מזל טוב
חדשות
דו'ח מצב
בעקבות הטיול
דין עשרה לדבר שבקדושה / רונן כץ
שיטת הרשב"ש
שיטת השו"ע
שיטת הרמב"ן
צירוף לתפילה בציבור
שבועה למפרע
איסורי השבועה / דב דניאל
חצי שיעור
פרשת בחוקותי / שמואל פיירשטיין
מכתב מהשטח

בע"ה שבת פרשת בחוקותי, כ"ב באייר תש"ס, גליון מספר 758


"ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה
ממנו... אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה שנגאל ממנו, לא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה,
רק תלה אותה בתשובה". (רמב"ן, ויקרא כ"ו, טז)

בפירושו הידוע, מבחין הרמב"ן בין שתי פרשיות התוכחה: תוכחת בחוקותי מכוונת לגלות בית ראשון, והגאולה
ממנה - בהתאם - "אינו מבטיח, רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ, לא שימחול עונם ויסלח חטאתם
ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם... וכן לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו"; ואילו תוכחת
כי-תבוא מתארת את הגלות השניה, והגאולה ממנה היא מלאה: "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו... ושב ה'
א-להיך את שבותך ורחמך..." (דברים ל', ב-ג).
במאמר מוסגר יש לציין שבנוסף על מודל התשובה של ניצבים, אותו מזכיר הרמב"ן, מזכירה התורה מודל
נוסף של גאולה כקץ לגלות כי-תבוא - זה של שירת האזינו, ללא תשובה וללא התנייה: "לולי כעס אויב אגור פן
ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (דברים ל"ב, כז).
הרמב"ן ממשיך, ומציע מבחן כדי לבדוק את ההתאמה בין תוכחת כי-תבוא לגלות אלפיים השנים:

"וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויביכם' היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את
אויבינו... כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חריבה כמוה,
כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

וכמבחן הגלות - כך הוא מבחנה של הגאולה:

"ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל' וגו'
". (סנהדרין צח.)


שבת שלום
יצחק ברט ואוהד לזר

מזל טוב

לניר ויסכה ורגון להולדת הבת
יהי רצון שתזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים
מזל טוב גם לדודים, מוטי ואיילה פריימן;
לבן הדוד, שמואל פיירשטיין;
ולחברותא הותיק דובי קליין

חדשות

"ויסעו מעצין... ויחנו במדבר": בשעה טובה ומוצלחת התחדשו "סיורי יום השישי", בנשיאותו של הרב יצחק
לוי, ושוב יוכלו התלמידים מיטיבי הלכת לצעוד בשבילי האבות בימי השישי, ולחזור לתפילה בישיבה ברגע
האחרון. לאור היקף הפעילות המרשים של גמ"ח הטישיו, התמנה אחראי הגמ"ח בדימוס, דוד ונדרמן, לאחראי
על הסיורים, מתוך תקווה שיצליח להצעיד את הסיורים קדימה (תרתי משמע).
"פשטתי את כתנתי - איככה אלבשנה"? אל דאגה! מוסדות גמ"ח הלר חונכים גמ"ח חדש, באחריותו של ליאור
גרוסמן, שימכור אסימוני כביסה וייבוש לכל דורש. נא לפנות בשעות הקבלה בלבד.
קרנבל במח"ל: לאחר תקופת שירות ארוכה ומייגעת של כתשעה חודשים, חזרו השבוע חיילי המח"ל מהנח"ל,
וכך הצטרפו משה זלצמן, אהרן הורביץ, יצחק חכימי ויונתן סנובל לחובשי הספסלים בבית המדרש. מקורות
יודעי דבר מסרו שרבים מהם, שכנראה עדיין מורעלים, הצטרפו לכיתת הכוננות בישיבה.
תקופת ההשכלה: ביום שני, ללא כל התראה מוקדמת, עלתה לפתע רמת האינטליגנציה הכוללת בישיבה.
מתכונני הפסיכומטרי, שיצאו מחדרם כדי לבחון את האירוע יוצא הדופן, גילו שמכללת הרצוג חוגגת את טקס
קבלת ה-B.Ed. של בוגרי המכללה. לאחר כשלוש שעות הסתיים הטקס והישיבה חזרה למסלולה.
חיים חדשים בישיבה: לעשרות השיעורים הקיימים בישיבה הצטרף השבוע שיעור חדש - קורס החייאה.
היוזמים מקווים שדווקא קורס זה יצליח להפיח רוח חדשה במספר התלמידים המדלדל בבית המדרש בזמן
הקיץ. הקורס יתקיים אי"ה במשך ששה שבועות, והפגישות יהיו מרוכזות במיוחד: בין השעות 500 עד 715
הצליחו מארגני הקורס, לפי המודעות שניתלו ברחבי הישיבה, לדחוס שעתיים וחצי! המערכת ממליצה להוסיף
גם שיעור חשבון לשיעורים הקבועים בישיבה, ומזכירה: קורס החייאה יכול להציל חיים, ו"כל המציל נפש
אחת כאילו הציל עולם מלא"!
חזי לאיצטרופי: רוחות ההתחדשות הנושבות בישיבה לא פסחו גם על דף-קשר. בגיליון זה פותחים אנו מדור
חדש, "חצי שיעור" שמו, שבו יוכלו תלמידי הישיבה לפרסם חידושים משלהם - על פרשת השבוע, על הסוגיה
הנלמדת או על כל טקסט יהודי אחר שיעניין את שוחרי החידושים בישיבה. המדור - כשמו כן הוא, ולכן לא
יתקבלו וורטים ארוכים ומייגעים או כל חידוש אחר שהעורכים לא יאהבו.
"שבועה מארץ מרחק": דב דניאל, הכותב הבלתי נלאה של מדור 'השולח גט', מכריז על עונה חדשה של מדורו!!
בזמן קיץ נלמד את מסכת שבועות, ותחרות יוקרתית נפתחת עתה במאמץ למצוא שם חדש למדור לזמן זה.
ההצעה הטובה ביותר (שתעבור גם את אישורם של העורכים, המשגיחים, ראשי הישיבה, שוש ובנצי) תיבחר
בתור יורשת העצר של "השולח גט".

דו'ח מצב

בעקבות הטיול

ביום שלישי לפני השיעור הכללי העביר הרב ליכטנשטיין שיחה קצרה בעקבות הטיול שערכה הישיבה ביום
העצמאות. הרב עמד על חשיבותה הכפולה של יוזמת הטיול, שיצאה מכיוון התלמידים: ראשית, היוזמה
מבטאת נכונות להפשיל שרוולים ולבחון מהם התחומים בהם יש לשפר את הישיבה מתוך אכפתיות לבית
הישיבה; וכן מאחורי יוזמה זו עומדת הכרה בחשיבותם של היחסים הבין-אישיים והערכים שבין אדם לחברו
- ערכים החשובים הן בישיבה והן בכל מסגרת חברתית אחרת. הטיול התייחד גם בכך שהוא אורגן במיוחד
כדי למנוע פגיעה בלימוד התורה, והארגון המעולה מנע את ההתלבטות התמידית בין ערכי התורה והחסד.
מעבר להבעת התודה על העבר לכל מארגני הטיול, ביקש הרב בקשה לעתיד: שורש היוזמה הוא שורש שמן
הראוי לטפח ולהשקות אותו. ברמה הכללית, עלינו לגלות יותר אכפתיות לדמותה של הישיבה, הן כלפי חוץ והן
כלפי עצמנו; וברמה הספציפית, עלינו לגלות אחריות לפן החברתי והבין-אישי. לא פעם נדמה שיש לנו הרבה מה
לשפר בשני תחומים אלו, ועלינו לשנס את מתנינו ולהגביר את האכפתיות לאופי הישיבה וליחסים שבין אדם
לחבירו.

דין עשרה לדבר שבקדושה / רונן כץ

אומרת הגמרא בברכות: "אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני
ישראל', כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". (כא:) על פי הגמרא דברים שבקדושה, כגון קדיש קדושה
ו"ברכו", לא נאמרים אלא בחבורה של עשרה. הקריטריון להחשבת העשרה לחבורה אחת נלמד מהגמרא
בעירובין. המשנה שם (צב.), העוסקת בענייני עירובין, קובעת ש"חצר גדולה שנפרצה לקטנה - גדולה מותרת
וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה". ביחס לחצר הגדולה, החצר הקטנה אינה נחשבת כחצר עצמאית
אלא היא כפתח לחצר הגדולה וכחלק ממנה, ואינה אוסרת הוצאה מהבית לחצר הגדולה. הגמ' (שם ע"ב)
לומדת מכאן דינים שונים בענין חצר גדולה וקטנה, ובין השאר: "תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין. תשעה
בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין". כאשר המיעוט נמצא בחצר הקטנה הוא נגרר אחר רוב הציבור שבגדולה
וכאילו כולם באותה החצר, ואילו כאשר המיעוט נמצא בחצר הגדולה הוא אינו נגרר אחר הרוב שבחצר
הקטנה, שכן לגבי החצר הקטנה הגדולה היא חצר עצמאית. מכאן מדייקים הראשונים שכדי להצטרף למניין
על כל העשרה להיות באותו המקום, ואם הם נמצאים בשני בתים או חצרות - אינם מצטרפים, חוץ מהמקרה
החריג בו חצר אחת טפלה לשניה[1].
הדרישה שכל הציבור יהיה במקום אחד מתייחסת לצירוף למניין, אך יש לברר מה הדין כאשר יש מניין
במקום אחד, ויחיד הנמצא במקום אחר רוצה להצטרף אליהם. התייחסות לכך ניתן למצוא בגמרא בפסחים:
"...דא"ר יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". (פה:) תוס' על אתר
(ד"ה וכן לתפילה) מפרשים שהגמרא שם מדברת בענין ענייה לקדיש וקדושה, ומסבירים שהצורך שהציבור
יהיה במקום אחד הוא דווקא בעשרה הראשונים, אך אם כבר ישנם עשרה במקום אחד - כל השומע, ואף אם
מחיצה של ברזל מפרידה בינו לבין הציבור, יכול לענות עמהם. יש להבין מה משמעות דין זה, שכן אין לומר
דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ולפי הגמרא בעירובין יחיד זה, שאינו נמצא במקום אחד עם הציבור, עומד
לבדו ואינו מצטרף עמהם. הסבר הדבר יפתח פתח להבנות שונות בדין עשרה לדבר שבקדושה.

שיטת הרשב"ש

הרשב"ש בתשובותיו (סי' ל"ז) עוסק בצירוף חבורות לזימון. המקור לדין זה נמצא במשנה בברכות: "שתי
חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו
מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן". (ז', ה) ובירושלמי שם: "ר' יונה ור' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא: לשני
בתים נצרכה". לפי הירושלמי שתי חבורות מצטרפות לזימון בקשר עין בלבד, ואין צורך שיהיו באותו מקום.
הרשב"ש מפרש שמדובר שם במקרה שבכל חבורה יש כדי זימון בפני עצמה, אלא שרצונם להצטרף לזימון
אחד. מקרה זה מקביל למצב בו ישנם עשרה במקום אחד ואחרים רוצים להצטרף אליהם לקדיש וקדושה, אך
ישנו הבדל בדין, שכן לדבר שבקדושה אין צורך אף בקשר עין, ויכולים לענות אפילו מעבר למחיצה של ברזל.
הרשב"ש מבאר את טעם החילוק: "והטעם בזה הוא, לפי שבברכת המזון כיון שאכלו כאחת נתחייבו בזמון ולא
תספיק להם הברכה בלא זמון, ואם ברכו בלא זמון - ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו כדאיתא התם בגמרא.
אבל השומע תפלה - מה שחייב ביחיד חייב הוא בצירוף, ואם שמע דבר שבקדושה ואע"פ שכבר התפלל ביחיד
עונה אמן הוא, מה שאין כן בזמון, שכיוון שבירך בלא זמון שוב אין יכול לחזור, דפרח מיניה תורת זמון ואין
זמון למפרע". הדברים אינם מפורשים, אך נראה שהרשב"ש מצביע על חילוק עקרוני בין החיוב בזימון לחיוב
לענות לדבר שבקדושה. חיוב הזימון חל על האדם מתוקף היותו חלק מהחבורה. ללא חבורה הוא אינו חייב
בזימון, ואם הוא מנתק את עצמו מהחבורה ומברך לבד - פוקע ממנו החיוב. בקדושה, לעומת זאת, החיוב הוא
על היחיד ללא קשר לחבורה, הוא חייב בכך עוד לפני שהצטרף אליהם והוא ממשיך להיות חייב בכך אף לאחר
שכבר יצא ידי חובה. הצורך בחבורה אינו דרישה מהאדם שיהיה חלק מחבורה, אלא זהו התנאי לאמירת דבר
שבקדושה, ואם תנאי זה מתממש - אף אם ע"י אנשים אחרים - כל אדם יכול להיעזר בנסיבות שנוצרו כדי
לממש את חיובו האישי במנותק מהחבורה. בקצרה ניתן לומר שדין עשרה בדבר שבקדושה אינו דין באדם
העונה אלא דין בקדושה עצמה, שאינה נאמרת אלא בתנאים מסוימים, דהיינו בעשרה.

שיטת השו"ע

הבנה שונה עולה מדברי השו"ע בנושא. השו"ע מביא להלכה את דברי ריב"ל ע"פ פירוש התוס', אך מוסיף
הסתייגות: "היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה - אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, וי"א שצריך
שלא יהא מפסיק דבר שאינו נקי או עבודת כוכבים". (או"ח נ"ה, כ) אם אכן דין עשרה בדבר שבקדושה אינו
מחייב את היחיד אלא הוא רק תנאי לאמירת הקדושה, קשה להבין את דעת היש-אומרים. כיוון שהקדושה
נאמרת בעשרה כדין והיחיד העומד לעצמו שומע אותה - מדוע שלא יענה, והרי אין צורך בקשר בינו לבין
החבורה? מסתבר שלדעת היש-אומרים כל יחיד הרוצה לענות לקדושה חייב להצטרף עם הציבור ולהיות חלק
ממנו, אלא שיש הבדל בין העשרה הראשונים והבאים אחריהם. בגרעין הראשוני של עשרה הדרישה לצירוף
היא גבוהה - שיהיו כולם במקום אחד. כשיש כבר עשרה - שכינה שרויה ביניהם, ומכאן ואילך כל אדם יכול
להצטרף אליהם אף מעבר למחיצה של ברזל, כפשט דבריו של ריב"ל. מכל מקום, אף שמחיצה אינה מפסיקה,
מקום טינוף או עכו"ם מפסיק בין האדם למקום השכינה, ויש לו דין של יחיד שאינו יכול לענות לדבר
שבקדושה.

שיטת הרמב"ן

מתוך הדברים עולות שתי הבנות בדין עשרה לדבר שבקדושה: א. הצורך בעשרה הוא תנאי באמירת הקדושה
עצמה. ב. ישנה דרישה מהאדם העונה לקדושה שיהיה חלק מציבור של עשרה. ניתן להעלות הבנה על פיה שני
דינים אלו קיימים במקביל, וכך עולה מדברי הרמב"ן. הרמב"ן בפסחים (פה:), עורך גם הוא השוואה בין צירוף
לזימון ולמניין, אלא שלפי פירושו המשנה בברכות, המצריכה קשר עין לצירוף חבורות לזימון, מדברת במקרה
שאין בכל חבורה כדי זימון, והמקרה המקביל לכך בתפילה הוא צירוף שתי חבורות שאין בכל אחת עשרה.
מפשט הסוגיה בעירובין נראה שאם החבורות נמצאות במקומות שונים - אין די בקשר עין לצירוף למניין לדבר
שבקדושה, שכן החצר הקטנה נפרצה במלואה לגדולה, ואנשי החצרות בודאי רואים אלו את אלו[2]. הרמב"ן
מציע הסבר להבדל בין זימון לקדושה: "ויש דרך אחרת לפרש ולומר שאין דברי ר' יהושע ב"ל בשמועה זו[3]
ודברי אביי בעירובין אלא לענין תפלה, והוא הדין לברכת המזון בשם, דבעינן 'במקהלות ברכו אלקים' כדאיתא
בפ' שלשה שאכלו, אבל לזמון שלשה מצטרפים אפי' בשני בתים כדרך הירושלמי". הרמב"ן מחלק בין צירוף
רגיל, כגון לזימון, שם די בקשר עין, לבין צירוף לדבר שבקדושה - שם קיים דין נוסף של "במקהלות ברכו
אלקים", הקובע שדבר שבקדושה צריך להיאמר במקהלה של עשרה במקום אחד. הרמב"ן ממשיך ומעלה נפקא
מינה לחידושו: "ולזו הסברא אפשר בצבור ושליח צבור בקטנה ויחיד בגדולה[4] שעונה עמהם דהא איכא
מקהלה ואיהו חזי לאיצטרופי, וכן בשתי חבורות שבזו כדי זימון בשם ובזו כן -מצטרפות הן ומזמן אחד לכולן
כמו שאמרו שם בירושלמי..." מדברי הרמב"ן עולה שכאשר יש ציבור שלם במקום אחד - בחצר הקטנה, יחיד
הרוצה להצטרף עמהם יכול להיות במקום אחר, ואינו חייב לענות על הדרישות של דין 'במקהלות'. דין
'במקהלות' הוא דין באמירת הקדושה עצמה בלבד, ולכן הוא אינו חל על היחיד העונה. מכל מקום, האדם
המצטרף עדיין צריך להיות 'חזי לאצטרופי' ע"פ הקריטריון של הירושלמי בברכות, דהיינו קשר עין. דרישה זו
נובעת מדין שני, המופנה לאדם עצמו, לפיו צריך הוא להיות חלק מחבורה כדי לענות לדבר שבקדושה.

צירוף לתפילה בציבור

הלכה נוספת הקשורה בדין הנ"ל היא בעניין תפילה בציבור. ערוך השולחן (או"ח נ"ה, כג) סובר שהקריטריון
להחשבת המתפלל כמתפלל בציבור זהה לקריטריון לעניית קדיש וקדושה, ואלו דבריו: "אבל כשיש מנין
במקום אחד יכולים העומדים במקומות אחרים לענות אמן וקדיש וקדושה וברכו, ואם מתפללין עמהם
נחשבים כמתפללים בצבור". לעומתו סובר הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תר"נ) שכדי להחשיב את המתפלל
כמתפלל בציבור ישנה דרישה גבוהה יותר: "...אבל לענין להתחשב כמתפלל עם הצבור בבית הכנסת - אפי' שלא
יראה להם פנים אלא שיעמוד בחלון או יכניס ראשו בחלון סגי, והרי הוא נחשב עם הציבור". הרדב"ז אמנם
אינו מצריך קשר עין בין המתפלל לציבור, דרישה שלדעתו הכרחית לצירוף לעשרה, אך עדיין מצריך שהאדם
יהיה באותו בית הכנסת עם הציבור (ומסתמך על הגמ' בפסחים, אשר ממנה עולה שעובי החלון נחשב כחלק
מבית הכנסת), ולא די בכך שישמע את הציבור "אף מעבר למחיצה של ברזל" כמו לעניין דבר שבקדושה[5].
ייתכן להסביר שמחלוקתם תלויה בשתי ההבנות בדין עשרה לדבר שבקדושה: הרדב"ז הבין שחידושו של
ריב"ל הוא שכלל אין דרישה שהעונה לקדושה יהיה חלק מהציבור, ולכן יכול האדם לענות גם מעבר למחיצה
של ברזל. ענייה כזו אינה נחשבת לצירוף לציבור, ולכן ברור מדוע אין די בה כדי להחשיבו כמתפלל בציבור.
ערוך השולחן, לעומת זאת, הבין שיש דרישה מהעונה לקדושה שיהיה חלק מהציבור, וחידושו של ריב"ל הוא
שניתן להצטרף לציבור של עשרה אף מעבר למחיצה, וממילא די בכך אף לעניין תפילה בציבור.

שבועה למפרע

איסורי השבועה / דב דניאל

המסכת עוסקת בסוגי השבועות השונים: שבועת שוא, שבועת הדיינים, שבועת העדות ושבועת ביטוי (פרק א'
בהלכות שבועות של הרמב"ם, המצורף לגיליון זה, מהווה הקדמה מצויינת למסכת).
שיעור הפתיחה של הרב ליכטנשטיין עסק בנושא מהות השבועה, ונשתדל לסכם את עיקרי דבריו. נתמקד בשני
פסוקים העוסקים באיסורי שבועה, ובאמצעותם נדגים שני עקרונות מרכזיים בנושא: א. "לא תשא את שם ה'
א-להיך לשוא". (שמות כ', ז)
ב. "ולא תשבעו בשמי לשקר". (ויקרא י"ט, יב) שני הפסוקים נבדלים זה בזה במוקד האיסור. ביחס לדיבר
השלישי מעיר הרמב"ן על התורה: "ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם...
ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה". (רמב"ן שמות כ', ז) כלומר, מוקד
האיסור המופיע בעשרת הדברות הוא באמירה שמעידה על חוסר כבוד ויראה לשם ה', ולכן האיסור אינו מוגבל
לשבועה בלבד, ולמעשה התורה כלל אינה כותבת את המילה "שבועה". האיסור הוא להשתמש בשם ה' ללא
יחס של קדושה, ובכך לחללו.
הפסוק "ולא תשבעו בשמי לשקר" מופיע בהקשר של דינים שבין אדם לחבירו - "לא תגנבו ולא תכחשו ולא
תשקרו איש בעמיתו". המוקד בפסוקים אלו הוא בעוול החברתי, ושם ה' משמש רק להגברת חומרת האיסור -
כאשר האדם משתמש בשם ה' על מנת לסייע לו במעלליו הוא לא רק מעוות צדק אלא אף מחלל את שם ה', על
ידי רתימתו למטרות נלוזות. המוקד כאן אינו בעצם הזכרת שם ה', אלא בשימוש לרעה שעושה האדם בשבועה
היונקת את כוחה ממציאותו ית'.
אם כן, מצאנו שני יסודות בשבועה: חילול שם ה', ועשיית עוול על ידי שבועה. ייתכן שניתן למצוא ביטוי לשני
עקרונות אלה בדינים מסויימים.
הגמרא בשבועות (לה-לו) עוסקת בנוסח השבועה, ונחלקו שם הראשונים בשאלה האם הנשבע צריך להשתמש
בשם ה' כדי ליצור שבועה. האם די לומר "שבועה שלא אוכל", או שמא צריך לומר "שבועה בה' שלא אוכל"?
הרמב"ם (הל' שבועות ב', ד) פוסק שאדם שנשבע בלי הזכרת שם ועבר על שבועתו - אינו חייב קרבן בשוגג
ואינו לוקה במזיד. לדעת הרמב"ם, שבועה ללא שם יוצרת איסור, אך אין לוקים או מביאים עליו קרבן[1].
הר"ן מביא את שיטת הראב"ד: "והראב"ד ז"ל סובר... בשבועת ביטוי לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי,
אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם". (שבועות טז. מדפי הרי"ף ד"ה בי"ה) הראב"ד מחלק בין שבועה לשעבר
לבין שבועה להבא. אם אדם נשבע ללא אזכרת שם ה' שהוא אכל מאכל מסויים, ולמעשה הוא לא אכלו - הוא
אינו חייב. מצד שני, אם אדם נשבע שלא יאכל את אותו מאכל, ועבר על שבועתו ואכל אותו - הריהו חייב גם
אם לא נשבע בשם. מה ההבדל?
על פי שני המוקדים שהזכרנו, ניתן להסביר שישנו הבדל בין שבועה שבה עיקר האיסור הוא בעצם השבועה,
לבין שבועה שבה יוצר האדם איסור, וכאשר הוא עובר על דבריו הוא עובר על האיסור שהוא יצר. בשבועה על
העבר האדם נענש על עצם דיבורו, בעוד שבשבועה לעתיד האדם נענש על כך שהפר את האיסור שיצר על ידי
השבועה.
לכן, בשבועה לשעבר, כאשר מוקד האיסור הוא בדיבור עצמו, צריך הנשבע להישבע בשם ה' (ובכך לחללו) כדי
שנעניש אותו על דיבורו, ושבועה ללא שם אינה יוצרת את אותו חיוב. בשבועה לעתיד, לעומת זאת, כאשר אנו
מענישים את האדם על שהפר איסור שיצר בעצמו - כל שבועה יכולה ליצור את האיסור, ואין צריך להזכיר את
שם ה'[2].
בסך הכל נמצינו למדים שישנם שני מוקדים בשבועה: האחד הוא עצם האיסור להישבע לשקר, המודגש
בשבועה על העבר, והשני הוא הפרת איסור שנוצר באמצעות שבועה לעתיד.

חצי שיעור

פרשת בחוקותי / שמואל פיירשטיין

"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק... והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם...".
(ויקרא כ"ו, מב-מג) יש להבין מהו ההסבר לכך שלאחר שהוזכרה זכות האבות בסופה של התוכחה, חוזר
הכתוב שנית אל דברי התוכחה? תשובה לכך ניתן למצא במדרש איכה: " 'מזמור לאסף, א-להים באו גוים
בנחלתך' (תהילים ע"ט, א). אמרו לאסף: הקב"ה החריב את מקדשו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: לכך אני
מזמר, ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ולא על ישראל... ". (פרשה ד') משמעות תשובה זו היא שרק הארץ
חרבה, בנייני העץ והאבן, אבל עם ישראל לא חרב חלילה, ובניינים חרבים אפשר להקימם מחדש.
וזהו גם משמעו של הקשר בין הפסוקים: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק וגו' " - זכות האבות
תהיה "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם". רק הארץ לבד תחרב, אבל העם יוסיף ויתקיים,
ועם ימים ישוב, יחזור ויבנה את הארץ החרבה.

מכתב מהשטח

אליהו משגב, מטובי בחורינו בתצפיתנים, החליט לשלוח לנו השבוע מכתב שונה מעט, כדי לנסות לשקף,
באמצעות קריקטורות, את החיים הקשים העוברים על חיילינו. כראוי לעלון תורני, השתמשנו במשנה (אבות
א', טו) לסידור הקריקטורות, כדי שגם הכוחות השמרניים בישיבה יוכלו להעיף מבט על המכתב המקורי.
קריקתורה
[1] מדברי הרמב"ן בפסחים פה: ושו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תר"נ עולה שיש צורך גם שיראו מקצתן אלו את אלו
כדי שיצטרפו, אך המ"ב (נ"ה, מח) פוסק שמצטרפים אף אם אינם רואים אלו את אלו.
[2] עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' צ"ו, הסובר שדי בקשר עין לצירוף למנין, וכנראה פירש בגמרא בעירובין שאין
אנשי החצרות רואים אלו את אלו.
[3] הרמב"ן אינו מפרש את דברי ריב"ל כתוס', ולפי פירושו ריב"ל מתייחס למקרה פרטי של צירוף לעשרה,
ואינו מחדש שכשיש עשרה במקום אחד הדרישות לצירוף מופחתות.
[4] ברמב"ן לפנינו הגירסא "צבור ושליח צבור בגדולה ויחיד בקטנה", אך נראה שיש לגרוס כפי שכתבנו
למעלה, שכן כשהצבור בגדולה אין בכך כל רבותא, ואף לעשרה מצטרפים, וכעין זה הגיה הגרא"ז במשפט
המקביל בפיסקה הקודמת, עי"ש.

[5] אמנם לא מפורש ברדב"ז שהוא מקבל את פירוש התוס' לדברי ריב"ל שדבריו מתייחסים לעניית דבר
שבקדושה, אך זהו פירוש הרווח אצל רוב הראשונים, ואנו מניחים שהוא אינו חולק על כך. וכן משמע קצת
מדבריו בשו"ת מכת"י סי' כ'.

[1] קיימות שיטות רבות בנושא זה. ראה בר"י מיגש בשבועות לה:, וכן בר"ן בנדרים ב. ובשבועות טו: מדפי
הרי"ף.
[2] הרמב"ם, לעומת הראב"ד, אינו מחלק בין שני סוגי השבועות: "...נשבע שלא יאכל ואכל... או שלא אכלתי
ואכל - הרי זו שבועת שקר" (הל' שבועות א', ג). מהרמב"ם משמע שאם אדם אסר על עצמו משהו בשבועה
ואחר כך עבר על שבועתו - אין הוא עובר משום "לא יחל דברו" בכך שעבר על דבריו, אלא הוא עובר על שבועת
שקר, וזאת למרות שבזמן השבועה לא היה שקר בדבריו. מכאן משמע, שלשיטת הרמב"ם אדם העובר על
שבועתו הופך את שבועתו רטרואקטיבית לשבועת שקר (וראה גם בהל' שבועות ב', ב).

לעמוד הראשי ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר