. אלא שלגבי ברכה הדבר תלוי במחלוקת התה"ד והמהרי"ל אי ניתן לברך על הישג מהדרין גרידא. לדעת המהרי"ל שאין מברכין אמהדרין, אין אכסנאי מברך אלא אם כן כיוון שלא לצאת בהדלקת אשתו, ואילו לדעת התה"ד, אין כוונתו קובעת שהרי סוף סוף אין בידה להוציאתו ידי הידור ועל הידור כשלעצמו מברך. להלכה – שוב, מיותר לציין כי אין צורך להחמיר באכסנאי יותר מאשר בבית, ובחור המדליק בברכה בביתו מבלי שיכוון בפירוש שלא לצאת ע"י הדלקת אביו ודאי שיכול אף לברך בהיותו אכסנאי, ומתוך הכרעה כדעת תה"ד.

כל זה, כאמור, למנהג הרמ"א שמהדרין הוא הדלקה לכל אחד ואחד, ואילו לנוהגים כרמב"ם ותוספות שרק בעה"ב מדליק הדלקת אכסנאי בתור הידור במחלוקת שנויה וכפי שנתבאר לעיל. אך יש להציע שיתכן שאף כמה מן האוסרים על אכסנאי לברך בנפרד יודו דבנידון דידן ניתן להדליק ולברך. שהרי בעיית אכסנאי יכולה להתעורר בשני מקרים. א) המקרה המוזכר בגמרא, דהיינו שנמצא במקום בו מדליק בעה"ב, אלא שאין האכסנאי יוצא ע"י הדלקה זו היות ואינו אחד מבני הבית וגם לא השתתף בפריטי. ב) אם נמצא בבית שלא הודלק בו נ"ח כלל. ולכאורה משום שיש לחלק ביניהם ולומר שבמקרה הראשון אין אכסנאי יכול לברך לעצמו שכל הבית מהווה חטיבה אחת לגבי נ"ח וכל שהדליק בה בעה"ב כבר נתקיימה כאן מצות נ"ח ואין מקום לנר אחר דשבעה לה הדלקה. ואף אם לא יצא האכסנאי בהדלקת בעה"ב אין המקום נתפס בהדלקה אחרת, ולכן באמת רק הוזכרה בגמרא עבור רווק עצת ההשתתפות בפריטי המצרפתו לנר בעה"ב ולא הדלקה בפ"ע. ובכן, הו הדין לגבי הידור בנשוי שאינוניכול להוסיף הדלקה בבית שכבר התבצעה בו מצות נ"ח. אך במקרה השני – שהוא, כמובן, נידון דידן – היות ולא הדליק אחר בבית זה, נשאר כאן מקום לאכסנאי להתגדר ולהדר בו, ויכול להדליק בברכה. והנה יעויין ב"אורחות חיים" שחילק מעין זה לגבי דין אחר, בית או חצר שיש לו שני פתחים שצריך שני נרות משום חשדא. וכתב על זה האו"ח (הל' חנוכה, סי' י"ג): "ועכשיו שמדליקין בפנים אפילו בחצר שיש לה שני פתחים אין צריך אלא נר אחד שאין לחוש כלל שהנכנס יראה הנר באיזה פתח שיכנס ונראה לומר דדווקא כשהפתחים בבית אחד אבל אם הם בשני בתים בשתי רוחות ואדם אחד דר בהם ונכנסין ויוצאין בשניהם צריך להדליק בשניהם אמנם אין צריך רק ברכה אחת כיון דקיימא לן דחובת גברא הוא אמרי' דשתיהן מצוה אחת שאין החיוב אלא מםני חשד ואפילו נימא דשתי מצות הן כיון שעושה שתיהן בבת אחת די לו בברכה אחת דומיא דתפלין של יד ושל ראש שאין מעכבין זו את זו ודי להם בברכה אחת". והנה לא מיהעיא לדעה השניה שכל בית חייב בפ"ע מעיקרא דדינא, ואם מפסיק בין שתי ההדלקות אה"נ שמברך פעמיים, הרי פשוט שאם נמצא אכסנאי בבית שאין אחר מדליק בו שהוא יכול לברך ולהדליק ואף שהדליקה אשתו בביתם, מכיון שאף אם הוא בעצמו היה מדליק בביתם היה יכול להדליק בברכה במקומו הנוכחי[11]. אלא אפילו לדעה הראשונה שאינו מברך אלא פעם אחת יש לומר דהני מילי באדם שאישית הדליק בבית אחד שכבר יצא ידי כל חובתו אך באכסנאי שאשתו הדליקה עליו והוא בעצמו לא הדליק יתכן שאף לנוהגים כתוספות והרמב"ם ואף חולקים על דברי תה"ד, כל שנמצא האכסנאי בבית שאין אחר מדליק בו יודו שמברך ומדליק, היות והבית מצד עצמו עדיין פנוי להדלקה והאדם טרם מיצה "חובת גברא" במילואה עד שידליק בעצמו.

אך בהא מודינא שהב"י והמהרש"ל חולקים אף במקרה זה שהרי המהרש"ל בתשובתו שם כתב, "אבל אם יודע בברור שהיא מדלקת עליו אין לו לדלוק אם לא שהוא בבית יחידי ומשום הרואה ידליק אבל מ"מ לא יברך". מעין זה כתב אף המחבר (סי' תרע"ז, ס"ג) "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות"[12], והעיר על זה הרמ"א, "הגה כי חייב לראות הנרות". וכן באמת מוכח שמדין רואה ולא מעיקר מצות הדלקה אתינן עלה, שהרי תלה הדבר בהיות האכסנאי "במקום שאין בו ישראל" ואילו לפי מש"כ לעיל בבית תליא מילתא ולא במקום ואם רק אין אחר מדליק באכסנייתו יכול לברך ולהדליק. ובכן, ברור שהמהרש"ל והב"י חולקים על ההצעה הנ"ל, ולדעתם בשני המקרים שנידונו לעיל אין לברך. אך עם זאת האפשרות שאף פוסקים החולקים על מסקנת תה"ד יחלקו כדלעיל עומדת בעינה.

אמנם יש להוסיף שבמקרה אחד אף לדעת הב"י ניתן לברך. דבאם נמצאת קבוצת חיילים, ואפילו בשכל אחד מהם מדליקים עליו בביתו, במקום שבלעדיהם אין מדליק באופן שאם לא ידליקו לא יראו נ"ח, לדעת הי"א שציטט המחבר – והמקור במרדכי, סי' רס"ז, יעו"ש – מברך, ואילו לדעת המהרש"ל שם אינו מברך וכדלעיל. ברם יש כאן חידוש בדברי המחבר, שמסתימת לשונו "מדליק בברכות" משמע שמברך כולן, כולל אקב"ו להדליק נר [של] חנוכה. וכן משמע מסתימת ה"אורחות חיים" (שם): "וכם מי שהולך לכפר שאין בו ישראל ולן שם בלילי חנוכה אע"פ שאין לו בית שם מיוחד שמענו שה"ר משולם היה נוהג להדליק ולברך לזכרון הנס". ולכאורה צ"ע שהרי על כרחך מדין רואה אתינן עלה, וכדמוכח ממה שתלה הדבר בנוכחות ישראל בכפר, וברואה הרי קי"ל (שבת כג.) שאינו מברך אלא שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון. והמוכח מזה שלדעתם בסוגיא מדובר על רואה נר שהדליקוהו אחרים שאין כלל מעשה הדלקה מתבצע על ידו, ואז פשיטא שאינו מברך אקב"ן להדליק וכו'. משא"כ כשאין שם נר אחר ואחד מדליק נר בעצמו, אף שרק מדליקו כדי שיוכל לראותו, מברך עליו. והיינו או משום שאינו מברך על חובת הדלקה אלא על יצירת חפצא של נ"ח, וזה על כרחך נוצר כאן שאלולי חל עליו שם נ"ח לא היה מקום אף לקיום או ברכות הרואה; או משום שבמקום שכדי לראות צריך להדליק, ישנו מחייב חדש של הדלקה, ובתנאים כאלה היא הופכת להיות מצוה ממש ולא רק מכשירי מצוה. ואם כי שתי האפשרויות נראות די מחודשות, ההלכה עצמה פחות או יותר מפורשת בלשון המחבר הסתום; ולדעתו נראה שבנסיבות הנ"ל יש להדליק בברכה. אלא שכמובן שאין דין זה משמעותי אלא לגבי המדליק הראשון שמכאן ואילך כולם נמצאים במקום שכבר יש בו נ"ח שלדעת המחבר אם הדליקו עליהם בבתיהם, מדליקים במקומם בלא ברכה.

היוצא מדברינו – לגבי חיילים הנמצאים בשטח אשר מדליקים עליהם בבתיהם:

א) לנוהגים כמנהג הרמ"א שנתפשט בין האשכנזים שמהדרין מדליקים ומברכים כל אחד בנפרד, פשוט שיכול כל חייל להדליק בברכות (אלא אם כן נניח שאין אכסנאי מדליק במקומו היות ואינו ביתו ואפילו לא הדליקו עליו בביתו, ואין לו עצה אלא השתתפות בפריטי בנר בעה"ב; אך לא נהגו כן). לדעת מהרי"ל, יש גם חיוב על כל אחד להדליק בנפרד משום חשדא, ואילו לדעת שאר הפוסקים שלא ציינו גורם חשד בקשר לזה, אין כאן ענין אלא למהדרין ואשר לגבי עיקר המצוה ניתן לצאת ידי חובה ע"י שמדליקים עליו בביתו. אך כמובן שאף לדידהו עדיף שכל אחד ידליק – וממילא, אף יברך – לחוד כדי לקיים דין מהדרין.

ב) לנוהגים כתוספות והרמב"ם, וכמקובל היום בין הספרדים, שרק בעה"ב מדליק, לתה"ד מדליק בברכה על ההידור ואף אם לא כיוון שלא תוציאתו אשתו; למהרי"ל, אמנם חייב להדליק בנפרד, ולא רק מדין מהדרין אלא אף מטעם חשדא וכדלעיל, אך אינו מברך אלא אם כן כיוון שלא לצאת בהדלקת אשתו, שאין מברכים על ההידור; ואילו למהרש"ל, אף בכיוון שלא לצאת אינו מברך[13].

ג) אף הנוהג כתוספות והרמב"ם, אם נמצא בבית שלא הודלק בו נ"ח, לדעה אחת שב"אורחות חיים" ודאי שיכול להדליק בברכות ויתכן הדבר אף לדעה אחרת שם; אך הב"י והמהרש"ל שוללים אפשרות ברכה אף בכגון זה.

ד) אם חייל נמצא במקום שאין בו נ"ח– לא רק בייתו או באהלו אלא בכל האתר, ואם לא ידליק לא יראה נר חנוכה – חייב להדליק. ואשר לברכות, לדעת המחבר מברך הן אקב"ו להדליק נר ושעשה ניסים, ולפי המהרש"ל אינו מברך כל עיקר.

ה) אף בהתעלם מכל הנ"ל, אם חייל נמצא ביחידה שיש לה בית כנסת, יכול להדליק בו ולברך, לפי מה שנהוג שמדליקין בברכות בבית הכנסת. ואיברא שמנהג זה כשלעצמו קצת תמוה, וכבר קבל עליו בעל "שבלי הלקט" שכתב: "וגם אנו נוהגים להדליק בבית הכנסת ולא ידענו שורש וענף למנהג הזה ומורי ר' יהודה אחי שני נר"ו היה נמנע מלהדליקה שלא לברך עליה וכן דעתי נוטה כי מאחר שכל אחד ואחד מדליק בביתו מה צורך להדליק בבית הכנסת".[14] אך מ"מ הרי מנהג ותיקין זה נתקבל בכל תפוצות ישראל ואף נפסק להלכה ע"י המחבר והרמ"א ללא ערעור ואין להרהר אחריו. ולא עודף אלא שבנידון דידן יתכן שאף השבה"ל יודה שהרי רק הכריע נגד המנהג מפני שאין צורך בהדלקת ביהכ"נ היות וכל אחד מדליק בביתו. ובכן, במקום שאי אפשר להדליק בבית, יתכן שאף לדעתו יש להדליק בברכות בביהכ"נ. עוד יתכן שאף כשאין אהל או חדר המיוחד בבית כנסת שיש להדליק בברכות במקום מרכזי בתוך צבור החיילים. דהנה בנימוק הדלקה בביהכ"נ הועלו שני טעמים. ב"ספר המנהיג" הוסבר ש"נהגו כך על שם שהנס בא במקדש בית עולמים ועושים כמו כן במקדש מעט בגולה לפרסם הנס שכולם מתקבצים שם" (סי' קמ"ח). ואילו הכלבו הסביר "שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם לפי שיש בזה פרסום גדול לשם יתברך וקידוש שמו כשמברכים אותו במקהלות". ומעין זה כתב הריב"ש (סי' קי"א) ש"כיון שעתה שיד האומות תקפה עלינו ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד לזה הנהיגו להדליק בביהכ"נ לקיים פרסומי ניסא". והנה לטעם המנהיג ברור שאין למנהג זה זיקה אלא לביהכ"נ ממש שרק לו יש דין מקדש מעט שבו ניתן לחקות ולהזכיר ההדלקה שבמקדש. אך לדברי הכלבו והריב"ש נראה בהחלט שניתן לברך אף באתר ציבורי אחר, ובמיוחד אם אין ביד חברי הצבור להדליק בבתיהם. ובכן אף כאן אפשר להדליק במפקדה, בחדר אכל, וכדומה. אלא שכמובן שאין עצה זו יעילה אלא לגבי חייל אחד ואינו מעלה ארוכה לבעיית כל אחד ואחד; ואף אותו חייל, אם כי הוא מדליק ומברך, אינו יוצא ידי חובתו האישית, וכמו שהסיק הריב"ש שם: "ומ"מ באותה הדלקה של בהכ"י אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל א' בביתו דמצות חנוכה נר איש וביתו". ברם, בכגון דא, יוכלו חיילים לפחות לצאת ידי חובת ראייה ולברך עליה.

ג)

נשארה לנו עדיין שאלה אחת: האם תנאי המגורים בשטח מאפשרים קיום מצוה שנאמר בה "נר איש וביתו" והתלויה אם כך בבית? בעיה זו נוגעת כמובן במספר חיילים יותר מצומצם שכן תנאי הדיור שונים. לנמצאים בבסיסים בהם הם גרים בבתים ממש או באהלים אין בעיה. היא מתעוררת בעיקר ביחס לשריונאים הצמודים לטנקים בשדה ופחות או יותר דרים בהם; ובצורה עוד יותר חמורה לחיילים – בחי"ר, חרמ"ש, צנחנים וכדומה – העלולים להימצא ממש תחת כיפת השמים. להבהרתה יש לעיין בהגדרת בית לגבי נ"ח.

והנה מלשון הגמרא "נר איש וביתו" ומלשון הרמב"ם (פ"ג הל' חנוכה הל' ג'), "ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים", היה מקום להסיק שיש צורך בבית ממש ולפי אמת מדותיו בכל התורה כולה. אך יעויין בריש סוכה (ג.) הובאה ברייתא בה רשימה ארוכה של הלכות, מהן דאורייתא ומהן דרבנן, שאינן נוהגות בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, והיינו משום שאין לו שם בית וכפי שהוסבר שם (ג:), "אמר מר פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' מ"ט דבית כתיב בהו בכולהו". ואילו נ"ח לא הוזכר כלל. וכי תימא תנא ושייר, יעויין שם בתד"ה בית, וכן בתוס' הרא"ש על אתר, שכתבו "בירושלמי חשיב שאין טובל למעשר והנודר מן הבית מותר ליכנס בו ועוד הוה ליה למימר לענין פתח בית אב של נערה מאורסה", אך נ"ח מאן דכר שמיה. וכן לא הוזכר בראשונים צורך דע"ד לגבי נ"ח. ומתוך כך משמע שאין כאן צורך בבית כבמזוזה. וכן כתב להדיא ב"אורחות חיים" (הל' חנוכה, סי' י"ד): "הא דאכסנאי אתא לאשמועינן דהוה אמינא חובת תרעא הוא כמו מזוזה כיון שאמר מצוה להניחה על פתח ביתו ואימא שמי שיש לו פתח חייב ומי שאין לו פתח יפטר קמ"ל חייב ולא דמי למזוזה דמזוזה אפי' יש לו כמה פתחים כלן חייבים ונר חנוכה בחד מיניינו סגי וכן הדר בעליה פטור ממזוזה[15] וחייב בנר חנוכה".

ברם, בכלל דברי האו"ח, שתי נקודות: א) הוראה ספציפית, שישנם מקומות מגורים, וכגון עליה, הפטורים ממזוזה אך שניתן להדליק בהם נ"ח; ב) קביעה עקרונית, שנ"ח מוגדר כ"חובת גברא" (כך לשונו לעיל, סי' י"ג) ולא "חובת תרעא". הנקודה השניה – שבמסגרת דבריו, אף מסבירה את הראשונה – נלמדת מאכסנאי. והיינו משום שהאו"ח כנראה הבין שיסוד דין אכסנאי אינו הכרה באכסניא כבית ארעי אלא תפיסה עקרונית שאין המצוה תלויה במקום כלל. ואף שלכתחילה יש להדליק על פתח הבית, מ"מ אין זה לעיכובא. אך לו נקבע דין בית לעיכובא, אה"נ שאכסנאי היה פטור מנ"ח. והנה הנקודה השניה מחודשת למדי, ולכאורה לא קי"ל הכי. וכבר ערער הט"ז (אם כי כנראה לא ראה דברי האו"ח) נגד "קצת בני אדם בשעה שאוכלים בסעודה אצל אדם אחר שולחים אחר נרותיהם ודולקים שם", שאפילו אם נניח "דאכסנאי רשאי להדליק גם במקום שהוא שם היינו שעכשיו תהיה גם שכיבתו שם משא"כ בזה שיאכל כאן שעה או שתיים וישוב למקומו אין שום סברה לו' שידליק שם ולא בביתו דזה הוה כאילו עומד בשעת הדלקה על רחוב העיר דאין לו שם הדלקה (סי' תרע"ז, ס"ק ב')". והיינו משום דאף אם נ"ח חובת גברא מ"מ אין קיומו אלא בבית וא"א לבצע הדלקה במקום אחר. ומה שאכסנאי מדליק במקומו אין זה מפני שאין צורך בבית אלא מפני שהאכסניא הופכת זמנית להיות ביתו. אך בנוגע לפסק הספציפי של האו"ח, לא מצינו חולק עליו והשמטת הסוגיא בסוכה הלא מהווה סמוכין לשיטתו; ובכן, יש להסיק להלכה שאין נ"ח טעון בית ממש כמזוזה ומעקה.

הכרעה זו היא, כמובן, שלילית, ועדיין יש לעמוד על משמעותו החיובית של המונח "וביתו" שנשנה ביחס לנ"ח. ונראה פשוט שהכוונה למקום המגורים בו אדם דר – אוכל, ישן וכו' – כיום, ובדירה תליא מילתא ולא בבית ממש. ואין להקשות, אם כן, ניבעי בכל זאת ד' על ד' שהרי פחות מזה הופקע לא רק משיעור חפצא של בית אלא אף ממעשה דירה וכפי שנאמר שם בסוגיא, "ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחים בו עירוב מ"ט דלא חוי לדירה", דמ"מ נראה שאין זה ענין לנ"ח למאי דקי"ל כרבנן ששיעור סוכה הוא ז' טפחים על ז' טפחים ולא ד' אמות על ד' אמות, והסבירה הסוגיא שם, "עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין סוכה דדירת עראי הוא אבל לגבי בית דדירת קבע הוא אפילו רבנן מודו דאי אית בי' ד' אמות על ד' אמות דיירי בי' אינשי ואי לא לא דיירי בי' אינשי". ובכן, היות ולגבי נ"ח פגי לן בדירת עראי – שהרי זהו דין אכסנאי – לכל היותר יש להצריך ז' על ז' כמקום זירה.

אי לכך, לגבי הדרים בטנקים ולנים בהם או על גביהם לית דין ולית דיין שהטנק מהווה בית שניתן להדליק בו. אך יתכן שיש להרחיק לכת יותר. דמצד הסברא נראה שאין בית כאן אלא שטח המשמש כמקום מגורים, וכל שיש שטח מסוים המשמש למטרה זו, והמצוייד ומיוחד לכך, מדליקים בו. ואם אדם ידור בחצר, אף שאין לו תקרה ואולי אף בלי גדר, אך הוא מהווה למעשה מקומו הקבוע של פלוני, נראה שיש להדליק בו. ואם כי אין לו פתח להדליק בו, על כרחך ש"פתחי הבתים" לא נאמר לעיכובא שהרי הדר בעליה מדליק בחלון ובשעת סכנה כל אחד מניח על שולחנו ודיו, ובכן מוח שבמקום שאי אפשר להדליק על פתח הבית יש להדליק במקום אחר שהו ניתן לקיים פרסומי ניסא. אלא שהגורמים הקובעים מקום לגבי דין זה טעונים הגדרה. שמצד שני, לא מסתבר שאם הניח אדם מטתו ושלחנו באיזה פינה בחורשה ולבקר עתיד לעקור משם שתיחשב כביתו ויוכל להדליק בה. ולא דמי לאכסנאי הלן במלון ומדליק בחדרו – וכמבואר בדברי הט"ז שהובאו לעיל, וכך נהוג הלכה ולמעשה – מכיון ששם מסגרת המגורים קיימת ואין צורך אלא ליצור זיקה בין האדם והמקום כדי שייחשב דייר, ולשם כך, לינת לילה אחד מספקת. מה שאין כן בנידון דידן שצריך ליצור המסגרת לעצמה, וצריך להגדיר מה אופי ואורך השהות שיש בה כדי לקבוע דירה. ברם בכל אופן נראה שאין המבנה החיצוני – קירות, תקרה וכו' – הכרחי. ואף שכמה ראשונים דיברו על חובת ברכה הרואה לגבי מי שנוסע בספינה ואינו מדליק – שמזה כנראה הבין המהרש"ם[16] שלדעתם היה אותו נוסע פטור מפני "שהיו אז ספינות פתוחות בלא קירוי והרוח מנשב ולא היה בגדר בית כלל" – מ"מ לא מצאנו לאחד מהם שיקבע להלכה פטור כזה, ויותר נראה שפשוט מדובר במי שלא עלה בידו להדליק מטעמים טכניים ולא מטעם חסרון בית. אך, כאמור, הגדרת הגורמים הקובעים דיור עדיין טעונה ליבון.



[1] למלה היוונית שממנה נשאבה המלה אכסניא, לפחות שתי משמעויות שונות: 1) זר או אורח; 2) חייל שכיר, שהוא מן הסתם זר ואף הוא מתגורר לפעמים בבית אחד התושבים. ועיין בפירוש הר"ש על הספרא, פ' בהר, פ"א ה"ז ובדברי ר' שאול ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" על זרעים, עמ' 560 (שהפנה תשומת לבי לדברי הר"ש). ברם נראה ברור שאף במובן השני, בכל הנוגע לדינא, יש לאכסניא שיעור כמותי).

[2] הגר"א ב"שנות אליהו" פירש דברי הירושלמי על דרך אחרת לגמרי, שבלנו חשוב כביתם וקובע למעשרות, ע"פ דברי המשנה, מעשרות פ"ב מ"ג. לדבריו כמובן אין כאן זיקה לענייננו שהרי לא מדובר בהגדרת אכסניא כלל. הר"ש שם הקשה מן הסוגיא בעירובין יז., מה נאמר במשנה שפטרו במחנה מדין דמאי והובאה שם בגמרא, להסבר הדברים, המשנה בדמאי לגבי אכסניא. שם ברור שמדובר שאלה שלנו, ובכן זה סותר את דברי הירושלמי כפי שפירשם הר"ש. ברם לכאורה יש לתרץ שהגמרא שם לא התכוונה לקבוע שההיתר במחנה הוא מדין אכסניא ממש, דנראה ברור שהוא פטור מיוחד לגבי מחנה, וכמו שאר הדברים שהוזכרו במשנה שם שלא מצינו שפטרו אכסניא מהם. ומה שהביאה הגמרא משנת אכסניא לא היה אלא להסביר למה פטרו מדמאי ולא משאר מאכלות אסורות ואפילו איסורם מדרבנן. ועל זה באה הראיה מאכסניא, שמדין זה מוכח שאין דמאי חפצא של מאכלות אסורות, שהרי אף מדרבנן יש לומר לגבי מעמד החפצא, רוב עמי הארץ מעשרין הן, ואין כאן אלא איסור על אכילת הגברא שאין לו לאכול טרם הפרשה, וממילא שיש מקום לתקן היתר במחנה ואף אם אסורים בכל מאכלות אסורות.

[3] עיין במפרשים על אתר, ב"תוספתא כפשוטה", מועד, עמ' 406 ובמובא שם, וב"ערוך השלחן", סי' שפ"ד.

[4] עיין ביו"ד, סי' רצ"א, ובדברי הפוסקים שם על אתר.

[5] "ספר מהרי"ל", הלכות חנוכה; ומעין זה בשו"ת מהרי"ל סי' קמ"ה, יעוי"ש.

[6] שבת כ"א:, תד"ה והמהדרין.

[7] השתלשלות התפתחות זו עדיין טעונה מעקב ופיענוח, אך אין בידי לברר נקודה זו כרגע.

[8] עיין שו"ת "גליא מסכת", חלק או"ח, סי' ו'; בקונטרס בעניין חנוכה הנספח ל"בית הלוי על התורה", עמ' קטז; "ערוך השלחן", סי' תרע"א, פ"ק ט"ו- כ.

[9] לגבי מי שאשתו מדליקה עליו, יתכן שיש לדחות מסקנה זו אם נקבל את דברי ה"משנה ברורה" שהעיר על דברי הרמ"א: "לבד מאשתו שהיא כגופו" (סי' תרע"א ס"ק ט'). אך לא ציין מקור להוראה זו, והדברים מצד עצמם מחודשים למדי, שלא מצינו שאשתו כגופו יפקיע אשה מקיום מצוות. ואף לדברי המ"ב, יש לעיין אם במקום שהדליקה האשה נאמר שלא ידליק בעלה מטעם בעלה כגופה.

[10] עיין שו"ת "שער אפרים", חלק או"ח, סי' מ"ב, שהבין שהמחבר והרמ"א בסי' תרע"ז (לענין אכסנאי) ממש לשיטתייהו דסי' תרע"א (לענין מהדרין) קא אזלו, וגם הסיק, אם כי נתלבט קצת בדבר, שהתה"ד היה סבור שכל אחד מברך בנפרד וכרמ"א. אך המעיין בדברי תה"ד רואה בעליל שלא ראה נידון אכסנאי דידן ככלול ממש תחת מהדרין אלא כדבר שניתן להשוותו למהדרין, בגדר אקושי מילתא למילתא.

[11] כמובן, לו היינו מניחים שאין אכסנאי מברך כלל, ואפילו לא הדליקו עליו בביתו, היות ואין האכסניא ביתו ממש ושאין לו עצה אלא להצטרף להדלקה בעה"ב, לא היה מקום למסקנה זו. ברם, אם כי מצד הסברא ניתן להניח כך – וזה היה גם מסביר לנו למה ר' זירא בשתתף בפריטי ולא התאמץ להיות מן המהדרין ולהדליק בנפרד לדעת הרמ"א – הרי נהוג בכל מקום שאכסנאי מברך אם לא הדליקו עליו בביתו. וכן יוצא מפורש מדברי "שבלי הלקט", סי' קפ"ה, יעו"ש.

[12] הגר"א העיר על דברי המחבר כאן בתרע"ז ס"ג חולקים על דבריו לעיל, תרע"ו ס"ג, ששם פסק "מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו לילה וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו" מברך ברכות הרואה, שהרי משמע להדיא שאם הדליקו עליו בביתו אינו מברך, וכפי שדייק הט"ז שם, ס"ק ד'. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי לא דמי כלל, שכאן מברך על ראיית נר שהדליקו אחרים וכאן הוא עצמו מדליק, ואין כאן סתירה בדברי המחבר כלל. וצ"ע.

[13] במקרה זה שכיוון שלא לצאת, נראה פשוט שאף למהרש"ל הסבור שאינו יכול להדליק בברכה, מ"מ אינו יוצא ידי חובת המצוה, שאין אדם מקיים מצוה במכויןבפירוש שלא לצאת. ואף שכאן הקיום ממילא מדין נר איש וביתו בלא מעשה הדלקה מצדו – וממילא שאין שאלה זו כרוכה ממש בדין מצוות צריכות כוונה הכללי – מ"מ לא יתכן כלל שאדם יקיים מצוה שהוא מתנתק הימנה להדיא (אלא אם כן נקבל, כמובן, את שיטת הרא"ה – הובאה בספר "אהל מועד" וצוטטה ע"י ה"בית יוסף", או"ל, סי' תקפ"ט; והשוה אף תלמידי הריטב"א, פסחים ז: - שלמ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, אף במכוון שלא לצאת יצא. אך שיטה זו הינה בגדר דעת יחיד ולא נתקבלה).

[14] סי' קפ"ה. השבה"ל מזכיר את "בעל העיטור" כמקור למנהג, ויעויין בדבריו בהל' חנוכה (קי"ד: בהוצ' ר' מאיר יונה). אך בעה"ע לא נימק את המנהג כלל.

[15] דין זה שעליה פטורה ממזוזה, לא הוזכר בגמרא, ומצד עצמו, הרי הוא לכאורה תמוה. ברור שעליה עשויה לדירת קבע, וכפי שיוצא מכל הסוגיות בסוף בבא מציעא, וא"כ למה תיפטר ממזוזה. וצ"ע.

[16] תשובות מהרש"ם, ח"ד, סי' קמ"ו.