שו"ת[1] - שימוש בכלים ללא טבילה / הרב אהרן ליכטנשטיין

שאלה:

האם מותר לחיילים להשתמש בכלים חדשים מחו"ל לצורך סעודה באם לא תמצא אפשרות להכשירם לשמוש יהודי ע"י טבילה במקווה?

תשובה:

הסוגיא במסכת ע"ז (עה:) מביאה את דין טבילת כלי שנקנה ע"י יהודי מגוי, כתנאי להכשרתו לשמוש. הגמרא קבעה שדין זה מוגבל לקנין כלי לצורך סעודה, או אם אפילו קנה לדברים אחרים אבל החליט לאחר מכן להשתמש בהם לצורך סעודה – אבל אם רכשם לשמוש אחר אין צורך בטבילה.

השאלה הראשונה המתעוררת בדין זה היא – עד כמה חיוב הטבילה תלוי בקנין החפץ. הגמרא עצמה קובעת "לא שנו אלא בלקוחין אבל שאולין לא". דהיינו: בעלות ממשית על החפץ היא תנאי בחיוב טבילה. ואמנם בשו"ע (יו"ד ק"כ, ט"ז), בהסתמך על גמרא זו, מובאת עצמה לפטור מטבילה. "אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יו"ט יתננו לעכו"ם במתנה ואח"כ ישאלנו ממנו – ומותר להשתמש בו". ומוסיף הרמ"א: "וכן יעשה אפילו בחול במקום שאין לו מקווה". עצה זו תועיל, אולי, אף בהפקר החפץ, שאז אינו ברשות ואין עליו חיוב טבילה. אולם ניתן לחלק שכשהוא נותן מתנה לעכו"ם החפץ נכנס לרשות אחרת – ואז, בשאילתו את החפץ חזרה לשמוש אין עליו חיוב טבילה, אבל כשהחפץ מופקר – אמנם החפץ יצא מרשותו אבל לכלל רשות עכו"ם לא נכנס ויתכן שחיוב הטבילה קיים עדיין, אם ירצה לחזור ולהשתמש בו. מאידך, יתכן שהפטור מטבילה איננו תלוי בחזרת החפץ לרשות עכו"ם אלא בכך שהכלי איננו ברשות ישראל. למעשה לענינינו לא תועיל עצה זו כיון שאין בעל אחד לחפץ ולא יהא אדם שלו כח ההפקרה.

חפץ של ישראל שהיה ביד גוי בתורת משכון – מסתפקת הגמרא אם יש חיוב טבילה לגביו. מן הגמרא משתמע שהדיון הוא לגבי רמת הקנין שיש לגוי במשכון. גם פה חוזר היסוד שחיוב טבילה כרוך בענין החפץ. בתוספות ואף בשאר ראשונים וכך גם בשו"ע (יו"ד ק"כ, ח) הובא הדין: "אם ישראל קנאו מעכו"ם והשאילו לחבירו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון" – דהיינו: על אף שהמחייב לטבילה כרוך בקניינים ובמעשה הלקיחה של הגברא, הרי כשהחיוב נוצר החובה עוברת אף על החפצא. א"כ השואל מישראל שלא טבל, חייב השואל לטבול – כיון שיש חיוב על החפצא – על הכלי. מאידך, אי אפשר לומר שהחיוב חל על החפצא לגמרי, שהרי אנו מוצאים (הובא ברמ"א ובאו"ז בע"ז שם) שאם הישראל הראשון קנאם שלא לשם סעודה והשני שאל את הכלים לשם סעודה – אין צורך בטבילה. לאור זה, הרי שהחיוב חל על החפץ בעקבות חיוב מצד הגברא, הקונה. ובנידון דידן שאין חובה מצד הלוקח לא חל החיוב על החפץ מצד צורת השמוש של הכלים ע"י השואל. אבל בשאלה הנדונה לכאורה יש חיוב אף מצד הלוקח שהרי הקנו לצורך סעודה ויהיה חיוב טבילה אף על החפצא – ובכל זאת יש מקום לחלק – שאפילו אם השואל מישראל שקנאה מן הגוי חייב לטבול הכלים, אפשר שחובת הטבילה היא חובת יחיד ולא חובת צבור, וכיון שצה"ל הוא צבור ולא יחיד אין מוטלת עליהם חובת טבילת כלים. ואם כך, אין חובת טבילה מצד הלוקח וממילא אין חיוב טבילה מצד הלוקח וממילא אין חיוב טבילה על הכלים אף בהשתמשות ע"י אחרים.

מצינו שיש מצוות ודינים שחלים רק על יחיד ולא על ציבור. דוגמה נוספת לכך היא מצוות מזוזה. אם יש חיוב על צבור או לא – נידונים הדברים בסוגיא ביומא (יא). לאור זה, אפשר שמותר לחיילים להשתמש בכלים אפילו לא נטבלו, כיון שאין חובת טבילה על הלוקח (צה"ל).

אפשרות אחרת להתיר הכלים בבעייתנו היא, על אף שבשואל מישראל שקנה מגוי שהוא חייב לטבול אפילו אין לו קנין בחפץ, בכל זאת יש קניני תשמיש וחובת אחריות על החפץ – ודי בכך לחייב אותו בחובת טבילה – אפילו שאין לובעלות מושלמת. דהיינו אחריות וקניני תשמיש לחפץ קובעת חובת טבילה, אבל אם אין אפילו חובת אחריות לחפץ – אין חובת טבילה. וכך פסק הגרי"ד סולוביצ'יק שליט"א, שמותר לסעוד במסעדת יהודי אפילו שלא טבל כליו שקנה מגוי, משום שעל האוכל שם אין חיוב אחריות על הכלים – ומצדו, ממילא, אין חובת טבילה. לאור זה, חיילים שאינם אחראים על החפצים – יכולים אולי לאכול מהם אף ללא טבילה.

שאלה נוספת שניתן לדון עליה ביחס לבעיה זו, היא באופי חיוב טבילה – האם זו מצווה או שהשמוש ללא טבילה הוא איסור. ברמב"ם (פי"ז הל' מאכלות אסורות ה"ג) הובא הדין: "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר – מטבילים במי מקווה ואח"כ יהיו מותרים לאכול בהן ולשתות". משמע שלפני טבילה יש איסור לאכול בהם. וכך משתמע אף מלשון הרמ"א (סי' ק"כ ס"ח) שמשתמש בבטוי – איסור. אולם ההגה"מ (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ו) מביא דעת הראבי"ה, וכ"כ הרמב"ם, שבמשכון חפץ של עכו"ם – שבו מסתפקת הגמרא – אין צורך בטבילה. [שו"ע פסק שיטבול בלא ברכה או יקנה כלי אחר ויטבלנו עמו (ס"ט)] ולשון הראבי"ה: "דלא הוי כמו תיקן דאיסורא, שאין כאן איסור". דהיינו: לדעתו חוסר טבילה לא נחשב כאיסור אלא בשעה שהוא טובל כלים הוא מקיים מצווה. אולם יש מקום לחלק בשאלה זו בין כלים חדשים לישנים. הגמרא מביאה דין כלים חדשים – שאף הם צריכים טבילה. בכלים ישנים ניתן לראות את הטבילה כמעין חלק בהכשר הכלי, שאחרי בליעת איסור יש צורך בהכשר, וטבילה היא חלק מתהליך זה. לאור זה מובן יותר שחוסר טבילה גורמת למצב של אסור שמוש. אולם בכלים חדשים הטבילה איננה דין בהכשר הכלי שהרי בכלל לא היתה בו בליעת איסור, ואז קשה להבין חוסר טבילה כאיסור – וא"כ, טבילה זו היא מצווה. ובאמת, ברמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ה) משמע שהטבילה איננה חלק בטהרת הכלי אלא חלק מהכשר הכלי מגיעולי עכו"ם, ואז ניתן לומר שבכלים חדשים יש לטבילה אופי אחר מכלים ישנים – כלומר: שהיא רק מצווה ולא איסור.

חילוק זה מופיע פעם נוספת בסוגיא. לדעת הרשב"ם (הובא ברא"ש פ"ה סי' לו) וגם לאור זרוע (ע"ז דף עה: סימן רפח) צריכה הטבילה להיות אחר ההגעלה. והרא"ש (פ"ה סימן ל"ו) ותוס' (ד"ה מגעילין ומטבילין) שואלים שאפילו בכלים חדשים יש חיוב טבילה וא"כ לכאורה זה לא דין בהכשר הכלי וא"כ אין צורך בסדר מסוים? משתמע שלדעת הרשב"ם, האו"ז ודעימם – שיש להם סדר מיוחד, ניתן לחלק ולומר שבכלים ישנים הטבילה היא חלק מהכשר הכלי, אבל בכלים חדשים זה רק קיום עשה ולא איסור. בנידון דידן, אם כך, ניתן להתיר השתמשות בכלים שהרי אין בה איסור אלא אי קיום עשה משום שמדובר בכלים חדשים. אפשר שאף יותר מזה, שכל האיסור או המצווה הם אולי מדרבנן שהרי הגמרא מביאה פסוק שטבילה בכלים אלה היא מדאורייתא אבל הרמב"ם משתמש בבטוי "מדברי סופרים". הכ"מ והר"ן הבינו שהרמב"ם סבור שכל הדין הוא דרבנן וא"כ גם מובן פסקו בכלים שמשכן מגוי, שלדעתו אין צריך טבילה אפילו שזה ספק בגמרא. הרשב"א הבין ברמב"ם שזה דאורייתא. וגם פה אולי ניתן לחלק בין כלים ישנים לחדשים שבכלים חדשים זה רק מדרבנן ואילו בישנים זה דאורייתא, בהיות הטבילה חלק בתהליך הכשרת הכלי. ובמקרה הנדון, שמדובר על ספלים חדשים אולי כל הצורך בטבילה הוא רק מדרבנן וא"כ בצרוף האפשרויות שאולי הוא רק מצווה יש יותר מקום לסמוך על ההיתרים הנזכרים לעיל.

סכום:

יש אפשרות להתיר כלים חדשים שלא נטבלו:

(א) אם אין חובת טבילה על הצבור – כמו צה"ל, ואז גם אין חסרון בחפצא של הדבר.

(ב) כספק הגרי"ד סולוביצ'יק שליט"א שצורך טבילה קשור עם קניני תשמיש וחובת אחריות – וחיילים שאינם אחראים על הכלים אין להם חובת טבילה.

(ג) אם נאמר שבכלים חדשים יש מצווה לטבול אבל אין איסור, ואולי אפילו זה רק מצוות דרבנן, כמו שמשמע מהרמב"ם – וא"כ יש לסמוך על היתרים אלה בשעת הדחק.