| חדשות |
 |
|||||
| דו"ח מצב |
|
|||||
| קידוש החודש ועיבור השנה / יוסף צבי רימון | |
|||||
|
||||||
| מדור בני"ש / הרב שלמה לוי | |
|||||
|
||||||
| צימוקים | |
|||||
|
||||||
בע"ה שבת פרשת תצוה, י"א באדר א' תשנ"ה, גליון מספר 481
"'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת'. 'לכבוד ולתפארת' - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים
ומפוארים, ועל דרך האמת, 'לכבוד ולתפארת' - אמר שיעשו בגדי קדש לאהרון לשרת בהם לכבוד ה' השוכן
בתוכם ולתפארת עזם". (רמב"ן כ"ח, ב).
העם הכהנים. עיני כל ישראל נשואות אליו כי הוא משמש כנציג העם כלפי הקב"ה ובו תלויה כפרתם (יוה"כ
ובפר העלם דבר של ציבור).
סכנה גדולה טמונה בתפקיד זה כבכל תפקיד הנהגתי. קל מאוד לכהן להתפתות ולפרש את הכבוד וההטבות
המוענקים לו בתוקף תפקידו (בגדי פאר, תרומות ומעשרות), כזכויות המגיעות לו מכח עצמו, בשל היותו מנהיג
העם, כפרושו הראשון של הרמב"ן. אך למעשה כבוד זה הוא עול על כתפי הכהן, אחריות גדולה המוטלת עליו -
דרך האמת של הרמב"ן. כבלמים מפני סכנה זו משמשות אבני החושן המונחות על ליבו ואבני השהם מפותחות
בשמות בני ישראל, המונחות כעול המונח על שור, על כתפי הכהן לזכרון - למען יזכור כי הוא המחויב כלפי
העם ולא העם כלפיו!
הכהן אינו רשאי לצאת בבגדיו מהמקדש (רמב"ם כלי המקדש ח', י) - שהלא בגדיו המפוארים קשורים רק
לעבודתו המפוארת במקדש ולא לחייו הפרטיים מחוצה לו. וכך מסכם זאת החזקוני:
"'לכבוד' - לכבוד האל ית'... 'ולתפארת' - שיהיה 'כהן - מורה' נורא על כל סביביו, שהם תלמידיו החקוקים על
ליבו וכתפיו" (שם).
בתמורה לעזרתו. עלינו לזכור תמיד כי אותו כבוד לא הופך אותנו לאדונים על הנזקק לנו, אלא משעבד אותנו
אליו ע"מ שנמלא את חובתינו כלפיו.
אורי עופרן ואבי מנצורה
חדשות
יבוא אישי(ם). בשבועיים האחרונים הפכה הישיבה לשלוחת .Y.U בישראל , כאשר הרב צבי שכטר והרבמיכאל רוזנצוויג, רמים ב-.Y.U, העבירו שיעורי עיון בישיבה.
"אבן הטוען היתה בישיבה, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם...". או במילים אחרות, מרכז אבדות ומציאות
נפתח בישיבה, ביוזמתו הברוכה של אליעד בן-נון.
ישראל בטח בה'. לרגל "הצמדתם" האחרונה של בני שעור ג', נערך בישיבה תרגיל בטחון, על כל הפזצטו"ת
הנלוות אליו. על התרגיל ניצח קצין הבטחון החדש (סגן) ישראל ציגנלאוב (ו), שהחליף את (סמל) משה היין
(ה).
סמלים ראשונים. הראשונים מקרב שנה ג' לצאת לשרות שני הם היוצאים לקורס סמלים: עופר רון, יאיר
ברמה, איתמר רבנשטיין ואיתי וייס. בהזדמנות זו נודה לעופר, המפיץ הנאמן, שמעתה יקבל את הדף ממוען
בידי אבישי יונגר (ד), שיצטרף לאסף גילאי בהפצת "דף קשר".
כיף-טאון. תלמידי הישיבה ממשיכים להפיץ תורה ברחבי העולם. אל נציגותינו בקייפטאון שבדרום-אפריקה
מצטרפים אלי סיזל וברוך בן-פזי (ו).
דו"ח מצב
שיעוריו של הרב סבתו בתנ"ך עוסקים בספר יהושע. השבוע עסק הרב בשאלה מדוע שלל יריחו היה חרם,בניגוד לשאר הכיבושים. הרב הסביר שיריחו היתה ראשית הכיבוש, ובדומה לכל ראשית (בכור, בכורים,
ראשית הגז וכד') יש להקדישה לה', ובכך לסמל שכל אשר אנו רוכשים ומשיגים, לא מכוחנו ומעוצם ידינו,
אלא מה' יתברך.
בלימודי משנה סיימנו בשעטו"מ את סדר נזיקין והתחלנו בלימוד סדר קדשים.
קידוש החודש ועיבור השנה / יוסף צבי רימון
מהדהדים באוזנינו דברי רש"י בתחילת התורה, כל אימת שאנו דנים במצווה זו של קידוש החודש:
"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה
ישראל...".
שמצטווים בה ישראל היא זו של קידוש החודש? מדוע במצווה זו היתה אמורה התורה להיפתח, כלום לא
מתאים יותר היה לפתוח את התורה במצוות ייחוד ה', או במצווה אחרת הדומה לה?
שאלה נוספת היא לגבי אופיה של מצוות קידוש החודש. וכך שנינו במשנה בראש השנה (כה:):
"ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר: מקודש, עד שחשכה - הרי זה מעובר!".
מדוע אין קביעת החודש קביעה אסטרונומית בלבד? כיצד יתכן שהחודש יעובר למרות שאנו יודעים בוודאותכי היום ראש חודש?
קידוש החודש
עם ישראל הנמצא במצרים הינו עם של עבדים. על מנת להוציאם מעבדות יש לפעול בשני מישורים.תשובה שנדפסה בשו"ת ממעמקים (סימן ו') תסייע לנו בהבנת אופי העבדות ומכך נלמד על היציאה מעבדות.
שו"ת ממעמקים נכתב על ידי הרב אפרים אשרי, בזמן השואה, וזו לשון השאלה שם:
"משא גיא ההריגה ועמק הבכא, אסירי עוני וברזל בחושך וצלמוות, בגיטו קובנא שבליטא המעטירה... ובעת
תפילת הבוקר, כשהש"ץ ר' אברהם יוסף הי"ד, התחיל לומר את ברכות השחר באימה ויראה ברתת וזיע,
משהגיע לברכת 'שלא עשני עבד' קרא בקול מר לאדון האדונים: 'איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים
אנחנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על
צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו?
איך יכול עבד כזה לברך ליוצרו ולומר 'שלא עשני עבד', הלא לצחוק ולעג יהיה, כמשוגע... שאין בו דעת
ותבונה, והרי כלל גדול בידינו הוא שיש לכוון בתפילה וברכה, ושפיו ולבו יהיו שווין, ואיך אוכל לומר ברכה
זאת ולבי בל עמי?".
וזו לשון תשובתו של הרב אשרי:
"שאלה זו נפתחת בגדולים, הלא הוא אבודרהם, שכתב באות 'השבוי', אם מברך שלא עשני עבד; וכתב דלא
תקנו הברכה מפני העבודה עצמה, היינו שמברך מפני שאינו צריך לעבוד עבודת עבד כעבדים, אלא עיקר
הברכה היא מפני שאין עבד כנעני ראוי לבוא בקהל ופטור ממצוות, ולכן שבוי יהודי שפיר חייב בברכה זו,
עי"ש.
ולפי זה יוצא, שעיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש... ולכן שפיר מברך הוא
את הברכה הזאת אפילו כשהוא נתון במצור ובשבי".
מרכיב חשוב ביציאה מעבדות. אך פן נוסף, אולי קשה וחשוב ממנו, הוא היציאה מעבדות רוחנית. הרב אשרי
מתאר עבדות פיזית, שאין בה עבדות רוחנית; הרב קוק זצ"ל מתאר גם פן זה וגם את הפן ההפוך:
"ההבדל בין העבד לבן החורין, איננו רק הבדל מעמדי - מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי
משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שהוא מלא חירות, ולהיפך - בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד..."
(עולת ראיה, עמוד רמ"ה).
מכין את הקרקע ונותן את היסוד להוצאתם הרוחנית.
אחד הדברים היסודיים המאפיינים עבד הוא איבוד תחושת הזמן. להבדיל, גם חייל בטירונות נתון באוירה
דומה. כל העת הוא מקבל 'זמנים' קצובים למשימה הבאה. תוך חצי שעה הנשק אמור להיות נקי, תוך דקה
הוא אמור לרוץ, להקיף ולקדר, ותוך שלוש דקות הוא אמור להיות 'על מדים' לאחר 'הקפצה'. המצוי במצב זה
יודע, שלעיתים אין הוא זוכר באיזה יום בשבוע הוא נמצא, ובודאי שאין הוא זוכר את התאריך. אם יזכור את
התאריך, אין זה אלא בשל העובדה שהוא סופר לקראת יציאתו הקרובה הביתה.
כך גם אצל בני ישראל המשועבדים במצרים. פרעה מעביד את עם ישראל בעבודות פרך. כעבדים, הם צריכים
לפעול כל העת ברצון פרעה ולהיות כפופים לזמנים שהוא קובע להם. אם אינם עומדים בזמנים, אזי "ויכו
שוטרי בני ישראל... מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום" (שמות ה', יד).
עיבור השנה
לכן נותן הקב"ה מערכת זמן חדשה לעם ישראל. תחושת הזמן היא התחושה הראשונה שאמורה להשתנותאצלם, ומערכת זמן משל עצמם מבטאת יותר מכל, עצמאיות ולאומיות.
אך לא זאת בלבד. מערכת הזמן לא די שתהיה מיוחדת לעם ישראל, אלא צריך שתהיה נשלטת על ידיהם.
אפילו אם הקביעה האסטרונומית תוכיח שהיום ראש חודש, לא יקודש החודש אלא על ידי ישראל, ואם "לא
הספיקו לומר 'מקודש' עד שחשיכה - הרי זה מעובר!".
אנו נהיה השולטים בלבנה, ולא הלבנה בנו - "'החדש הזה לכם' - לכם הוא מסור ואין אתם מסורין בידו"
(תנחומא ישן, פרשת בא). יסוד זה של קידוש החודש על ידי בית דין, נהג עד הדור החמישי של האמוראים.
מלכות רומי גזרה שאסור לסמוך את חכמי ישראל. כיוון שרק חכם שהוסמך (על ידי רב מוסמך, שהוסמך
מחכם לחכם עד יהושע בן-נון שהוסמך ע"י משה) רשאי לקדש את החודש, בטל קידוש החודש על פי הראייה.
הלל האמורא, דור עשירי מהלל הזקן, סידר את הלוח המצוי בידינו, וכך אנו קובעים חודשים ללא ראייה
וקידוש, אלא על פי חישובים הקבועים מראש (רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פ"ה ה"ג).
כיום, שאנו מקדשים על פי חישוב זה, בטל לכאורה אותו יסוד חשוב של "לכם הוא מסור ואין אתם מסוריו
בידו". שוב הפכה קביעת החודש לקביעה אסטרונומית גרידא.
אין ספק, שבחלקו נכון דבר זה, ובעזרת ה', כשתתחדש הסמיכה נשוב לקיים מצווה זו כראוי[1], אולם פן
מסוים של דבר זה מתקיים גם היום.
"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלקיך" (דברים ט"ז, א) - נצטוונו שפסח יהיה באביב. "וחג האסף
באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טז) - וסוכות אמור להיות בזמן האסיף.
עונות השנה נקבעות על פי השמש. כיון ששנת לבנה קצרה משנת חמה ב10- ימים, 21 שעות ו204- חלקים[2],
הרי שבמשך הזמן יחול פסח בחורף, וסוכות בקיץ:
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום - יסרוט לו
סריטה בכותל בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגעת לשם עד י"א יום...".
"וכמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה? קרוב מאחד עשר יום. לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו
שלושים יום... מוסיפין חודש אחד ועושין השנה שלושה עשר חדש, והיא הנקראת שנה מעוברת..." (רמב"ם
פ"א ה"ב)
המושלטים על ידי החמה. אנו נעזרים בלבנה, אך סוטים מקביעותה בהתאם לנסיבות. גם בחישוב הלוח עצמו
אנו מעברים לעיתים חודשים כדי שיותאמו לחגי ישראל, בהתאם ל"לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", בכך
מבטאים אנו גם היום את "לכם הוא מסור ואין אתם מסורין בידו".
תאריך עברי
מכאן, פליאה על אלה שאינם משתמשים בתאריך העברי. המהר"ם שיק (יורה דעה, קע"א) רואה בכך איסורשל ממש:
"כמו שאומות העולם מונין למניין הנוצרי... איסור דאורייתא של 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'... כיוון שעל
ידי המניין עולה על הזכרון מחשבה (של היוולדו של אותו האיש יש"ו)".
יום מתקופת תשרי לעניין שאילת גשמים כותב (סימן קי"ז):
"ג' דיאצמבר, ואם היה פיבריר (פברואר) כ"ט יום, יהיה ד' דיאצמבר".
גם בשו"ת הרמ"א (סימן נ"א) מוזכר:"שנת אלף תקמ"ו בדיצמבר למספרם" (1546 לספירה הנוצרית).
כך נמצא גם בעולם השו"ת אחר כך - בשו"ת חוות יאיר (סימן קפ"ד), בתארו את המצאת הדפוס "דפוסויניציאה שנת אלף תכ"ח למספרם" (1428), ועוד.
ואולם, אף אם מבחינה הלכתית צרופה יש על מה לסמוך, מכל מקום, יסוד גדול של לאומיותנו איבדנו בכך.
כמו שמדינה מתפארת בדגל שלה, כך צריך להיות לגבי התאריך, שמהותו והורתו הגבירה את לאומיותם
ועצמיותם של עם ישראל.
לעיתים, יש צורך לכתוב תאריך זה[3], אך ניתן לכתוב בצידו את התאריך העברי (או כפי שנהגו הרמ"א
והחוות יאיר, להוסיף "למספרם" או "למנינם").
מעתה, מובנת מאליה השאלה בה פתחנו. אכן "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ראש
חודשים".
מדור בני"ש / הרב שלמה לוי
שאלה:
האם "דף קשר" ושאר עלוני פרשת השבוע צריכים גניזה? אם כן, האם מותר להביאם לאדם שידוע שלא יגנוזאותם?
תשובה:
איתא ברמב"ם (פ"ו הלכות יסודי התורה, הלכה ח'): "כתבי הקודש כולם ופירושיהן וביאוריהן, אסור לשורפםאו לאבדם ביד, והמאבדם ביד מכין אותו מכת מרדות".
האחרונים עסקו בהרחבה במעמד דברי תורה הנדפסים בעיתונים וכדומה (עיין "מנחת יצחק" ח"א סי' יז-יח,
ועיין סיכום הדברים ב"תחומין" חלק ג').
סיכום הדברים: נראה שאין חייבים גניזה. אולם יש להקפיד מאוד שלא להביאם לידי בזיון, ולכן ברור שאסור
להוליכם למקום אשפה. יש המתירים למחזר את הנייר לשימוש נוסף.
לגבי השאלה השניה, יש לומר לו שלא ישליכם לאשפה. אין זה מחובתנו לבדוק האם בפועל עשה זאת. אולם
אם ידוע שיזרוק לאשפה, אין להפקיד בידיו גליונות אלה.
צימוקים
בענין מוזיקה לועזית
"ודע כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי עניניהם, ויש לנהוג בהם בדרך הדיבורשכבר חילקנוהו. והוצרכתי לבאר את זה ואע"פ שהוא פשוט מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתינו אם
נזדמנו במסיבת משתה או חתונה או זולתה ורצה אדם לשיר בשפה הערבית, ואפילו היה ענין אותו השיר
בשבח האומץ או הרצינות שזה מן הרצוי, או בשבח היין ממחין על כך בכל אופן של מחאה ואינם מתירים
לשומעו, ואם זימר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העבריים אין ממחין בכך ואין הדבר קשה בעינהם על אף
שהדברים האמורים יש בהם מן המוזר עליו ומן המרוחק, וזו סכלות מוחלטת לפי שאין הדיבור אסור ומותר
ורצוי ומרוחק ומצוה לאומרו מחמת השפה שהוא נאמר בה, אלא מחמת ענינו. שאם היה ענין אותו השיר דבר
נעלה, חובה לאומרו באיזו שפה שיהיה, ואם היה ענינו מגרעת, חובה לחדול ממנו באיזו שפה שיהיה"
[1] האם בזמן שמקדשים על פי הראיה נעזרים בלוח? לדעת רב סעדיה גאון (מובא בספר העיבור לר' אברהם
בר-חייא הנשיא), גם כשמקדשים על פי הראיה נעזרים בלוח, וראש השנה לא יחול באד"ו, ופסח לא יחול
בבד"ו. וכן דעת רבינו חננאל ורבינו בחיי (רבינו בחיי, שמות י"ב, ב). מדוע אם כן יש צורך בראיית הלבנה?
"המעשה על צדוק ובייתוס תלמידיו של אנטיגנוס, כאשר דרש להם רבם אנטיגנוס: 'אל תהיו כעבדים
המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', יצאו לתרבות רעה והתחילו לערער על חשבונות העיבור. ואמרו כי אין
עיקר לקבוע חודשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהוכיח
להם על פי עדותם של עדי החודש שאכן חשבונות העיבור נכונים. ואף על פי שהיו מקבלים העדים כזכר לדבר,
הרי בית דין היו סומכים בעיקר על החשבון" (רבינו בחיי שם, בשם רבינו חננאל).
הרמב"ם יוצא נגד דעה זו (וכבר הקדימו הר"י בן-ברוך) בפירושו למשנה (ראש השנה פרק ב' מ"ג): "ואני תמה
מאדם יכחיש הראות ויאמר כי דת היהודים אינה בנויה על ראיית הלבנה, אלא על החשבון בלבד" (וכ"כ
בהלכות קידוש החודש, פ"ה).
גם האבן עזרא (ויקרא כ"ג,ב) כותב נגד דעת רס"ג: "ואין בכל המקרא ראיה איך היו קובעים את החודשים
והמועדות, ומה שאמר הגאון כי על חשבון העיבור היו סומכין אינו אמת, כי במשנה גם בגמרא ראיות שהיה
פסח בבד"ו".
[2] שנת חמה היא 365 ימים ו6- שעות. שנת לבנה - 354 יום, 8 שעות ו876- חלקים (חלק-.
[3] אגב, ראוי לציין שהתאריך הרשמי הראשון במדינת ישראל הוא התאריך העברי, והשני הוא הלועזי. אשר
על כן, ניתן לכתוב תאריך עברי על גבי שיקים וכדומה. ובמקרה הצורך להוסיף בצידם את התאריך הלועזי.
