עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא

שאלה:
תשובה:

בע"ה שבת פרשת שמות, כ"א בטבת תשנ"ה, גליון מס' 474

דו שיח ארוך מנהל הקב"ה עם משה מתוך הסנה בנסיון לשכנעו לקבל עליו את הנהגת העם, משה לא ממהר
להשתכנע, הוא טוען וחוזר וטוען כי איננו מתאים וראוי לשליחות. "מי אנוכי כי אלך אל פרעה", "והן לא
יאמינו לי", "לא איש דברים אנוכי", "שלח נא ביד תשלח". לכאורה מתגלה פה ענוותנותו המופלגת של משה,
אפילו אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצד הקב"ה בעצמו לקבל עליו את השליחות, הוא איננו רואה את עצמו
ראוי לתפקיד. מדוע א"כ מתעורר כעסו של ד' למשמע הסירוב "ויחר אף ד' במשה"?
ענווה וביטול עצמי מידות טובות הן, כאשר הן באות לאחר מעשה לאחר שאדם פעל ויצר. רק מי שזקף לזכותו
דברים שיש להתפאר בהם, רשאי וצריך לבטל עצמו. לפני מעשה, ענוותנות יתר יכולה להביא לשיתוק, אדם
הממעיט בערכו העצמי יכול להגיע לחוסר מעש ולהתחמקות מאחריות. משה זכה לתואר עניו מכל אדם רק
לקראת הכניסה המתוכננת לארץ, לאחר שנתיים של הנהגה.
וכך כותב רש"ר הירש, בפירושו לאבות (ב', ה):

"'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' - במקום שעניני הכלל מבוצעים כהלכה... שמה ההצטנעות
הענוותנית יפה, וכל התלבטות יתר כמוה כעזות פנים ודחיקת רגליהם של האנשים שהם טובים אולי
ומוכשרים ממך... אך במקום שאין איש, במקום שצרכי הכלל זנוחים... הרי החביון שתהיה נחבא אל הכלים,
שוב לא ייחשב צנוע וענוותני, כי אם בריחה נפשעת מן המערכה".

שבת שלום
אורי עופרן ומאיר גוטמן

חדשות

Jet Leg הרב ליכטנשטיין טס השבוע למדינות הים לצרכי הישיבה, ואליו נלוה גם הרב משה טראגין. הרא"ל
השאיר את תלמידיו בשבוע חזרה מוארך. גם הרבנית טובה נותרה בארץ הקודש לאחר שרגלה נשברה
בתאונה. המערכת שולחת לרבנית איחולי החלמה מהירה.
מן הפח אל הפחת. נשלמו רסיסי שיעור ד' בישיבה, עם שובם של תותחני השיעור אל ספסל הלימודים. אך אין
מדובר בבית המדרש בלבד, מכיון שביום הראשון לשחרורם מצה"ל, גויסו מחדש לשורות המכון.
יעלו כיתה? בני שנה א' זכו השבוע לביקור של הוריהם בישיבה. הביקור כלל סיור בגוש עציון ושיחות עם
ראשי הישיבה והרמי"ם. בסוף הביקור השתתפו ההורים בארוחת הערב, וצ'ופרו בבורקסים חמים, וזאת
בבחינת "אבות אכלו בורקס ושיני בנים שקשוקה".
חמור מאוד. פינת החי בישיבה הולכת ומתרחבת. אל הציפורים המקננות בביהמ"ד והדגים השוחים בבריכה
הצטרף השבוע החמור הידוע מן הישוב, שבא להרוות צמאונו ממימי הבריכה. בעלי חיים נוספים יתקבלו
בברכה.
"יוצאים לאכול". באחד הערבים יצאנו, תלמידי הישיבה, לאכול ב...אודיטוריום. הדבר התקבל בשמחה משתי
סיבות: א. בגלל האוכל (לחמניות, טרופית ופיצה). ב. שמחת שבע הברכות של אלירז, בתה של שוש. ברכת מזל
טוב שלוחה מכל תלמידי הישיבה.

דו"ח מצב

שיעורו היומי של הרב עמיטל נפתח מחדש, והוא מיועד לשיעור ד' ומעלה.
בשל החזרה, גם השבוע לא נערך שיעור כללי. בבקיאות החילונו ללמוד את פרק רביעי, ורבים מבני שנה א' זכו
לחברותות מבוגרות חדשות., עם חזרתם של כל בני שיעור ד'. בנוסף לכך, קיבלו בני שנה א' חברותות בתחום
המחשבה מבני שנה ה' ו-ו'. יישר-כח על היוזמה.
עשרה בטבת: הרב ליכטנשטיין העביר שיחה בבית המדרש, בה דיבר על כך שלמרות אפרוריותו לכאורה של
צום עשרה בטבת, בשל בדידותו הקלנדרית והמאורע אותו הוא בא לציין, ישנה משמעות רבה דוקא לצום זה,
היות והוא מסמל את תחילתו של המצור על ירושלים. המצור הינו מצב קשה במיוחד משתי סיבות: א. זהו מצב
של איבוד הדרור ב. הוא מביא את האדם לתחתית סולם הרגישות והמוסר. עלינו לשנן שכל נסיון לשמירה על
הקיים ללא התחדשות ובניה, יביא בהכרח לניוון ולכליון. הדבר נכון גם בתחום הרוחני האישי וגם בתרומה
לכלל, ובשניהם ההזנה והאספקה המתמדת חיוניים.

קפיצת הארץ / הרב עזרא ביק

שנינו בסנהדרין צד.:

"שלשה קפצה להם הארץ. אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה. אבישי בן צרויה הא דאמרן
(יובא למטה). אליעזר עבד אברהם דכתיב 'ואבוא היום אל העין' למימרא דההוא יומא נפק. יעקב אבינו דכתיב
'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' וכתיב 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש'. כי מטא לחרן אמר: אפשר
עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו. בעי למיהדר. כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה
ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום'".

מה טעם ראו חז"ל לסכם סכום אירועי נס זה? איזו משמעות יש בידיעת מספר המקרים שבהם צדיק היה
זקוק לקיצור דרכו ואכן נעשה לו נס, וכי מנהג חז"ל לעשות רשימות של כל ניסי התנ"ך? מדוע לא הובאה
רשימת כל אלו שיבשו למענם מים (משה, יהושע, אליהו, אלישע), או שעמד להם השמש (משה, יהושע,
חזקיהו) או ששמעו בת קול? מה שונה נס זה מכל דבר אחר שנעשה לצורך הצדיק ולמה זכה למניו מיוחד בפני
עצמו?
נראה שבשאלה האחרונה טמונה התשובה לבעיה. אילו קפיצת הדרך היתה אמצעי להצלת הצדיק מצרה או
לסיפוק צורך אחר שלו לא היתה שום סיבה להתייחס לתופעה בנפרד מכלל ניסי צדיקים. אולם יש לשים לב
שבמקרים הנדונים בברייתא לא היה בעצם שום צורך יוצא מן הרגיל לקפיצת הדרך. לאליעזר לא היתה שום
סיבה ידועה להגיע לארם במהירות - וכי רבקה עמדה להנשא לגבר אחר? (לפי דעת חז"ל היא היתה בת שלש
שנים באותו זמן). אצל יעקב לא נאמר שהיתה לו קפיצת הדרך בברחו מעשו לארם אלא בחזרתו מארם לבית
אל. גם בחזרתו הנוספת לארם לא היתה לו קפיצת הדרך, ובכלל אין סיבה לקיצור דרכו של יעקב במסע זה,
שחז"ל מצאו לנכון להכניס בו הפסקה נוספת של ארבע עשרה שנה בישיבת שם ועבר. אין אנו מוצאים אצל
חז"ל את הדעה שלצדיק מתרחשים נסים מקצרי דרך כחלק רגיל מחייו. צדיק שרוצה לאכול חייב לבשל קודם
ואינו יכול להסתפק באמירת מילת קסם. דוקא בנושא ההליכה והדרך מודגש הצורך של הצדיקים ללכת
באריכות בדרכם - אברהם הולך בכל ארץ כנען, וצועד שלשה ימים כדי להגיע להר המוריה, יעקב בורח דרך
שלשת ימים מלבן, הירידה למצרים קשורה לטלטול בדרך. כשהקב"ה מצוה את אברהם ללכת - 'לך לך' - הוא
מבטיח לו להצילו מתלאות הדרך (עיין רש"י), אבל אינו מקצר לו את עצם הדרך. ועל כולם - בני ישראל
כשיוצאים ממצרים - על כנפי נשרים - מלווים בניסים יום יומיים אך לא בקיצור הדרך, וזה עוד טרם חטא
המרגלים וגזירת ארבעים השנה.
הסיבה לכך היא שבכל משימה ומבצע שהצדיק לוקח על עצמו, הדרך אינה פחות חשובה מהשגת היעד עצמו.
בכל מה שנחשב הישג תכליתי של עובד א-להים, הצעדים וההתקדמות לעבר התכלית מהווים חלק - ואולי
החלק החשוב - מהערך שבפעולה. כל חיי עולם הבא, אמר הבעש"ט, זה ללכת מחיל אל חיל וממדרגה אל
מדרגה מעתה ועד עולם. כל חיי אברהם אבינו, ראשון לעובדי ה', הם הליכה. פעמיים צוה לו ה' ללכת, בתחילת
עבודתו ובסופה. באמצע -"וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה". שצדיק ישיג את מבוקשו בלי מאמץ פירושו
להוציא מהמבוקש חלק גדול מערך ההישג. יחוד חיי אדם - בניגוד למלאכים - הוא במאמץ, בהתעלות, במאבק,
בהשגת יעדיו הרוחניים[1].
קפיצת הדרך, אם כן, מהווה ניגוד לדרכו של עובד ה', ואסור לו לוותר על "שכר פסיעות" זה. רק ע"י הדרך
רוכש הצדיק לעצמו את היעד שאליו הוא נכסף, ולכן חז"ל מונים את המיוחד, היוצא דופן, בשלשה שאכן
היתה להם קפיצת ארץ. אין זה אמצעי להשגת יעד, אלא תופעה הדורשת הסבר מצד עצמה, וזה, כמובן, רק
מעלה שאלה קשה עוד יותר: אם כך הם פני הדברים, למה אכן קפצה להם, לשלשה אלו, הדרך, ובכך נמנע
מהם שכר הפסיעות וערך ההליעה אל יעדם?
מתוך הקושיא עצמה יש להציע תירוץ, אם בהגשמת תכלית הצדיק לא שייך קיצור הדרך, יש לומר שבמקרים
הללו לא היה מדובר בהגשמה במסגרת חיי הצדיק. נתחיל בסיפור המפורט בנוגע ליעקב אבינו. יעקב מבקש
להתפלל בבית-אל לאחר שכבר הגיע לחרן. והסיבה - מקום שבו התפללו אבותיו והוא לא יתפלל בו?! אין כאן
מקום שמהווה באותו זמן תכלית בחיי יעקב עצמו, אלא מקום שהחשיבות שלו ליעקב נובעת מהיותו יעד והישג
של אבותיו. כמקום שיעקב עצמו צריך להגיע אליו, בית המקדש עדיין נמצא בעתידו, כשיהיה שלם ויוכל לבנות
בית. מקום המקדש אצל אברהם היה הר - ונכבש בעקידה; בשביל יצחק היה שדה - בו הוא יצא לשוח; בשביל
יעקב היה זה בית - אותו הוא צריך לבנות כשלם אחר חזרתו (בפרשת וישלח). עתה מדובר בתיירות
ובנוסטלגיה דתית - מקום שהתפללו בו אבותי, מקום שהיה חשוב מאוד לאבותי[2]. לכן דואג המדרש גם לצייר
את ההליכה הזו כנסיגה. אחר הגעתו לחרן בקש יעקב לחזור "לרגע" על עקבותיו ואז לחזור למסעו בחיים -
בארץ ארם. מדגיש המדרש: "כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא" - כיון שאין חשיבות להליכה זו,
אשר איננה מקדמת את יעקב בדרכו בחיים ואינה מעלה אותו בסולמו, דוקא כאן מבוקשו הוא מיד בידו. אכן,
בפעם הבאה שיבקש להגיע לאותו מקום יאמר "נקומה ונעלה בית אל", רק אז תהיה זו עליה בשבילו.
הדבר נכון גם לגבי אליעזר עבד אברהם. עבד בכלל אין לו תכליות עצמיות - כי קיומו כרוך בתכליות ובהגשמה
של יעדי אדוניו, אך גם מבחינת חייו של אברהם, אנו נמצאים עכשיו בתקופה מוזרה. אברהם אבינו בעצם גמר
את תפקידו ע"י העקידה. הוא מבקש אשה ליצחק דוקא משום שהגיע הזמן להעברת המשימה ההסטורית
ליצחק. שרה, שותפתו, מתה ובמידה רבה אין עוד מה לאברהם לעשות. המדרש מכניס לפיו של אברהם אחרי
העקידה את הבקשה הבאה: "השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה". הנסיון העשירי הוא סוף העליה של
אברהם, בקשת אשה יצחק היא אפוא תפקיד של אברהם שאין הוא בעצם חלק מהתהוות שלמותו, אלא מה
שמתחייב לאחר שסיים את הגשמת שלמותו. לכן בקשתו מתקיימת בקפיצת הדרך - רק המטרה חשובה כאן,
ולא הדרך עצמה.
המקרה של אבישי בן צרויה מעמיד קושי מסוים במבט ראשון. הגמ' שם לעיל מספרת איך דוד נלכד על ידי
ישבי אחיו של גלית ואבישי בא בקפיצת הדרך כדי להצילו. לכאורה יש כאן נס הקשור לגאולת דוד מצרה. ועוד
יותר - מעשה גבורה והצלת דוד הוא הוא תפקיד חייו של אבישי - הוא ראש השלשה מהגיבורים אשר לדוד. אך
עיין שם בגמ' שסיימה את סיפור דוד ואבישי בציטוט הפסוק: "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד איתנו
למלחמה ולא תכבה את נר ישראל". למעשה, התוצאה של סיפור זה היא סיום הקריירה של דוד כמלך לוחם
וכובש, אכן זהו הסיפור האחרון מדברי דוד המלך בספר שמואל[3], כאשר ספר מלכים עוסק בעצם רק
בהעברת המלוכה לשלמה. א"כ אבישי כאן בעצם מבצע פעולה ההפוכה ליעודו - לא עזרה לדוד במעשי גבורה
אלא ביטול גבורותיו של דוד. יכול להיות שהפעולה היתה הכרחית ומוצדקת, אך היא איננה הגשמת יעדי
אבישי[4]. לכן גם מבצע זה נערך ע"י קפיצת הדרך - כי אין בצעדי אבישי שהולך להוציא את דוד לפנסיה שכר
פסיעות, ואין בדרך עצמה שום משמעות.
בפסיקתא פרשת ויצא (פ"ח) מוצאים אנו רשימה אחרת - "ארבעה שקפצה להם הארץ ואלו הן אברהם ואליעזר
ויעקב ואבישי... שנאמר ויחלק עליהם לילה". נוסף גם אברהם ברדפו אחרי המלכים עד דן בלילה אחד. ברור
שההסבר דלעיל אינו מתאים למקרה זה. אברהם ברדפו מדגים ומגשים את עקרון החסד ומסירות הנפש שהן
הן מידותיו הבסיסיות (עיין מדרש ב"ר תחילת לך לך). כמו כן המדרש מציג את המלחמה הזאת כשלב מכריע
במלחמת חייו של אברהם - להעמיד את משפט הא-להים והשגחתו בתוך העולם ("ויבואו אל עין המשפט"). על
מקרה זה אין להגיד שהדרך עצמה אינה חשובה, וא"כ לגירסת הפסיקתא חזרה השאלה למקומה.
אפשר להציע הסבר אחר. הדרך, המרחק, ההליכה הם חשובים כשקיים פער אמיתי בין הצדיק לבין יעודו.
ככל שנדרש מן הצדיק להתעלות למדרגה גבוהה יותר, להשיג הישג ריאלי, כך יש משמעות למרחק שבינו
במצבו העכשווי לבין היעד שעומד לפניו. כך אברהם הולך שלשה ימים לארץ המוריה ורק בסוף מסעו נאמר
"עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה". אך יש מקרים שבהם הצדיק יוצא למסע דווקא מתוך חיבור ודביקות
מלכתחילה עם יעדו - פשוט המרחק הגיאוגרפי אינו משקף את הקירבה הרוחנית. אין בנסיעה זאת ניסיון, אלא
חיבור בין שני דבקים שנפרדו במקרה. כך זה ביעקב בנוגע למקום המקדש - כפי שמודגש, שברגע שהרהר היה
כבר שם. הלשון הזאת מביעה בצורה ברורה שכל מה שחצץ בין יעקב לבית-אל היתה המחשבה - אולם כשנתן
דעתו על המקום, מיד היה שם. לא על קיצור הדרך מדובר, אלא על כך שהדרך בעצם אינה קיימת.
אותו דבר נכון גם במקרים האחרים. סיבת רדיפת אברהם אחרי ארבעת המלכים היא שמיעתו "כי נשבה
אחיו". על לוט אמר אברהם כי "אנשים אחים אנחנו", ומסביר המדרש שקלסתר פניהם היה דומה, כלומר
שהיו, במידה מסוימת, בעלי אותן מידות, לפחות בכח. אחרי שאברהם הפריד את לוט מעליו, יש בהחלטתו
לרדוף ולהצילו מעין חזרה להכרת האחוה, וקיום הדביקות הפנימית שהיתה יכולה להתקיים ביניהם. בזמן
שאברהם מקבל במחשבתו ובתודעתו את אחוותו עם לוט, ממילא אין שום מרחק ביניהם.
אליעזר הולך למצוא אשה ליצחק. כל מטרת הנסיעה הארוכה הזאת היא להגיע "אל ארצי ואל מולדתי".
לאליעזר אף ברור שהציווי היה ללכת "אל בית אבי" (כ"ד, לח; ועיין כ"ב,ז). במילים אחרות, הנסיעה של
אליעזר היא אל האשה שהיא מאותו שורש ממש של אברהם. רבקה, כשהיא מגיעה אל יצחק, נכנסת מיד
לנעלי/לאוהל שרה. יש כאן, אם כן חיבור בין המופרדים במקרה והדבקים באמת, וממילא אין למרחק
הגיאוגרפי שום משמעות.
לגבי אבישי, עיין שם בגמ' בפרטי הסיפור, איך ידע אבישי שדוד בצרה.

"ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה. אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בד' גרבי דמיא. חזינהו כתמי
דמא... שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי".

אבישי מגרד את ראשו ורואה דם ויודע שדוד נמצא בצער. כל זכותו של אבישי ויציאתו להציל את דוד נובעת
מהזדהות פנימית עצומה. כשדוד בצער - אבישי מדמם. אין זה פלא אם כן שאין המרחק הגיאוגרפי מסוגל
למנוע או לעכב את ההצטרפות והחיבור בפועל, אחר שמבחינה נשמתית ורוחנית לא היה קיים מרחק כלל.
בכל מקרה, יש לחזור אל הנקודה הבסיסית. במהלך הרגיל של עבודת ה', בהגשמת יעוד האדם שבו הוא
מתעלה ומתפתח בסולם צלם הא-להים, אין מקום לקיצורי דרך, אי אפשר לוותר על אף פסיעה, וכל ויתור כזה
פוגע בעצם התכלית. האדם רוצה להגיע את מעלת המלאכים - העומדים האלו - ועם זאת לשמור על מהותו
הבסיסית המלווה כל הישג - להיות ולהמשיך להיות מהלך. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלו".

מדור בני"ש / הרב שלמה לוי

שאלה:

האם מותר להשתמש בציוד ביתי ("שיפצורים") ש'נלקח' ממחלקה אחרת ע"י חיילים או מפקדים מהמחלקה
שלנו?

תשובה:

א. כתב הרמב"ם בהל' גזילה ואבדה פ"ה הל' ב: "אסור ליהנות בדבר הגזול ואפי' לאחר יאוש והוא שידע בודאי
שדבר זה הוא הגזלה עצמה". וכ"כ השו"ע בחו"מ ס' שסט.
איסור תשמיש בגזל בנידון דידן נובע משתי סיבות: א. כל זמן שלא היה שינוי מעשה הרי החפץ עדיין שייך
לבעליו. ב. יש בזה משום סיוע והשתתפות עם הגנב.
ב. כתב שו"ע הרב שלאחר שנקנה לו בייאוש ושינוי רשות מותר להינות מן הגניבה. שינוי רשות הכוונה היא
שהגזלן מוכר או נותן לגורם שלישי לפני שהחפץ הגזול מגיע אלי, ולכן נראה שבד"כ אין כאן שינוי רשות
ובודאי שאין ליזום מצב כזה.
במקרה שלנו ברורה לנו מטרתו של הגנב, שהמחלקה תשתמש בזה, ולכן השימוש בדבר הגזול הוא התכלית של
מעשה הגניבה, ועלול לגרום לגניבה נוספת. במקרה כזה יש לאסור גם אם היה קנין ע"י שינוי.
ג. כתב הרמב"ם בהל' תשובה פ"ד הל' ג: "ומהם חמישה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב... והחולק עם
הגנב שלפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח. ועוד שהוא מחזיק יד
הגנב ומחטיאו...".
ד. אמנם לצערנו תופעה זו נפוצה בצבא, אולם אין בכך שום סיבה להתיר זאת. וייתכן שהעושה זאת גורם
לחילול השם מלבד האיסורים דלעיל ואילו הנמנע מכך מקדש שם שמים.

[1] ^{עיין זהר תחילת וירא, בחיי שרה על הפסוק 'ואברהם זקן בא בימים', שמלאכים נקראים עומדים ובני אדם}
^{מהלכים. וגם בעולם הבא אדם ממשיך בדרך שקנה לעצמו בעולם הזה שנא' "ונתתי לך מהלכים בין העומדים

האלה".}
[2] ^{ואכן, אחרי שיעקב מתפלל ערבית, הוא הולך לישון. יש לשים לב שבהקיצו הוא אומר "ואנכי לא ידעתי",}
^{ואז כנראה חוזר לישון. יעקב לא צפה לחוויה דתית במקום וגם לא הגיב לחוויתו אלא כמקום שאותו הוא

רוצה בעתיד להפוך לבית א-להים.}
[3] ^{פרק כ"ב הוא שירת דוד ופרק כ"ג פותח במילים "ואלה דברי דוד האחרונים". יש בזה נוסח מובהק של}
^{דברי סיכום. פרק כ"ד, אחרון פרקי הספר, הוא פרק המגפה וקנין גורן ארונה היבוסי, אכן מחייב דיון נוסף.}
[4] ^{אכן במדרש איתא ששבעים אלף החללים במגפה בפרק כ"ד אינם אלא אבישי בן צרויה, השקול כנגד}
^{שבעים אלף, מיתה שאיננה מוסברת ע"י חז"ל.}