| מזל טוב |
 |
| חדשות |
|
| פדיון הבן / יעקב פרנצוס |
|
בע"ה פרשת וארא, שבט התשנ"ג, גיליון מס' 373
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"
(ו', ו-ז).
מעמדית-פורמלית הוא תופס את עצמו בתור שכזה, כי אם גם מבחינה נפשיתפסיכולוגית. הוא קונה לעצמו
"מנטליות" של עבד, והדבר מתבטא בשני אופנים מנוגדים, שני צידיו של מטבע אחד.
מחד גיסא, העבד מעדיף להשתעבד לאחרים ולא לסמוך על אמונה בכוח נעלם שיושיעהו ויספק את צרכיו.
אמונה מבוססת על וודאות מוסרית, ואילו הוא - אין השגתו מגעת אלא כדי וודאות מוחשית הנשענת על מה
שמצוי "בעין": "ויאמרו אל משה... הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את
מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (י"ד יא-יב). את הבשורה הנפלאה שבפי משה הם אינם
שומעים - או שמא אינם רוצים לשמוע - "מקוצר רוח ומעבדה קשה" (ו', ט); כל כך חדרה לתוכם תודעת
העבודה והעבדות.
מאידך גיסא, העבד מסגל לעצמו את אמות-המידה של סביבתו המשעבדת. ההצלחה נמדדת לפי מידת ההישגים
"הארציים" שישנם תחת ידו "בעין", ואחת-היא בעיניו אם מדובר בממון או באדם שנשלט ומנוצל על-ידו. על
האמת הזאת עומד משה, בשעה שהוא יוצא לראות בסבלות אחיו ומוצא איש עברי המכה את רעהו. הוא לומד
לדעת שהעבדות איננה רק שילטון של רשע ואלים במי שחלש ממנו, כי אם גם אובדן חוש הצדק בלבו של
החלש. כאשר ימצא החלש את עצמו בעמדת יתרון - הוא יחקה את העריץ במעשיו.
משה יודע איפוא שמוטל עליו תפקיד חינוכי קשה. עליו להוציא עם של עבדים לא רק ממצרים, כי אם גם
מתודעת עבדותם. עליו לחנכם להיות לאנשים בני-חורין המוכנים לקבל אחריות להחלטותיהם, והמאמינים
שאם ינהגו על-פי הראוי בעיני "א-ל מוציאם ממצרים", כי אז גם יוכלו לבטוח בו שיספק להם את מחסורם.
מלאכת החינוך נמשכת לאורך כל תקופת הנדודים במדבר, אולם ראשיתה בתהליך השיחרור מן השיעבוד
הפיסי, הוה אומר - ב"יציאת מצרים".
עם העבדים משוכנע בכוחו הבלתי-מעורער של המשטר המשעבד. עליו להכיר בכך שישנו כוח אחר, על-טבעי,
השולט שילטון מוחלט בטבע ומטה אותו לחפצו המוסרי. כנגד העוצמה "הטבעית" של מצרים האלילית, מציג
משה - שליח ה' ונביאו - עוצמה אחרת המבוססת על הוודאות המוסרית. עשר המכות פוגעות במצרים דוקא
באמצעות כוחות הטבע שמצרים סוגדת להם כאלהיה בהיותם מקור השפע של ארץ זו. הנס מוכיח שכוחות
הטבע נתונים לשילטונו המוחלט של הקב"ה ומתפקדים לפי רצונו ומשפטו המוסרי; שפע יינתן לצדיק ואסון
ימצא את הרשע.
תכליתה של יציאת מצרים היא איפוא, לחנך את בני ישראל להכרה במשמעות הידיעה "כי אני ה' א-להיכם
המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". ניתן להם לעמוד על משמעותה של עבדות - זו שמקורה במשטר אלילי
עריץ, וניתן להם לעמוד גם על משמעותה של חירות - זו שמבוססת על אמונה: "וירא ישראל את היד הגדלה
אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (י"ד, ל-לא).
איל בר-איתן בני הולצמן
מזל טוב
בורא עולם בקנין השלם זה הבנין
* * *
מזל טוב לגדעון ויעל דר להולדת הבן
ברכות גם לסב - הרצל דיאמנד
יהי רצון שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים
חדשות
ספרים רבותי ספרים. חנות הספרים, בראשותו של אודי פרומן, הועברה לקומת משרדי המכון. החדר הריקשנותר יחידי וגלמוד, ישמש מעתה כחדר רמי"ם נוסף. הצורך בחדר נוסף התעורר בעקבות הגידול במספר
הרמי"ם...
הותרה הרצועה. איחולי החלמה מהירה שלוחים לרודד סוקולובר (ג'), שעבר ניתוח בקרסולו בעקבות קריעת
הרצועות.
טיף, טיף, טף. על ראשנו שוב נושרות טיפות של גשם. כמידי שנה הוצבו באולם המבואה גיגיות ככלי קיבול
לטיפות המים שמצליחות לחדור מבעד לגג הישיבה. ההליכה המזורזת שהופכת לעיתים לריצה - זו שנהוגה
לאחר תפילת ערבית, נאלצה להאט קצב.
פדיון הבן / יעקב פרנצוס
"עבר האב ולא פדה את בנו, כשיגדיל חייב לפדות עצמו" (שו"ע יו"ד סימן ש"ה סעיף ט"ו).
הרמ"א מוסיף"ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל".
אין חיוב על בי"ד לפדות את התינוק. ואף שבמילה מצווים בי"ד למול כל תינוק שלא נימול על ידי אביו, בפדיוןהבן החיוב מוטל רק על האב ועל הבן עצמו.
נחלקו הפוסקים אם בי"ד או כל אדם אחר יכולים לפדות את התינוק במקום שאין אב. ה"מעדני מלך" על
הרא"ש במסכת בכורות (פ"ח אות י"ז) סובר שבמקום שאין אב צריך לחכות עד שהילד יגדל ויפדה את עצמו.
אין שום אפשרות לאדם אחר לפדות את הילד. ואילו הש"ך (יו"ד סימן שה ס"ק כ') פוסק שעדיף שבי"ד יפדו
אותו כשהוא קטן, כי בדרך כלל טס הכסף הולך לאיבוד.
המחלוקת תלויה הן בטיב החיוב המוטל על הבן לפדות את עצמו, והן בשאלה כללית יותר, של זכיה לקטן.
ה"דברי חמודות" סובר שאין כלל מצוה על הקטן לפדות עצמו לפני שיגדיל, ואילו הט"ז סובר שהמצוה קיימת,
אך אי אפשר לאדם אחר לקיימה בשביל הקטן. לעומתם סובר הש"ך שהמצוה קיימת אגב שבי"ד יכולים
לקיימה עבור הקטן.
ה"חתם סופר" (שו"ת, חלק יו"ד סימן רצ"ה) כותב שלפי ה"מעדני מלך" קיימות שתי מצוות נפרדות. האחת היא
מצות האב לפדות את בנו, והשניה - מצות הבן לפדות את עצמו. ולא הרי זו כהרי זו. מצות האב מתחילה
כשהילד בן חודש, ואילו מצות הבן מתחילה רק משהגדיל. וכשם שאב הפודה את בנו לפני שמלאו לתינוק
חודש ימים לא עשה כלום, כך בן הפודה את עצמו לפני שמלאו לו שלש עשרה. הלכך כשאין אב אי אפשר
לפדות את הבן עד שיגדל.
הרב משה פיינשטין ב"דברות משה" לב"ק (סימן כ"ו ענף ד') הולך באותו כיוון, אלא שלדעתו יש רק מצוה
אחת. היות שבפועל לא ניתן לחייב קטן לקיים את המצוה, ממילא החיוב אינו קיים כלל, שהרי אם אין את מי
לחייב - אין החיוב קיים. לא ניתן איפוא לפדות את הקטן, כי אין באותה שעה מצוה כלל.
הט"ז והש"ך סוברים שהחיוב מוטל על הקטן. אפשרותו של אדם אחר לפדות את הקטן תלויה בהבנת החיוב
בפדיון הבן, ובהבנת דין "זכין" בכל התורה כולה.
הגר"א (סימן ש"ה ס"ק יז) סובר שאף שלכתחילה כשיש אב עדיף שהוא יפדה את בנו, מ"מ כל אדם יכול לפדות
את הבכור. אין צורך בשליחות, ואין צורך אפילו בדעתו של האב. פדיון הבן ביסודו הוא חוב של חמשה שקלים
שחייבים לפרוע לכהן, ואדם פורע חובו של חברו שלא מדעתו. אף שיש מצוה על האב לפדות את בנו, מכל
מקום הפן הממוני של מצות פדיון הבן הוא שקובע בענין היכולת של אדם אחר לפדות. לפי הבנת הגר"א, גם
כשהמצוה מוטלת על הקטן, ודאי שכל אדם יכול לפרוע את חובו של הקטן.
אך הרמ"א, הט"ז והש"ך סוברים שרק החייב במצוה יכול לפדות, ואין כאן פורע חוב בלבד. הט"ז והש"ך
מסכימים שהאב יכול להעביר לשליח את הסמכות לפדות את בנו (ולא כרמ"א, הפוסק שאין שליחות בפדיון
הבן, ואכמ"ל), אך חולקים במקרה של קטן.
ה"צידה לדרך" בסוף פרשת בא, סובר שזכין לקטן ופודים אותו שלא מדעתו. ואילו הט"ז חולק עליו וסובר
שיש כאן צד של חובה לקטן, דניחא ליה לאיניש לעביד (בעצמו) מצוה בממוניה, הלכך אין זכין לקטן.
לגופו של דבר, נחלקו הראשונים האם זכין לקטן:
בב"מ עא: יש שתי גרסאות בגמרא האם זכיה לקטן היא מדאורייתא או מדרבנן. תוספות בכתובות יא. (ד"ה
מטבילין) סוברים שזכיה הינה מטעם שליחות, דאנן סהדי שהוא רוצה שהשני יהיה שלוחו, ואין שליחות לקטן.
ממילא לתירוץ הראשון בתוספות שם אין זכין לקטן מדאורייתא כמו שאין לו שליחות. לפי התירוץ השני,
במקום שאין צד חובה בכלל זכין לקטן כיוון שבמקרה כזה יש שליחות לקטן. לתירוץ השני עצם הדין של
שליחות שייך גם בקטן, אלא שנבצר ממנו לפעול בדבר שיש בו צד של חובה. הרמב"ן סובר שזכין איננו מטעם
שליחות. ובגיטין (נב.) בסוגית אפוטרופוס מפורש ברמב"ן שזכין לקטן.
הט"ז פוסק כתירוץ השני בתוס' בכתובות, שזכין לקטן רק אם אין צד של חובה כלל, ואילו לגדול זכין גם אם
יש צד של חובה. ממילא אי אפשר לזכות לקטן בפדיון, כי יש צד כלשהו של חובה.
הש"ך ב"נקודות הכסף" חולק על הט"ז הן לגבי הגדרת זכות, הן לגבי דין "זכין" בכלל, והן לגבי הצורך בדין
"זכין" במקרה שלנו.
הש"ך סובר שגם אם נקבל את דברי התוספות בכתובות עדיין זכין גם לקטן, כי אין פה צד של חובה. להלכה
נפסק שהשיקול של "ניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממונו" איננו נחשב לצד של חובה כלל. ואף שהקטן לא
קיים את המצוה, אלא שנפטר מלתת לכהן את כסף הפדיון, עדיין זכות היא. ויתירה מזו, כאן הקטן מקיים גם
את המצוה, כיוון שמשתמשים בכספו. זאת אומרת: אם יש לקטן כסף - משתמשים בכספו, ואם לא - נותנים
לקטן את הכסף ואח"כ פודים אותו. במקרה כזה המצוה מתייחסת לקטן, וגם לשיטת הט"ז אין כאן חובה כלל.
הש"ך סובר שאפשר לקחת כסף מן הקטן כדי לפדותו, בניגוד לט"ז ול"צידה לדרך", שמשתמע מדבריהם,
שאדם אחר נותן מכספו לכהן. (לגבי שייכות דין "זכין" גם בלקיחת כסף, עיין ב"קצות החושן", סימן רמ"ג ס"ק
ח'. ולעניין השאלה הספציפית אם נתינת הכסף לכהן אמנם נחשבת להוצאת כסף מן הקטן או לנתינה של כסף
שכבר שייך לכהן, עיין בתשובת הנתיבות המודפסת בשו"ת "חמדת שלמה" חלק יו"ד סימן ל"ב).
גם על פסיקת הט"ז בדין "זכין" חולק הש"ך. הט"ז פוסק כתוספות, שאין זכין לקטן מלבד מקרים מיוחדים.
ואילו הש"ך סובר להלכה שזכין לקטן, כפשטות הסוגיא בקידושין (מב.), וממילא גם לשיטת הט"ז שיש צד של
חובה, עדיין זכין לקטן, כשם שלהלכה אדם תורם משלו על של חברו, ולא אומרים "ניחא ליה לאיניש לעביד
מצוה בממוניה". ודברי הש"ך הם כדברי הרמב"ן בגיטין נב. שיש זכיה לקטן, ואף זכין מן הקטן כשהדבר
לטובתו. לפי הרמב"ן כל זכותו של אפוטרופוס להפריש תרומות ומעשרות ולמכור ולקנות בשביל הקטן בנויה
על דין "זכין". (הש"ך מביא את הרשב"א בגיטין, אך הרשב"א שם לכאורה לא בנוי על דין "זכין".)
הש"ך אף מערער על הצורך בדין הרגיל של "זכין". על סמך הגמ' בקידושין (מב.) פוסק הש"ך שלבי"ד יש
סמכות לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים. הלכך גם לו אמרנו שיש כאן צד חובה ולא היינו יכולים להשתמש
בדין "זכין", עדיין יכולים בי"ד לפדות את הקטן. אך בזה רק כח בי"ד יפה, ולא כל אדם יכול לחוב על מנת
לזכות בנכסי יתומים. ונראה שהן הן הדברים המופיעים ברשב"א בגיטין (נב.), שיד אפוטרופוס כיד היתומים
למכור ולקנות ולהפריש בנכסיהם, וכאן אין הרשב"א מתבסס על דין "זכין", שהרי מפורש ברשב"א בנדרים
(לו:) שדין זכין אינו מועיל להפרשת תרומות ומעשרות בשביל אדם אחר מנכסי אותו אדם. אלא שהרשב"א
סובר שיש מעמד מיוחד לאפטרופוס על סמך הגמרא בקידושין (מב.) "דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל
אמר רב: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שבית דין מעמידין להן אפוטרופוס... לחוב ע"מ לזכות?
ת"ל: ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו".
נחלקו האחרונים כיצד לנהוג למעשה. ב"אגרות משה" (יו"ד סימן צ"ד), נוטה הרב משה פיינשטין לומר שאין
צורך מיוחד לפדות תינוק שאין לו אב. אך אם רוצה לפדות - עדיף שינהג כ"נתיבות" המובא בשו"ת "חמדת
שלמה".
"ערוך השולחן" כותב שנוהגים כש"ך ופודים את הקטן. ואילו ה"חתם סופר" (יו"ד סימן רצה) כותב שעדיף
שבי"ד יפדו אותו בממונו, או יזכו לקטן ויתנו לכהן מתנה ע"מ להחזיר, ויברכו בלי שם ומלכות, ולכשיגדל
יחזור ויפדה את עצמו. אף הנתיבות (שו"ת "חמדת שלמה", יו"ד, סימן ל"ב) כותב לפדותו כשהוא קטן ולשוב
ולפדותו כשיגדיל, ותולים טס של כסף על הקטן, כפי שמובא ברמ"א, כדי שהוא יידע לפדות את עצמו, ונותנים
כסף לכהן על תנאי, שאם הילד אמנם יפדה את עצמו כשיגדל, המעות יהיו מתנה לכהן מעכשיו, ואם הוא לא
יפדה את עצמו, המעות מתנה לבן מעכשיו על מנת שיהיה פדוי בהם, "כי כל מה דאפשר לתקוני לקיים מצוה
דרחמנא - מה טוב".
