| מזל טוב |
 |
|||
| חדשות |
|
|||
| פריה ורביה בעת צרה / הרב קרומביין | |
|||
|
||||
בע"ה שבת פרשת נח, א' בחשון התשנ"ד, גיליון מס' 411
"וישת וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט', כא).
"שלשה הן שהיו להוטין אחר האדמה, ולא נמצא בהן תועלת. ואלו הן: קין עובד אדמה, נח - ויחל נח איש
האדמה..." (ב"ר, כ"ד).
בפרשת בראשית מקבל ה' את מנחת הבל - רועה הצאן, ואילו אל קין ואל מנחתו לא שעה. עשיו היה "איש
שדה", ואילו יעקב - רעה את צאן לבן. משה היה רועה צאן ודוד - רעה את צאן אביו. בירמיהו אנו מוצאים
התיחסות אוהדת ליונדב בן רכב שציוה את בניו "זרע לא תזרעו".
פירושים שונים ניתנו ע"י פרשנינו האחרונים להתיחסות מחולקת זו. הרש"ר הירש אומר כי "עבודת האדמה...
האדם יתגשם על ידה לאט לאט... עובד האדמה ילך הלוך וירוד". ר' הלל ציטלין רואה את העדפת רעית הצאן
על עבודת האדמה כקשורה לקנין הפרטי שיש לאדם עובד האדמה על קרקעו. במקומות רבים מוצאים אנו
התיחסות מקבילה לקנינו המוחלט לכאורה של האדם על קרקעותיו: "והארץ לא תמכר לצמיתות", "ושבתה
הארץ שבת לה'", "ושבתם איש אל אחוזתו". וכאן, לדעתו, מצוי המפתח להתיחסות השלילית של התורה לעובד
האדמה הרואה את האדמה כרכושו המוחלט, מול רועה הצאן.
שחר ואביעד
מזל טוב
לחנן ורחל ארליך להולדת הבן
לנתי ובתיה הורוביץ להולדת הבת - שחר חיה
יהי רצון שתזכו לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים
מזל טוב לחנן ורונית אטינגר לנישואיהם
יהי רצון שתזכו להקים בית נאמן בישראל
חדשות
זכות השיבה. ברכות למנחם הבלין (ה') שחזר לספסלי הישיבה לאחר שירות ארוך כקצין במודיעין.מעבר להרים ולמדבר. ברכת דרך צלחה שלוחה לעמוס אולצובר ולגדי אורבך (ה'), שטסו לשליחות חינוכית
בנלצ'יק (הרי הקווקאז) שברוסיה.
ים בזמן. זמן חורף נפתח בשעטו"מ ביום שלישי כ"ז בתשרי. ביום רביעי ניתנה שיחה מפי ר' עוזי פרידליך.
הרב דיבר על ההרגשה החויתית שעלינו לחוש בזמן קריאת ולימוד התורה. הרגשה שלעיתים לא באה לידי
ביטוי די צרכה.
פריה ורביה בעת צרה / הרב קרומביין
"ויבא נח ובניו - האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המיטה מפני שהעולם היה שרוי בצער." (-
רש"י בראשית ז', ז)
"תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע... מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת
ממנו תורה ומצוות ואינה מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן (מילה שהיא לסוף ז'- רש"י)...דין הוא שנגזור על
עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל מוטב
שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ( - בבא בתרא ס:) "ועיין בתוס' שם שהקשו "תימה הכתיב פרו ורבו? ושמא על
אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר, והיינו זרעו של אברהם כלה, שלא יוליד אלא בן ובת."
פשוט לבעלי התוס' שמצוות פריה ורביה אינה ניתנת לדחייה על ידי המצב החיצוני הקשה. ראיה לדבריהם
מתענית יא.-
"אמר ריש לקיש, אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת
הרעב" (כלומר, שבשנת הרעב עצמה לא עסק בפריה ורביה). ומסיימת שם הגמרא "תנא חסוכי בנים משמשים
מטותיהן בשני רעבון."[1]
ועם זאת, נראה שלא כל הראשונים הסכימו לתוס' בעניין זה. הרי לדעת התוס', שר' ישמעאל רצה לגזור רק על
מי שכבר הוליד בן ובת, נידחק מאוד בהסבר הלשון "נמצא זרעו של אברהם אבינו כלה". המרדכי ביבמות סי'
נ' אומר שבזמן הזה אין נוהגים חסוכי בנים, ששהו עם נשותיהם עשר שנים, לגרשן כדי לקיים את המצווה.
והוא מנמק (לפי גירסת הרמ"א) "דין הוא שנגזר על עצמנו להתאבל על ירושלים שלא לישא אשה ושלא להוליד
בנים, אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו, הלכך לכל הפחות אין כופין
להוציא." מדבריו ברור שהאבלות על החורבן היתה מחייבת אפילו מניעה מקיום מצוות פריה ורביה.
ואמנם קשה על המרדכי מהגמרא בתענית, שחסוכי בנים משמשים מיטותיהם בשנת רעבון. אבל היות ור'
ישמעאל אומר שהאיסור היה עלול ליצור מצב ש"זרעו של אברהם כלה", נראה שהוא חולק על הגמרא שם.
ובאמת כן מוכח מהמדרש המובא ברש"י בעניין נוח ובניו, כי מקרא מלא הוא שבני נוח לא הולידו לפני המבול
(י:א, ועיין ברמב"ן ורד"ק שם), ואעפ"כ נאסרו בנשותיהם כי העולם היה שרוי בצער. (ועיין ברש"י על ח:יז
שהאיסור כלל גם את בעלי החיים, וגם הם נכנסו לתיבה בלי ולדות).
האם רשאים להימנע מפריה ורביה מטעם "לידה לבהלה"?
מסברא היה נראה ליישב את דברי ר' ישמעאל עם הגמרא בתענית בדרך אחרת. יש לשאול, מה המניע המדוייקשל ר' ישמעאל ב"הוה-אמינא" שלו. עד כה הבננו שטעם הצעתו הוא אבלות על החורבן. כך מבואר גם במרדכי
הנזכר, שדברי ר' ישמעאל באופן עקרוני שייכים גם לתקופתנו. אבל מניסוח הגמרא לפנינו משמע יותר שטעם
אחר מכריע את דעתו של ר' ישמעאל בכיוון הגזירה הקיצונית- אין טעם להמשיך ולהביא ילדי ישראל לעולם
העויין את קיומם הגשמי והרוחני. וכך מבואר ברש"י שם ד"ה ונמצא שזרעו של אברהם אבינו כלה מאליו -
"בענין טוב ולא ע"י עובדי כוכבים, ומצוות לא יבטלו עוד."
אך עם זה יש לומר, שאין סתירה בין דברי ר' ישמעאל לגמרא בתענית. אם מדובר רק במצב שהעולם שרוי
בצער, מצוות פריה ורביה אינה זזה ממקומה. אולם כאשר המציאות היא כל כך איומה שהיא הופכת את
המצווה לחסרת-טעם, אפשר שהמצווה עצמה תידחה. (אולם המרדכי הנ"ל סובר שהמצווה נדחית אפילו במצב
של "הולם שרוי בצער" גרידא).
את ההצעה הזאת יש לבדוק לאור מקורות אחרים. ידוע שחז"ל הסבירו את מחלתו של חזקיהו כעונש על שלא
עסק בפריה ורביה, משום שידע ברוח הקודש שבנו יהיה רשע (ברכות י.). אבל תגובת חזקיהו היתה לעתיד
רחוק שניתן היה לשינוי; אפשר שחז"ל היו מתייחסים ביתר הבנה למרי-נפש המגיעים למסקנה, שרק צעדים
קשים ואכזריים הם התרופה למציאות קשה ואכזרית בהווה. כמו כן יש לבדוק את התייחסות חז"ל לגירושי
עמרם ויוכבד. (ואגב, למרבה האירוניה, דוקא יוכבד נולדה תוך התעלמות מן האיסור של "שנת רעבון", עיין
בתוס' תענית יא.).
פריה ורביה אחרי החורבן- לכתחילה או בדיעבד?
על כל פנים, אם נפרש (שלא כתוס'), שדעת ר' ישמעאל היתה לדחות פריה ורביה בגלל החורבן והגזירות,
תובילנו הגמרא בבבא בתרא למסקנה קשה. שהרי ר' ישמעאל בעצמו מודה שדעתו אינה מתקבלת למעשה, אבל
לכאורה אין הוא מבטל את דעתו באופן עקרוני. ואם כן משמעות הסוגיא תהיה שהמשך קיום עם ישראל בדור
החורבן היה הכל בבחינת פשרה עם המציאות- "מוטב יהיו שוגגין" או "אין גוזרין גזירה שאי אפשר לעמוד בה"
(- ע"פ המרדכי הנ"ל). קביעה זו, כאילו "האידיאל" מכתיב מצב שהיה עלול להביא חלילה לסיום ההסטוריה
שלנו, אינה מתקבלת על דעתנו ולא על ליבנו.
אולם איננו בודדים בעניין זה, כי גם המאירי כנראה לא היה מסוגל להשלים עם קביעה כזו. הוא מפרש את
דברי הגמרא "הנח להן לישראל" כך: "אלא הנח להם לישראל, יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו,
ובהדי כיבשי דרחמנא למה לן, אלא הרי אנו מקוים ומצפים למדת רחמיו." בעוד שרבי ישמעאל היה מוכן
לכנות את ישראל של דור החורבן "שוגגין" במקרה הטוב, המאירי סובר שהם עושים רצון קונם, והוא מצדיק
את מעשיהם בביטוי "בהדי כיבשי דרחמנא למה לן", אותו הסבר הניתן לחיובו של חזקיהו בשעתו לעסוק
בפריה ורביה (ברכות י.).
מרחיב בעל המשך חכמה את הרעיון, שיש לקיים מצוות פריה ורביה גם בתנאים קשים, כמנהג העם ובניגוד
לדעת רבי ישמעאל עצמו. לדעתו, עיקרון זה מסביר את סמיכות המקראות "שופך דם האדם" "ואתם פרו ורבו"
(בראשית ט:ו-ז) : "אף בשעה שיש חרב ושפיכות דם הרבה, אין לכם להביט על זה, כי אנכי אדרוש את נפש
האדם, ושופך דם האדם הוא ישפך, רק אתם פרו ורבו, ולא תאמרו למה נלד לבהלה וכליון, מוטב שיהיה כלה
מאליו, אין לכם להביט על זה! ולכן כתב בשאלתות דרב אחאי, פרשת ברכה, דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים
מקרא דירמיה (כ"ט, ו) דאמר קחו לכם נשים והולידו בנים, כוונתו דאף בעת הגזירה והגלות מצווה לפרות
ולרבות כמו ירמיה שציוה לבני הגולה בבבל."[2]
ועדיין קשה לנו לפי זה לשון הגמרא "הנח להם לישראל", שהיא לשונו הסלחנית של חכם הפוטר מן הדין את
העם הפשוט, הפועל מתוך אינסטינקטים בלתי-מבוקרים על ידי השכל. אולם ייתכן שלפנינו עדות לקו-אופי
המייחד את "פרו ורבו" לעומת מצוות אחרות.
פריה ורביה - ברכה ומצווה
מצוות פריה ורביה מיוחדת מכל מצוות התורה, שניסוח ציוויה משמש גם כלשון ברכה. "פרו ורבו" נאמר גםלדגים ולעופות (בראשית א:כב), שאינם בני ציווי. גם כאשר פונה הבורא לאדם (שם כח) מציין הכתוב
שמדובר בברכה, וכן קובע רש"י (ט:ז) "לפי פשוטו" שהציווי לא נאמר אלא לנוח, וכמשמעות הגמרא סנהדרין
נט: . אבל לפי "מדרשו", הברכה לאדם הראשון הוא גם ציווי (וכן הוא במשנה יבמות סה: ובספר החינוך).
הברכה של פריה ורביה, הלא היא הטבעת טבע הבריות שיעסקו במילוי רצון קונם זה. בעולם של בראשית,
לפני המבול, הברכה והציווי זהים. האדם מקיים את הציווי כחלק מתפקודו הטבעי; וטבע האדם הוא המנגנון
והכלי שאותו יצר הקב"ה למטרת קיום המצווה.
גם לאחר ש"פרו ורבו" לובש אצל נוח את צורתו החקיקתית, כמצווה בין שאר המצוות, עדיין נשאר בו היסוד
הטבעי-אינסטינקטיבי, שיירי תקופה שבה קיום רצון הבורא היה טבעו הבסיסי של העולם והאדם. יסוד זה
הוא המאפשר לאישים שאינם שייכים לציווי "הטהור" כשלעצמו, ליטול חלק בקיום המצווה[3], כי גם הם
שותפים לבחינה הטבעית של פריה ורביה.
ועל פי זה נראה שלגבי פריה ורביה, "הנח להם לישראל" משקף את המצב האידיאלי. החשבונות השכליים
אמנם אומרים שיש להימנע מחיי אישות, כאות אבלות על החורבן, או אולי "שלא יוולדו לבהלה". ואף על פי
כן, הטבע שהטביע הקב"ה בבריות המביא אותם לפרות ולרבות, הוא הוא גם קולו המצווה. אם האיסטינקטים
המושרשים יתגברו, מבחינת המציאות, על כל גזירה שנגזור, אות היא שהקב"ה רוצה שנמשיך בשלנו, ושנייחל
לזמנים טובים יותר. ובצדק אומר המאירי שיש במקרה זה להניח לישראל "לעשות רצון קונם".
[1] וכך נפסק בשו"ע או"ח תקעד ס"ד. התוס' בתענית מרחיקים לכת עוד יותר, שכל האיסור בשנת רעבון אינו
אלא מידת חסידות. ועי' בט"ז שם שיש לו שיטה אחרת.
[2] המשך חכמה מפנה להגהות מיימוניות, המביא את שיטת המרדכי הנ"ל, ונראה בפשטות שכוונתו לחלוק
עליו, שהרי לדעת המרדכי פריה ורביה נדחית באופן עקרוני כר' ישמעאל. לא הבנתי את הערת ר"י קופרמן שם
שהמשך חכמה מסתייע מדברי ההגמ"י.
[3] לגבי גוי, עיין יבמות סב. בדעת ר' יוחנן, למרות שבדרך כלל מי שפטור ממצווה אינו יכול לקיים אותה,
כדאיתא בראש השנה כח. שלחו ליה לאבוה דשמואל וכו'. לגבי אשה, עיין בר"ן קדושין תחילת פרק שני ובמה
שכתב רש"ר הירש בסוף פירושו לספר בראשית.
