בענין דינא דמלכותא דינא / הרב יהודה שביב[1]

משנה: כל השטרות פסולים בערכאות של עכו"ם אע"פ שחותמים עכו"ם כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים...

גמרא: קא פסיק ותני ל"ש מכר ל"ש מתנה, בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא; אלא מתנה במאי קא קני, לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא. (כלומר, הגמ' מבחינה בין סשר ראיה שתפקידו לברר שאכן היה כאן מעשה ולשם בירור די לי שנעלה בערכאות של גויים, שודאי אין מוציאים מתחת ידם דבר שאיננו אמת, לבין שטר מתנה שהוא שטר קנין, ומדיני השטר שיהיו שני עדים כשרים חתומים עליו וגויים אינם כשרים לעדות וא"כ אין שטר לפנינו ובמה יקנה).

שני תרוצים לכך: "אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואב"א תני חוץ מבגיטי נשים" - כלומר כל שטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה - רש"י.

יש לברר האם בכלל נחלקו שני התרוצים. (דבר שקשה קצת שהרי הלכה רווחת היא בכל

מקום: דינא דמלכותא דינא) ואם כן - במה?

בשאלה זו עסקו הראשונים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש, ר"ן ועוד). הם העלו אפשרות שלשני התרוצים דין המלכות דין אלא שלראשון זה אמור אף שאין בדין תועלת למלך, לעומת זאת לתירוץ השני דינא דמלכותא הוה דינא רק כשיש בו תועלת למלך ומכיון שבנידון שלנו, היינו שטרי מתנה, שחותמיהם עכו"ם אין תועלת למלך אין דינו דין בזה. אך דחו זאת מכח הגמ' בב"ב (נ"ה) שם משמע מדינא דמלכותא אמור אף כשאין תועלת למלך ולפיכך פנו הראשונים להסברים אחרים.

סברא שדחו הראשונים מקיים הרב המגיד לגבי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם (פכ"ז מהלכות מלוה ולוה ה"א) פסק את דין המשנה כתירוץ השני, כלומר שרק בשטרי מכר וכיו"ב כשרים עדים עכו"ם. ומאידך פסק הרמב"ם בכמה מקומות שדינא דמלכותא דינא. (ולומד שהרמב"ם תפס כמסקנת הר"ן כאן שהתירוץ השני מדבר כשאין רשות המלך לאותם ערכאות ולפיכך במתנה לא. זה א"א כי הרמב"ם היה צריך לציין זאת ולחלק בין מקרה שיש הורמנא דמלכא למקרה שאין). על כן מסביר המגיד-משנה מכיוון שכאן אין תועלת למלך אין אומרים כאן דינא דמלכותא דינא. (ומה ששאלו הראשונים מב"ב לא קשה בעינו וזאת כנראה מכיון שבין כה יש מחלוקת בדבר אצלנו בגיטין וא"כ המ"מ שם תהי אליבא דשמואל אצלנו שהוא בעל התירוץ הראשון. והתירוץ השני חולק על-כך). אלא שהגרא"ז מלצר בספרו "אבן-האזל" (על הרמב"ם הלכות נזקי-ממון פ"ח ה"ה) מקשה על כך. שהרי הרמב"ם בפ"א מהלכות זכיה ומתנה הט"ו פוסק "שבל דיני המלך בממון על פיהם דנים" ושם בפרק הוזכרו לא רק מסים וכיו"ב שמביאים תועלת למלך אלא כל דיני ממון.

לכן נראה לו להסביר באופן אחר - ראשית מוכיח הוא שאם דין המלכות נוגד לדין תורה אין אומרים דינא דמלכותא. לפ"ז יש להבין איך אפשר אצלנו לומר דינא דמלכותא הרי מהתורה עכו"ם החתומים על השטר אין בחתימתם כלום, וכיצד דינא דמלכותא יכול לתת לחתימתם תוקף. לפיכך באמת בשטר מתנה א"א דינא דמלכותא. אפ"ז נבין באמת את פסק הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה וכן את התירוץ השני בגמ'. אך הרי לתירוץ הראשון אומרים גם כאן דינא דמלכותא. הכיצד? מסביר "אבן-האזל": "ומה דאמר מעיקרא בגמ' ע"ז אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, היינו משום דערכאות מהימני משום דלא מרעי נפשייהו, וכמו דאמר בגמ' דלהכי מהני בשטר מכר, ולכן בשטר מתנה אף דאין להם דין עדים מ"מ כיוון דעכ"פ נאמנים משום דלא מרעי נפשייהו ממילא מהני השטר משום דינא דמלכותא". ולא זכיתי להבין דבריו. א; אם מצד לא מרכי נפשייהו באנו כבר אין צורך בכללי לענין דינא דמלכותא דינא. והר"ז שוב תקנת חכמים שתיקנו שיועיל שטר מתנה כיון שעדותם ודאי אמת. (ראה בר"ן שהסביר כן בשטרי מכר, שגם במכר לא היתה תועלת בחתימתם אלא שתיקנו חכמים שיועיל והכח בידם לתקן שהרי הפקר בי"ד הפקר). ב; דברי "אבן האזל" עומדים בסתירה גמורה לדברי תוס' הרא"ש וז"ל:

"האי שטרא חספא בעלמא הוא אע"פ שידוע לכל ע"י ערכאות שבא שטר זה מיד הנותן ליד המקבל דכי היכי דגבי שטר מכר לא הוו מרעי נפשייהו וכתבו שטר אי לא דיהיב זוזי, הכי נמי גבי שטר מתנה אי לאו דידע בודאי שנתנו לו לא הוי כתבי שטרא, אפ"ה כחספא בעלמא כי מן התורה אין עדותם מועלת, אלא שחכמים האמינום והכשירו עדותם בשטרי מכר ומלוה..."

משמע א"כ שתוס' הרא"ש נחת לסברת "אבן-האזל" כבר בהו"א של הגמ' ובכ"ז חילק בין מכר למתנה, ובמתנה אע"ג דלא מרעי נפשייהו בכ"ז השטר חספא בעלמא הוא. וניתן להבין זאת; שאמנם ברור לנו שחתמו אמת אך הר"ז כאילו משה ואהרן יחתמו על שטר מתנה. שאז למרות שלמעלה מכל ספק הענין אמת בכ"ז שטר אין כאן כי קרובים חתומים עליו וא"כ במה קנה.

יש ע"כ לחפש הסבר אחר במחלוקת בין התירוצים ואולי זה הדבר:

הרמ"א בחו"מ סוף סימן שס"ט כותב:

"הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשים לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עכו"ם דאם מתה יורשה בעלה או בדומה לזה. וליכא בזה משום דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני-המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטלו כל דיני ישראל".

מהנמקה זאת של הרמ"א הבין הש"ך (סי' ע"ב ס"ק ל"ט) שלרמ"א דיני עכו"ם כשהם לתועלת בני המדינה תופסים מדינא דמלכותא אף כשאינם תואמים לדיני התורה. כי אם לא כן יכול הרמ"א לנמק בפשטות כיון שדין הירושה של עכו"ם אינו כדיני ישראל. הש"ך עצמו שולל דעה זאת ומוכיח כדעתו ממקומות אחדים.

ואולי זאת גופא מחלוקת שני התירוצים. התירוץ הראשון כרמ"א שאף נגד דין תורה נאמר דינא דמלכותא ולכן כשחתומים גויים על שטר מתנה יש לזה תוקף. לא כן בגיטין כי גיטין אין זה מדיני ממון שיהיה בהם תועלת לבני המדינה. (וזה תנאי לדינא דמלכותא לפי הרמ"א). התירוץ השני סובר לא כך אלא דין המלכות דין רק כשאינו סותר לדין תורה, אך פה לקבל את חתימת העכו"ם זה שלא כדין תורה לכן א"א בזה דינא דמלכותא. וכתירוץ זה פסק הרמב"ם.

העיר יהודה מינץ נ"י שכן משמע מהרי"ף שכתב "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואב"א תני חוץ מגיטי נשים" (פירוש כל דבר שאין קונים אותו בדיננו וקונים אותו בדיניהם אין אנו מקבלים אותן ולא מגבינן בהן ואע"ג דעלו בערכאות שלהן) עכ"ל. משמע מדבריו (שבתוך הסוגריים) שהבין שגם לאב"א קיים הדין של דינא דמלכותא אלא שזה רק כשאין זה כנגד דיננו.

אמנם יש שאינם גורסים ברי"ף את השורות הללו אך ניתן להסביר זאת ע"פ "אבן-האזל" שאף שאין דנים דין המלכות כנגד דין תורה בקנינים זה שונה כי קנינים זה ענין של מנהג והסכמה. וכיון שברי"ף נכתב כה לענין קנין לפיכך לא גרסו זאת, אך את הרעיון שבדברים, היינו הבנת האב"ם, אף לדידם קיים.



[1] מתוך שיעור.