בענין קול בתפילה (א)[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

דיון מקיף בענין קול בתפילה חייב להתרכז מסביב לשלשה נושאים:

א) האם בכלל תפילה טעונה קול, לכתחילה או בדיעבד?

ב) אם נניח שיש צורך בקול, לכל הפחות לכתחילה, האם המתפלל חייב, מותר או אסור להשמיע לאזניו?

ג) מה היקף ויסוד ההלכה – המופיעה בסוטה לב: ובעוד מקומות – שתפילה נתקנה בלחש ולא בקול רם?

בגליון זה אצטמצם לדיון בנקודה הראשונה; ואשר לאחרות, עוד חזון למועד.

גרסינן (ברכות לא.):

"אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: "וחנה היא מדברת על למה" – מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו; "רק שפתיה נעות" – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו; "וקולה לא ישמע" – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו; "ויחשבה עלי לשכורה" – מכאן ששכור אסור להתפלל"[2].

הרי מפורש שתפלה טעונה חיתוך שפתים והינה לא רק "הגיון לבי" אלא אף "אמרי פי". אך ממקום שבאת: היום והדבר נלמד מקראי דחנה הרי שאינו כלול כנראה בעצם הגדרת תפלה שיהא מובן מאליו שפירושה דיבור פה; וממילא שיש לעיין והלכה אם נאמר לעיכובא, שהרי בדברי רב המנונא נכלל גם איסור הגבהת קול שלכאורה ודאי אינו מעכב וכדמוכח ממה שמותר למי שאינו יכול לכוין תפלתו בלחש להשמיע קולו (ברכות כד:). ואף שבגמרא שם נאמר היתר זה להשמעת קול ולכאורה ברור שהוא הדין לגבי הגבהת קול, שכל מי שאינו יכול לכוין אלא אם כן ממש מגביה קולו מותר לו להגביהו; ולא עוד, אלא שהבה"ג גורס בדברי רב המנונא "להשמיע קול". ואם כי כלל רב המנונא בדבריו אף חיוב כוונה ואיסור תפלה בשכרות שהם מעכבים – ביחס ראשון, יש לומר שמדובר כאן באמת על אותה כוונה שאין מעכבת, וכגון כוונת הלב בשאר הברכות חוץ מן הראשונה שבהן חובת כוונה היא רק לכתחילה, וכדתניא (ברכות לד:) "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת". ואשר לדין שכור, הרי אינו דומה לשלשת הדינים הראשונים המוזכרים כאן, המגדירים אופן וצורת התפלה, שניתן ביתר פשטות לראותם כלכתחילה, ואילו דין שכור הוה בגדר פסול, שיותר קל לראותו כמעכב. ובר מן דין, הרמב"ם (פ"ד הל' תפלה הל' י"ז) באמת לא הביא פסול שכור כדין נפרד אלא כסעיף בהלכות כוונה, שכן כתב: "שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה ואם התפלל תפלתו תועבה"; ויתכן שלדעתו האיסור הנלמד מחנה אינו מתייחס לשכור ממש, הנפסל בלאו הכי מטעם חוסר כוונה, אלא לשתוי שעליו נאמר (עירובין סד.), "שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה".

בכל אופן, אף אם לא נראה את הדבר כמוכרח ממקומו, הרי שבהחלט יש לפחות מקום להסתפק באם יש צורך בקול לעיכובא. ואמנם דברי הרמב"ם ברור מללו. שהרי בפ"ד מהלכות תפלה, בו מנה חמשת הדברים המעכבים את התפלה, לא הזכיר מלה ולא חצי מלה על קול, ואילו בפ"ה, בו מנה שמונה דברים אשר "צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין" (שם ה"א), כלל "השווית הקול" וקבע: "השווית הקול כיצד לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש". הי שהעמיד לחש כדין לכתחילה בין שני הקצוות, הגבהת הקול מכאן ותפלה בלב מכאן, וברור שבדיעבד יוצא אף בשניהם. וגם אין לתמוה על החפץ שכן מעין זה כתב הרמב"ם לגבי ברכות בכלל: "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו" (פ"א הל' ברכות הל' ז'). ומקור הדברים בסוגיא בברכות ט"ו. "דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא". ואף שרש"י (ד"ה בלבו) פירש "שלא השמיע לאזנו" ובעקבותיו הלכו כמה ראשונים ("בעל המאור", כ:, תלמידי רבינו יונה שם, הרא"ש, פ"ג סי' י"ד ועוד), הרמב"ם נקט הדברים כפשוטן והכריע שאף בלי חיתוך שפתים יצא. ואם בברכת המזון ושאר ברכות כך, אין לתמוה אם גם בתפלה יוצאים בדיעבד בלא דיבור לדעתו.

ברם לכאורה יש להקשות על שיטתו מדברי הגמרא בסוגיית בעל קרי. שכן שנינו: "בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו". ונאמר על זה בגמרא:

"אמר רביא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדיבור דמי למה מהרהר. אלא מאי – הרהור כדבור דמי? יוציא בשפתיו! כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור למי דאי ס"ד הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו, אלא מאי – הרהור לאו כדיבור דמי? למה מהרהר! אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל". (ברכות כ:)

ולגבי תפלה תנן להלן (כב:), "היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר"; ודייקו מכאן בגמרא (כא.) "טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל". והנה אם נניח שקול מעכב בתפלה יש להבין הדין לאשורו שהרי כדי לצאת ידי חובת תפלה יצטרך בע"ק להוציא בשפתיו וזה הרי אסור לו. אך לשיטת הרמב"ם למה לו לוותר על התפלה, הרי יכול להתפלל בלבו שמתוך כך יוצא ידי חובת התפלה מצד אחד אך, מצד שני, אינו עובר על איסור בעל קרי בדברי תורה שלא נאמר אלא כשמוציא בשפתיו. ויעויין בסוגיא שם כא. שבאמת הקשו דלמה לא יהרהר בעל קרי תפלה בלבו לרב חסדא, ותירצו שאינה אלא דרבנן ולפיכך לא הצריכו הרהור. אך הקושיא שם נשאלה לרב חסדא ולגבי דין "שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל". אך לפסק הרמב"ם יש לשאול בצורה יותר חריפה למה לא יהרהר כדי שממש יצא. והרי לדעתו המצב ביחס לתפלה הינו בדיוק כלרבינא ביחס לק"ש וברכת המזון – דהיינו, שחייב להרהר היות ויוצא י"ח המצוה שאין קול מעכב בה, אך אינו עובר, היות והרהור לאו כדיבור דמיא. ויעויין בתד"ה והרי שהקשו

"וא"ת כיון דלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא מה לי ק"ש וברהמ"ז יותר מתפלה וי"ל דלרבינא ניחא כיון דהרהור כדיבור דמי יש להצריכו בק"ש וברהמ"ז שהם מדאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש מה לי תפילה".

אך תירוץ זה הלא אין בידו להעלות ארוכה לשיטת הרמב"ם שהרי הוא סבור (פ"א הל' תפלה הל' א') שחובת התפלה כל יום היא מצות עשה מדאורייתא. וא"כ יש ממש להשוותה לק"ש וברהמ"ז שאף הן מצוות דאורייתא, ובניגוד לברכות ק"ש וברכות הנהנין שאינן אלא דרבנן ואין חובה להרהר בהן ואע"פ שניתן לצאת ידי חובתן ע"י הרהור[3]. ובעצם היה מקום להקשות על הרמב"ם גם מדין ברכות ק"ש דלמה לא יהרהר בלבו היות וע"י כך יוצא ואינו עובר. ובאמת בירושלמי על אתר (פ"ג ה"ד) נאמר, "מהו מהרהר ברכות", כלומר, בניגוד לפירוש הבבלי שמהרהר ק"ש ואת הברכות מזניח לחלוטין, מפרש הירושלמי שקורא את שמע בפיו ומהרהר את הברכות, וזה עולה בקנה אחד עם פסק הרמב"ם שאין חיתוך שפתים מעכב ברכות. אך רוב רובם של ראשונים – פרט ל"ספר הרוקח" (סי' שכ"א) – הרי פסקו כבבלי[4]. ואשר לקושיא דלמה לא יהרהר באמת ברכות ק"ש בלבו, לא על הרמב"ם התלונה שהרי קושיא זו ממש יש לשאול לרבינא ומה שלא נתרץ לרבינא; - או שבדרבנן לכולי עלמא אין להסתפק בהרהור, כדעת ר' עקיבא איגר (עי' בחי' על או"ח, סי' ק"א) או מפני שלא חייבו להרהר, מאיזה טעם שיהא – ניתן לתרץ גם לרמב"ם. אך לגבי תפלה שלדעתו חיובו מן התורה, צ"ע למה לא יהרהר התפלה בלבו. ולא מיבעיא לרבינא שחילק להדיא בין איסור בעל קרי ומצוות קריאת שמע, וא"כ הוא הדין לתפלה, אלא אף לרב חסדא שלכאורה סבור שאי אפשר לחלק, ולכן הקשה "דאי ס"ד הרהור כד"ד יוצא בשפתיו", יש גם כן להקשות, שרב חסדא לא הקשה כך אלא לו היינו סבורים הרהור כד"ד, שאז לדעתו זה כדיבור ממש ואין מקום להפלות בין הרהור לדיבור ואף לא בין איסור בעל קרי לקיום ק"ש. מה שאין כן לדעתו שהרהור לאו כד"ד, ואם תפלה בלב מועילה אין זה מדין כדיבור דמי אלא מאיזה שיהא טעם אחר (ויעויין בזה להלן), שיש מקום להקשות יתפלל בלב שאז מקיים ואינו עובר.

ושוב מצאתי שעל ראיה זו כבר עמד ה"מגן אברהם". אם כי מבלי להזכיר את הרמב"ם[5]. שכן כתב: "צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא אף על גב דקי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי וכמ"ש סי' ס"ב וסי' קפ"ה שאני תפלה דגמרי' מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה אם כן עיקר תלי בכונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמרא משמע דלא יצא דאם לא כן היה להם לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפלה דהא רשאי להרהר כיון דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ע"כ דלא יצא בהרהור דבעי שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורב למעלה כידוע". אך לאחר העיון, נראה שיש ליישב שיטתו על הנכון. דהנה הקושיא הנ"ל מבוססת על שתי הנחות:

א) בדיעבד, אין תפלה טעונה קול.

ב) אין בעל קרי אסור בתפלה בלב, ואפילו אם יוצאים בה ידי חובת המצוה. ההנחה הראשונה הלא היא שיטת הרמב"ם הנידונית. ואשר לשניה, מקורה בסוגיא בה נאמר דלרבינא בע"ק מהרהר ק"ש ויוצא אך אינו עובר שלא נאסר בע"ק אלא "כדאשכחן בסיני". ברם נראה שיש לפקפק אם יש לדברי הסוגיא זיקה לנידון דידן דבפירוש "כדאשכחן בסיני" כתבו התוספות, ד"ה כדאשכחן: "פירוש אף ע"ג דכדבור דמי לענין שיצא מ"מ לאו כדבור דמי לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכין לטבול ואע"פ שהיו שותקין שומע כעונה". ובהסבר הדברים, נראה שאין כאן ענין רק להתאמה מדויקת לתנאים ששררו בסיני אלא הגדרת יסוד איסור בע"ק. דהנה ברור ללא צל של ספק שעל ידי הרהור, ואפילו אם הרהור לאו כדבור דמי, יש קיום מצות תלמוד תורה, ד"והגית בו" אינו תובע דוקא הגות פה אלא אף הגיון לב בכלל. ואם כי לענין קריאת התורה שבכתב יש לומר שקיומה טעון קריאה בפה – זה לכאורה כבר תלוי במחלוקת הרהור כדבור – מ"מ לגבי הקיום הכללי של ת"ת, כל שמבין דברי תורה ומהרהר בהם ודאי שקיים המצוה. וא"כ מדחזינן שבע"ק מותר בהרהור בד"ת, שלא נאסר אלא כבסיני, מוכח שמעולם לא נאסר במצות תלמוד תורה אלא בחפצא של דברי תורה. ואשר לאותו חפצא, ניתן לומר שאין איסור אלא כשלבשו אותם דברי תורה צורה מוחשית ואובייקטיבית, אך כל שטמונים בחובת תודעת בעל הקרי, אינם מוגדרים כחפצא שאיסורו חל עליו. ואף שלגבי תורה שבע"פ, ברור שאף התוכן העיוני כשלעצמו מהווה חפצא של תורה, מ"מ לא נאסר אלא חפצא מוחש ומוגדר אובייקטיבית. וסמוכין להגדרה זו מחלוקת התנאים (ברכות כב.) בנוגע להיקף האיסור: "הזבים והמצורעים ובאין על הנדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה ובגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים רבי יוסי אומר שונה הוא ברגיליות (פירש"י – "במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן") ובלבד שלא יציע (פירש"י – "בטעמי פירושיהן") את המשנה רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את המדרש רבי נתן בן אבישלום אומר אך מציע את המדרש ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום ר"ע אומר לא יכנס למדרש כל עיקר ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש על עיקר רבי יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ". והנה לגבי קיום מצות ת"ת, ודאי שאין לחלק בין לימוד משנה מדרש פסוקים או בין פסוקים עם אזכרות לפסוקים בלי אזכרות. וכל החילוקים השנויים כאן נאמרו ביחס לחפצא של התרוה האסורה עליו או – אולי, ביחס לרגיליות – במידת היגיעה בה. וא"כ מוכח שאין בע"ק אסור במצות ת"ת אלא בחפצא של תורה וקנינה. ודוחק לומר שבזה באמת חלק הת"ק על שאר התנאים, דיותר מסתבר שלדעתו בע"ק אסור בכל חפצא של תורה, ללא חילוק, אך אף הוא מודה עקרונית להגדרה הנ"ל. ואף שבירושלמי נאמר (ברכות פ"ג ה"ד), "תמן אמרין אפילו לשמוע ד"ת אסור", היינו משום שהוא נאסר בד"ת שהוא שומע – אם או בלי דין שומע כעונה – וכמו שכתבו התוספות שבסיני שתקו אך חשיב כדבור מדין שומע כעונה. הא כל שמהרהר לעצמו אף לירושלמי מותר, ומפני שאינו נאסר אלא בחפצא מוחש של תורה. וכן מוכח מניסוח דברי ר' יהודה בן בתירא שחלק על איסור בע"ק (שם כב.): "תניא ריב"ב היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מריב"ב אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין ד"ת מקבלים טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינן מקבלים טומאה". הרי שלא התיחס כלל למצות ת"ת אלא לחפצא של דברי תורה; ובמקביל לזה, נאמר בסוגיא בב"ק (פב:) שעזרא תיקן טבילה "לדברי תורה". ואם כן, יש להבין על נכון מה שאינו אסור בהרהור, ואפילו אם כדיבור דמי, שסוף סוף אף אם מקיים מצות ת"ת אין כאן חפצא של תורה בו ייאסר.

ומעין זה מצינו בתחום אחר, לגבי ברכות התורה. דהנה ידועה שיטת האגור (סי' ב') שהביאה המחבר להלכה (או"ח, סי' מ"ז ס"ד) ש"המהרהר בד"ת אינו צריך לברך", ומפני שהרהור לאו כדיבור דמי. והקשה על זה הגר"א בביאורו על אתר (ס"ק ב'), "צריך עיון דכאן מדברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו וכו' ר"ל בלב כמ"ש והגיון לבי". ואת שיטת המחבר יש ליישב על פי מה ששמעתי מפי מו"ר הרב שליט"א בשם ר' חיים זצ"ל (והדברים אף הובאו בשמו ב"חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם", הל' ברכות פי"א הל' ט"ז) שברכות התורה לא נתקנו על מצות ת"ת אלא על החפצא של תורה. אשר לכן נשים מברכות (או"ח, סי' מ"ז סי"ד), ואף לדעת המחבר שפסק כשיטת הרמב"ם (פ"ג הל' ציצית הל' ט') שאין נשים מברכות אם באו לקיים מצות עשה שהן פטורות הימנה, שהרי אף לימודן מהווה חפצא של תורה. ומטעם זה גם מברכים בציבור בשעת קריאת התורה, ואף אם כל היחידים כבר ברכו על התורה ולא נתחדש להם כעת חיוב חדש, שחפצא של ת"ת דרבים קובע שם לעצמו. ולאור יסוד זה, ניתן גם להבין למה אין מברכים על הרהור, משום דאף דמקיים המצוה, וכמוש"כ הגר"א מ"מ אין כאן חפצא שניתן לברך עליו[6]. ובכן, הוא הדין לגבי איסור בעל קרי שאף הוא נאסר בחפצא ולא במצוה וממילא שמותר בהרהור[7].

עד כה ביחס לאיסור בע"ק בד"ת. ובמה שנובע ליישום הדברים לנידון דידן, דין בע"ק בתפלה, יש לעמוד על שתי נקודות: ראשית, האם איסור זה הוא דין בפני עצמו או מסווג תחת איסור בד"ת; ושנית, אם אמנם יש כאן דין עצמאי, יש לעמוד על טיבו. אשר לספק הראשון, יעויין בדברי רש"י בשלהי מס' יומא (פח.), על מה שנאמר שם בברייתא, דביום הכיפורים "בעל קרי טובל והולך עד המנחה", פירש רש"י:

"בעל קרי. שאסור בדברי תורה כדקיימא לן (ב"ק פב.) עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין: טובל והולך עד מנחה. אם אירע לו קרי קודם לכן טובל כדי שיוכל להתפלל תפלת המנחה".

הרי שמשמע מדבריו להדיא שאיסור תפלה כלול באיסור בד"ת, שאף לנוסח התפלא יש דין חפצא של תורה ואף אם נניח, כפי שמסתבר, שאין קיום ת"ת באמירתו, אלא אם כן ממש לומד את טופס התפלה, מ"מ דברי תורה מיקראי. וכן משמע גם מלשונו בברכות על אתר (כ:) בקשר לאיסור בע"ק בברכה שאף כאן כתב, "בעל קרי. מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרי' בב"ק בפרק מרובה (דף פב:)", דכנראה לדעתו האיסור לעסוק בד"ת מקיף את הכל. אך יעויין ברמב"ם (פ"ד הל' תפלה הל' ד') שכתב:

"וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול".

ותמה עליו ה"כסף משנה":

"תמיה לי מילתא כיון דעזרא גזר לד"ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב"ד שאחריו לגזור לתפלה... ואפשר דעזרא לא גזר אלא לד"ת אבל לא לתפלה משום דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמצא נמנע מלהתפלל".

אך בכל אופן דברי הרמב"ם ברור מללו שאיסור בד"ת לחוד ואיסור תפלה לחוד, ודלא כשיטת רש"י. גם יתכן ששאלה זאת כרוכה במחלוקת הגאונים והראשונים אם, בזמן הזה, תקנת עזרא בוטלה רק לדברי תורה או אף לתפלה. שהרי אם איסור תפלה כלול בד"ת, על כרחנו שאף לתפלה בוטלה. או, לאידך גיסא, אם נניח שלתפלה האיסור עדיין בתוקפו, מסתבר שלכתחילה היו שני איסורים, שהרי קשה לומר שהיה איסור אחד ובוטל לחצאין. אך כמובן, אפשר לומר שהיו שתי תקנות וששתיהן בוטלו, וכן היא באמת שיטת הרמב"ם (פ"ד הל' ק"ש הל' ח' ופ"ד הל' תפלה הל' ה-ו)[8].

והשתא דאתינן להכי, יש לעמוד על טיב האיסור בתפלה. ונראה שהוא שונה ביסודו מן האיסור בד"ת. דשם נאסר בע"ק בחפצא של תורה אבל כאן האיסור הוא מעשה המצוה וקיומה. ובטעם הדבר יש לומר בפשטות שהרי מהות התפלה, כפי ששמעתי ממו"ר הרב שליט"א פעמים אין ספור, היא עמידה לפני המלך, וכדמוכח מכמה הלכות שלגביהם שונה תפלה מק"ש: הצורך בעמידה, תיקון המלבושים, איסור תפלה בראש האילן, דין שכור אל יתפלל, חיוב כסוי גופו עד שיכסה את לבו (ולא רק כסוי הערוה כלק"ש), וכדמוכח מלשון הרמב"ם (פ"ד הל' ק"ש הל' ח'),

"כל הטמאין חייבין בק"ש ומברכין לפניה ואחריה והן בטומאתן... ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו... וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן בעלי קריין לפי שאין ד"ת מקבלין טומאה",

ביחס לתפלה האיסור נובע מזה שאסור לבעל קרי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים. ואף אם טעם התקנה היה כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, מהותה ואופיה מדין הכון לקראת א-לקיך ישראל.

כיון שכן, כל שעומד לפני הקב"ה ומנהל אתו דו-שיח כביכול בלי שהתכונן כראוי, עובר על התקנה; וממילא מובן שאין מקום לקושיית ה"מגן אברהם". דבק"ש באמת ניתן לומר שאם הרהור כדבור, המהרהר יוצא אך אינו עובר, שאין האיסור בק"ש אלא מדין ד"ת ולזה יש צורך בחפצא של תורה "כדאשכחן בסיני" ובהרהור איננו. אך בתפלה אם רק תחשב תפלה בלב תפלה שוב יעבור עליה בע"ק שהרי באמצעותה עומד לפני המלך ואין כאן מקום לומר "כדאשכחנן בסיני". ובכן ממה שלא תקנו שבע"ק יהרהר התפלה בלבו אין להוכיח שקול מעכב בתפלה, שתקנה כזאת היתה מהווה סתירה מיניה וביה שכל שהיה יוצא ידי חובת תפלה היה עובר על איסור בע"ק, וממילא לא תקנו שיהרהר.

תירוץ זה נראה נכון וברור, אך בנוגע לעיקר השאלה – האם תפלה חייבת להיות בקול ולעיכובא – יש עדיין מקום לדון בכמה נקודות.

א) מבחינה עקרונית, ניתן, במשקל ראשון, לתלות את שאלתנו במחלוקת הרהור כדיבור דמי. וכך היא אמנם דעת האגור שכתב (סי' ב') "כי הרהור אינו כדיבור לענין ברכה כמו שהוא הדין לענין ק"ש ותפלה שצריך הוצאה בשפתים", והמשיך להוכיח דקי"ל כרב חסדא. אך לדעת הרמב"ם ודאי שאין כך הדבר כך שהרי פסק לגבי ק"ש (פ"ב הל' ק"ש הל' ח'), "וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא". הרי שלא הכשיר בדיעבד אלא לא השמיע לאזניו, הא כל שלא הוציא בשפתיו כנראה לא יצא. ואם כי כתב עליו ה"ר מנוח (ב"ספר המנוחה" על אתר, וגם הובאו דברי וב"כסף משנה"), "להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו ולא שיקרא בלבו", ולפ"ז בדיעבד אף בהרהור יצא, לא משמע כן מפשטות לשון הרמב"ם. ועם זאת, לגבי תפלה לא הצריך הרמב"ם קול לעיכובא. והנה ה"מגן אברהם רצה לבסס שיטה כזו – מבלי שהזכיר הרמב"ם – על אופי תפלה כעבודה שבלב. אך גם זה לא ניתן לומר בדעת הרמב"ם שהרי הוא הכשיר כל ברכות בלב ואילו דין לעבדו בכל לבבכם – המהווה, לפי המג"א, דזה"כ המפקיעה תפלה מדין הרהור לאו כד"ד – נאמר בנוגע לתפלה אך לא בנוגע לשאר ברכות. ובכן לדעתו נאלץ להניח שלא תפלה היא היוצא מן הכלל אלא ק"ש. וכן הסיק באמת ה"שאגת אריה", אם כי אף הוא התייחס רק לדברי הרמב"ם בהל' ברכות ולא עמד על דברי ובהל' תפלה:

"והנ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא פליגי ר"ח ורבינא אי הרהור כדיבור דמי אי לא אלא גבי ק"ש דכתיב בה לשון דיבור שנא' ודברתם בם אלמא דיבור בעי' שהרי אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאק"ש קאי... אבל בשאר כל המצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור נמי סגי להו".

פירוש הדברים, דבמקום שנאמר דין דיבור יש לדון אי הרהור חשיב דיבור, אך כל שלא נאמר בפירוש דיבור, הרהור מועיל לא מפני שהוא חשוב דיבור אלא בתורת עצמו, היות ואין כאן כלל צורך בדיבור. היוצא מזה, שאף הרמב"ם פוסק שאין הרהור כדיבור אלא שיש והרהור מועיל מבלי להחשב כדיבור. וממילא שאין מקום להקשות עליו ממה שפסק לגבי איסור ודבר דבר בשבת (פכ"ד הל' שבת הל' א') "דבור אסור הרהור מותר" – שזה הוסבר בגמרא (שבת קנ.) משום דהרהור לאו כד"ד – שהרי אף הרמב"ם סובר כך עקרונית (ובר מן דין, ניתן לחלק בין איסור שבת לקיום מצוות, ופוק חזי שהגמרא לא קישרה את הענינים, ואכמ"ל).

ב) ה"מגן אברהם" הציע שתפלה בלב תועיל היות ותפלה מוגדרת כעבודה שבלב. הרי שלדעתו יתכן שאפילו מעשה התפלה יהא בלב. ברם שמעתי כמה פעמים ממו"ר הרב שליט"א שיש לשייך תפלה לקבוצת מצוות – קטיגוריה שהרב שליט"א פיתח אותה במיוחד – שקיומיהן בלב אך שמעשיהן טעונים פעולה פיזית. לדוגמא, במצוות כשמחה או אבלות, התורה הצריכה, ואף לעיכובא, הנהגה חיצונית מוגדרת – אכילת שלמים או חליצת מנעלים – אף אין ההנהגה אלא אמצעי להשגת מצב נפשי פנימי; וכל שאין האדם מגיע לאותו מצב סובייקטיבי, שהשגתו היא המהווה את קיום המצוה, אין לו ולא כלום. אם אכל שלמים ביום טוב בהיותו עגום או כפה מטתו בהיותו שמח, לא יצא ידי חובתו; ואינו אלא כמי ששימש עם אשתו, שעשה מעשה מצוות פריה ורביה – שהביאה ממש מעשה מצוה שהרי התוס' (ב"ב י"ג. ד"ה כופין) דברו על עשה דוהח לא תעשה ביחס אליה – אך לא נולדו לו ילדים, שלא קיים המצוה. ולדעת הרב שליט"א, הוא הדין בתפלה שמעשה המצוה הוא האמירה, ותהא בפה או בלב, אך הקיום הוא הרגשת יחס מסוים כלפי קודשא בריך הוא, השגת מצב נפשי בו רואה המתפלל עצמו כעובד ועבד. ולפי זה, הרי אין ראיה מדין עבודה שבלב לנידון דידן שכן מושג זה מגדיר קיום התפלה ואין לו זיקה למעשה.

ג) כהערה על דברי ה"מגן אברהם" שמדברי הפוסקים משמע שתפלה בעיא קול לעיכובא, כתב ר' עקיבא איגר:

"ולענ"ד קצת ראיה ממ"ש הרשב"א בחי' ברכות דף ט"ו דבהרהור לא שייך לחלק בין לשון זה לשאר לשונות והרי משנה שלימה פ' אלו נאמרין בכל לשון ק"ש ותפלה, וע' בהרי"ף רפ"ב דברכות דמחלק בין יחיד לצבור ואם איתא דיוצא בהרהור פשיטא דבכל ענין בכל לשון יוצא אע"כ דאין יוצא בהרהור".

אך לכאורה אין ראיה מדברי ושהרי לכתחילה ודאי דצריך שיוצא בשפתיו וכדילפינן מחנה, ולגבי אותו דין לכתחילה נידון בסוגיא אי תפלה בכל לשון. וגם מש"כ הרי"ף דביחיד אין תפלה אלא בלשון הקדש, מסתבר שאין זה אלא לכתחילה וכדמשמע מלשונו, יעו"ש, ואכ אף לדברי הרשב"א – שהינם, אגב, צריכים עיון כשלעצמם, שהרי אין הרהור חשיבה על נושא ק"ש אלא אמירת הנוסח בלב, ולמה לא יתכן חילוקי לשון בהרהור[9] – אין להוכיח מן הרי"ף שקול מעכב בתפלה.

ד) גרסינן בפ"ק דיומא (יט:): "ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה" ופירש"י: "בם. שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך: ולא בתפלה. שהתפלה בלחש שנאמר וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי גאון". הרי שפירש שלא נידון כאן על עצם הצורך בקול אלא על לחש. אך כבר הקשה הנצי"ב על פירוש זה,

"דהאיך משמע ודברת שהוא בקול רם הא גם בלחש כתיב וחנה היא מדברת על לבה א"כ אין משמעות לדרוש ודברת בם ולא בתפלה שהוא בלחש" ("העמק שאלה", שאילתא קמ"ג ס"ה ה');

ומתוך כך, הציע פירוש אחר בדברי השאילתות והסוגיא. ברם לדברי הרמב"ם יש לפרש הדברים כפשוטם שק"ש טעונה דיבור לעיכובא אך בתפלה יוצאים בדיעבד אף בלב. אלא שאז נאלץ לפרש "לא בתפלה" כמיעוט, שאין צורך בדיבור – ומעין מה שפירשו ב"תוספות ישנים" ד"ה ודברת, שהילפותא היא שמפסיקין ת"ת לק"ש אך לא לתפלה – ודלא כפי שפירשו רוב הראשונים שנאמר כאן איסור לגבי תפלה – לדוגמא, מה לפי' התוס' ד"ה בם שבק"ש מותר להפסיק מפני היראה או הכבוד אך לא בתפלה[10].

היוצא מדברינו, שמן הגמרא אין להוכיח את שאלתנו לא לכאן ולא לכאן, אך אשר לראשונים, הרי היא שנויה במחלוקת. כאמור, לדעת הרמב"ם בדיעבד יוצאים ידי חובה אף בתפילה אילמת. ואילו כמה ראשונים נחלקו עליו:

1. רבנו בחיי, בהקדמתו ל"חובות הלבבות", דיבר על שני מרכיבים בעבודת ה', "עבודה גלוייה ועבודה צפונה. גלוייה – חובות האברים, כמו התפלה, והצום... ומזוזה ומעקה והדומה להן ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים".

2. דבריו המפורשים של האגור (סי' ב') כבר צוטטו לעיל.

3. לדעת רש"י, שאיסור בעל קרי בתפלה כלול באיסורו בד"ת, לכאורה ראית המג"א מזה שאין בע"ק מהרהר התפלה בלבו, היא ראיה מכרעת שאין יוצאים בתפלה בלב, ויש להניח שכך היה רש"י סבור. וממילא יובן מה שפירש הסוגיא ביומא יט: ביחס ללחש בתפלה – ועל אף הקושי הבולט שציין הנצי"ב וכדלעיל – ולא בקשר לקול.

4. ה"מגן אברהם" שם העיר שלדעת הרא"ש שפירש שמה שנאמר בגמרא בירך ברכת המזון בלבו יצא (ברכות ט"ו.) מיירי שהוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו, "א"כ ס"ל דכללא כ"ל בכל מילי" שאין יוצאים ידי אמירה בלב. אם נקבל ראיה זו – והיא נראית די חזקה – יש לצרף לחולקים על הרמב"ם כל הראשונים שפירשו כך.



[1] חלק ב' הופיע בעלון שבות שנה ה' גליון י"ד, חלק ג' הופיע בעלון שבות שנה ה' גליון י"ז-י"ח

[2] כמה ראשונים – סדור רש"י (עמ' 18), מחזור ויטרי (עמ' 14), ראבי"ה (עמ' 72) – ציטטו את הגמרא בהשמטת ענין חיתוך שפתים ורק גרסו: "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וגו' מכאן למתפלל שתהא תפלתו בלחש". אך גרסתנו כבר מופיעה בסדור רב עמרם גאון ובבה"ג וגם לגירסא האחרת יש לראות חיתוך שפתים ככלול במונח "בלחש". ועיין גם במאמר המקביל בירושלמי (פ"ד ה"א): "יכול יהא מגביה קולו ומתפלל פירש בחנה וחנה היא מדברת על לבה יכול יהא מהרהר בלב ת"ל רק שפתיה נעות". והשווה גם דברי הגמרא ביומא (עג.) לגבי אורים ותומים: "אין שואלים בקול שנאמר ושאל לו ולא מהרהר בלבו שנאמר ושאל לו לפני ה' אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה שנאמר וחנה היא מדברת על לבה".

[3] קושיא זו מקבילה בעצם לקושיית הרמב"ן (השגות ל"ספר המצוות", מ"ע ה') שהקשה מסוגיית בעל קרי על שיטת הרמב"ם שתפלה כל יום מדאורייתא. אלא שהרמב"ן הקשה מלשון הגמרא, בו הוצהר בפירוש כי "תפלה דרבנן", ועל זה ניתן לומר, כפי שהציעו כמה אחרונים, שלרמב"ם מדובר כאן בתפלות נוספות כל יום שהן רק מדרבנן. הקושיה המוצעת כאן היא על עצם הדין דלמה לא יהרהר בע"ק וזה הרי משמע שאף פעם מהרהר תפלה בלבו.

[4] הגר"א ב"שונות אליהו" על אתר רצה לפרש הבבלי על דרך הירושלמי, אך כבר הרבה ה"קרן אורה" (בפירושו לסוגיית בעל קרי, הנדפס בחידושיו לפ"א דברכות) להקשות על פירושו; ובכל אופן, הראשונים לא קבלוהו. אך עיין "תוספתא כפשוטה", עמ' 21.

[5] ה"פרי מגדים" על אתר כתב "ומר"מ פ"ה המת' ה"א וט' אין ראיה דאין מעכבין אם הגביה יותר ולא בהרהור" – כלומר, שבהרהור ייתכן שאף בדיעבד לא יצא. ה"קרן אורה" שם, כתב בוודאות שלרמב"ם תפלה כק"ש ולא כברכות, ולא יוצאים בהרהור. אך נראה ברור שלרמב"ם יוצאים בדיעבד וכמו שהעיר ב"אליה רבה" על אתר: "גם ברמב"ם רפ"ה מה"ת דיוצא".

[6] לדאבוני, לא זכור לי כרגע אם אף יישום יסוד זה לדין בה"ת אהרהור שמעתי מפי מו"ר שליט"א, אך מאד יתכן הדבר. ואשר לעצם יסודו של ר' חיים זצ"ל, יש לדון בו לאור הגדרת בה"ת כברכות המצוה או כברכות שבח והודאה. ויש לעיין בזה בקשר לנוסח הברכות והיותן דאורייתא או דרבנן, ואכמ"ל.

[7] ברם, יש לציין שבע"ק מותר בהרהור אף למ"ד הרהור כדיבור דמי, ואילו האגור ביסס שיטתו על ההנחה שהרהור לאו כד"ד, וההינו לפי דעת רב חסדא הסיבה שאם הרהור כד"ד הוה כחפצא של תורה ממש, ואשר לכן הקשה "דאי ס"ד הרהור כד"ד יוציא בשפתיו". אך לדעת רבינא הרי ניתן לחלק לגבי החפצא, ויתכן שאף לדעתו שהרהור כדבור אין לברך על הרהור בד"ת.

[8] אך יש לציין שבהל' ק"ש הסביר שהתקנה בוטלה מפני שלא פשטה והוסיף שאין ד"ת מקבלין טומאה. ואילו בהל' תפלה רק הזכיר שלא פשטה. וזה כשיטתו שאין תפלה אסורה בתור ד"ת.

[9] עיין "שאגת אריה", סי' ז' שהקשה על דברי הרשב"א.

[10] והשווה ירושלמי ברכות פ"ב ה"א: "ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם"; לא הוזכרה שם תפלה.