בע"ה
פרשת דברים, אב התשנ"ב, גיליון מס' 349
כולנו
יודעים היטב את מלאכת התוכחה.
הדבר הפשוט ביותר הוא העברת
ביקורת. אולם, כמה פעמים נובעת
תוכחתנו ממניעים טהורים - על מנת
לתקן ולהועיל לחבר? כמה פעמים
באה התוכחה מאהבה, בבחינת "את
אשר יאהב יוכיח"? כאשר התוכחה
אינה באה מאהבה, אלא מתוך כעס או
תחושת עליונות, לא רק המניע פגום.
לעיתים קרובות, אף מידת האמת
שבתוכחה נפגמת. כאשר המטרה איננה
התיקון, אלא התוכחה עצמה, נוספים
לתוכחה מיני פרטים ותיאורים,
הבאים להוסיף לה נופך. משה רבנו
מוכיח מאהבה, על כן גם תוכחתו
אמינה לחלוטין. דווקא
כאשר אנו מברכים, מוצאים אנו
לפעמים את עצמנו מקפידים בקנאות
על מידת האמת, כבלעם, המברך כמי
שכפאו שד - ועל כן אין לחשוש שסטה
מן האמת, והוסיף בברכתו תיאורים
חיוביים שאינם במקומם. אם אנו
מקפידים כל-כך לברך כבלעם, נקפיד
לפחות גם להוכיח כמשה. יה"ר
שנזכה שהבית, שחרב בגלל שנאת
חינם, יבנה על ידינו באהבת חינם. שבת שלום תני פיינטוך מזל
טוב
לינון
ונעמה נתנאל להולדת בנם לדני
ושרית אלמליח להולדת בנם ליוחאי
שכטר (ב') להולדת אחותו יהי
רצון שתזכו לגדלם לתורה, לחופה
ולמעשים טובים. חדשות
הנשבעים
באשמת שומרון. ביום שני,
הצהירו טירוני התותחנים
שבשומרון אמונים לצה"ל, בטכס
המסורתי. הטכס נערך, כמובן,
בהשתתפות ההורים, ונכחו בו אף
חלק מחבריהם, בני שנה א' , שרצו
לחוות את העניין בפעם האחרונה
מהעבר השני. בצלמנו
כדמותנו. התפתחות
והתקדמות בתחום הצילום בישיבה!
מכונת הצילום "המיושנת",
הוחלפה באחרת, משוכללת ממנה. בין
השכלולים מסך דיגיטלי (שהחל משום
מה לכתוב ביפנית), צילום דו-כיווני
ועוד כהנה וכהנה. בנוסף לכל אלה
מסוגלת המכונה לתת הסבר קצר על
תפקידו של כל אחד מהכפתורים
הרבים שבה. עניין
לאסוף ולכנוס. השבוע
התקיים יום עיון למורים לתנ"ך מכל רחבי הארץ, מטעם המכון. במקביל, התקיים בישיבה כנס עבור בוגרי הישיבה המצויים כיום במגזר העסקי. ציפה
עץ מבית. כרי לשוות אווירה
יותר רומנטית למשוחחים בטלפונים,
צופו קירות התאים בלוחות
פורמיקה דמויי עץ כהה. יש
הטוענים שאין זה אלא כדי לכסות
את הנבירות והחורים שנפתחו
בדפנות התאים על ידי משוחחים
עצבניים ומתוחים. אין
משגיחין בבת קול. באחד מימי השבוע, כשחזן תפילת המנחה עמד כבר
לפני התיבה, מעוטף בטלית, וכבר כמעט פצה פיו ב"אשרי", נשמע קול אשה זועק
ממרומי עזרת הנשים "ANYBODY HERE FROM MONTREAL?".
למרות קריאתה, התקיימה התפילה
כסדרה. מחאות,
זעקות ותקוות / הרב יהודה שביב*
א
בסוף
פרק חזקת הבתים למדנו:
יפה
שיבוצה של ברייתא זאת בסוף פרק
חזקת הבתים, שכן עניינו של פרק זה
הוא עניין מוחזקות בקרקע. מחזיק
אדם בקרקע או בנכס אחר מנכסי-דלא-ניידי,
וזה מאפשר לו לטעון לבעלות, אף
כנגד חזקת מרא קמא, אם כבר עברו
שלוש שנים והבעל הקורם לא מיחה. שנים
הרבה החזיקו גויים בנחלתנו שהיא
ירושה לנו מאבותינו. כלום יש
בחזקה זו כדי אישוש טענת בעלות?
דבר זה תלוי במרא קמא: ימחה - הרי
הוא מזכיר לכל כי הוא הבעלים וכל
הטוען לבעלות עליו חובת ההוכחה:
יביא עדי מכירה או יראה שטר
מכירה, ואין די לו בחזקה שהוא
מחזיק! ב
על
רקע זה ניתן להבין דבריו של ר'
נחמן מברסלב שנאמרו לפני
כמאתיים שנה - ואע"פ
שאנו מתחננים כל כך הרבה שנים
לשוב לארץ ישראל ועדיין רחוקים
משם, אע"פ כן אין שום תפילה
וצעקה נאבדת, אפילו של הפחות
שבפחותים, כי בכל צעקה ותפילה
כובשין איזה חלק ונקודה מארץ
ישראל[1], עד
שיתקבצו כל הנקודות שכבשנו
בתפילותינו ואז נשוב לארצנו
בקרוב. ואפילו מי שהוא פגום מאד
ואין לו כוח בצעקתו ובתפילתו
לכבוש איזו נקודה וחלק בארץ
ישראל, אעפ"כ צעקתו פועלת הרבה,
כי היא בחינת מחאה המבואר בדין
חזקת קרקעות, שכל זמן שהוא מוחה
אז אין חזקת המחזיק מועלת כלום,
על כן אע"פ שהם גזלו מאתנו את
ארץ ישראל שהיא ארצנו ונחלתנו
ואין בנו כוח להוציאה מאתם מחמת
פגם מעשינו, אעפ"כ אנו מתפללים
וצועקים בכל פעם שארץ ישראל שלנו
כי היא נחלתנו, ובזה אנו עושים
מחאה לסיטרא אחרא, שידעו שאין
חזקתם חזקה כלל כי ארץ ישראל
שלנו היא מאבותינו, וסוף כל סוף
נוציא אותם מידם בעזרת ה' . שתי
בחינות בתפילה, או שתי רמות
לתפילה. האחת פועלת באופן אקטיבי,
היא כובשת ממש. ואילו האחרת
ירודה יותר ופועלת באורח פאסיבי,
היא בגדר מחאה המונעת הנצחת
הכיבוש והגזל[2]. ג
ברם,
קביעות אלו - יש להרהר ולפקפק בהן.
הלכה היא: "כל חזקה שאין עימה
טענה אינה חזקה" (ב"ב מ"א.).
מה מועלת, איפוא, חזקתן של אומות
העולם? כלום טוענות הן שנמכרה או
ניתנה להם הארץ על ידי בעליה,
כלומר על ידינו?[3] ואף אם
היו טוענות כן, אין לכך כל תוקף
של ממש, כפי שעולה מתשובתו של אחד
קדמון - רב נחשון גאון: וששאלת
הני שטרות דכתיב בהו אגב ד' אמות
בחצרי - מי שאין לו קרקע כיצד הוא
עושה שטר פסול... אלא הכי פירושא
דקים להו לרבנן דאין כל אחד
מישראל שאין לו ארבע אמות בארץ
ישראל. ואם תאמר נטלוה ישמעאלים
ואנו בגלות? קיימא להו לרבנן
דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל
היא, וארץ ישראל נקראת על שם
ישראל, דאפילו בזמן שישראל
שרויין על אדמתם אין להם רשות
למסור שדותיהן לצמיתות שנאמר: 'והארץ
לא תמכר לצמיתות...' ועתידין אנו
לחזור ולירש אותה. הסבר
לדברים נמסר בשם הראי"ה קוק:
מה טעם כיבוש קונה - משום הדמים!
ודמים במשמעות כפולה: ממון,
וחירוף נפש על הכיבוש. מעתה, קרקע
שמועיל לגביה קנין דמים במשמע של
כסף, מועיל בה גם קנין דמים
במשמעות של חירוף נפש בכיבוש.
אולם בארץ ישראל, שאי אפשר למכרה
לצמיתות בדמים, אין גם כח של קנין,
בדמים ששפכו נוכרים על כיבושה[4]. בעל
גליוני הש"ס מבהיר, כי הפיסקה
האחרונה בדברי הגאון באה כלפי
הדעה שיאוש מועיל גם בגזילת קרקע.
כאן - מטעים הגאון - אין יאוש
לעולם שהרי "עתידין אנו לחזור
ולירש אותה"[5]. ואפשר
שזה ענין התפילה והמחאה, להשמיע
קבל אדם ועולם, שלגבי ארץ ישראל,
על כל חבליה, אין יאוש שלל. ד
מכאן
להפרש שבין מחאה למחאה. מעיקר
הדין מחאה אמורה להיות נשמעת
באוזני המחזיק, כדי שידע לשמר
ראיותיו ולבסס טענותיו. לא כך
אצל מחאות שלנו ותפילות שלנו.
אמנם חשוב היה שישמעו גם באזני
המחזיקים, אך בדרך כלל לא כך אירע,
אלא המלים היו מכוונות כלפי מעלה
ועוד יותר כלפי פנימה. דברים
שיצאו מן הפה אמורים היו להיכנס
בעיקר באוזניהם של המתפללים
עצמם, ולהזכיר להם בכל עת כי גם
אם, לפי שעה, מצויים הם בגולה, הרי
נחלתם האמיתית היא רק שם, בארץ
ישראל. שהרי, עיקר גדול בעניין
הארץ הוא - החמדה. בה במידה שחמד
העם את ארץ החמדה סייעוהו מן
השמים למעשה. "כי אמנם ירושלים
לא תבנה עד שיכספו אליה תכלית
הכוסף". כיון
שכך, אפשר לה ל'מחאה' ללבוש גם
צורות אחרות. חלק מהן מוצעות
בשלהי פרק "חזקת הבתים"
והוזכרו לעיל: שלא לאכול בשר; שלא
לשתות יין; לשייר מקום בסעודה
וכל כיוצא בזה, שהם כמודיעים:
החיים כמות שהם עתה, בלא ארץ ובלא
מקדש, אינם שלמים ואינם מלאים. ה
כל
שנאמר שם במסכת בבא בתרא, מתייחס
לכל השנה כולה. אכן, לגבי הימנעות
מבשר ויין נקבע שם הכלל שאין
גוזרין גזירה שאין הציבור יכול
לעמוד בה, ולכך הוגבלה ההימנעות
לימים מספר הסמוכים ליום החורבן
- תשעה באב[6]. את
היחס בין 'גזירות' כל השנה
למגבלות של הימים הסמוכים לתשעה
באב, ניתן אולי להקביל ליחס שבין
מצות זכירת יציאת מצרים "כל
ימי חייך", למצות הזכירה
הייחודית בליל הסדר. בכל השנה
זוכרים את העבר; בליל פסח - חווים
את ההווה, ומשתדלים לקיים "בכל
דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים
קט"ז:). כיוצא
בזה בצאתי מירושלים. במשך כל
השנה זוכרים את העבר ומשתדלים
לקיים שבועתם של גולי ירושלים:
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני...
אם לא אעלה את ירושלים על ראש
שמחתי" (תהלים, קל"ז). אך
בהתקרב יום המר, קל וחומר ביום
המר עצמו, עומד אדם מישראל כנוכח,
כביכול בחורבן העכשווי, בית
המקדש שטרם נבנה, כאילו בימיו
שלו ולעיניו שלו - חרב[7],
והליכותיו ודרכיו של יהודי
בימים אלו קרובים להיות דרכי
אבילות, ואף אבילות ממש[8]. ו
אף 'הגדה'
יש לו ליום המר, והיא ספר הקינות,
מגילת איכה. כשם שבהגדה של פסח
משולבים סיפורים ותיאורים,
חוויות ולקחים, תודות ושבחים, כן
גם במגילת איכה כרוכים זה בזה
תיאורי חורבן ודברי הגות, פניות
וטענות כלפי חוץ וכלפי פנים,
חוויות ומסרים, אל המצווים עתה
ואל דורות עתידים. ואף כי מקונן
המשורר כי נסתמו בעדו שערי תפילה,
"גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי"
(ג', ז), אין הוא נמנע מלזעוק
ולשווע ולקיים בנפשו "ממעמקים
קראתיך ה'". וכך הוא מבקש לקראת
חתימת דבריו - "השיבנו ה' אליך
ונשובה חדש ימינו כקדם". כאומר:
אברח מן החורבן וההרס, מן הניתוק,
הניכור והבדידות - אליך. אבל
בדרך-כלל מעמידים אל מול אב את
אדר - "כשם שמשנכנס אב ממעטין
בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין
בשמחה" (תענית כט ע"א). אב -
קוטב העצבות, אדר - קוטב השמחה.
ודומה שאף זה מביטויי החורבן,
שכן לאמיתו של דבר הגאולה צריכה
להיות ניצבת לעומת החורבן, יציאת
מצרים מול יציאת ירושלים. אלא
שיציאת ירושלים העיבה את זיוו של
חג הפסח, שעיקרו - קורבן הפסח -
אינו מתקיים, וחלק נכבד מליל
הסדר אינו אלא זכר למה שראוי היה
שיעשה, ושמחת היום אינה שלימה. אכן
שמחת פורים, שמעיקרה תשועה של
גלות היא, אינה נפגמת עם החורבן.
ועוד יש להאריך בזה ולכ"מ. בפרשה
שאנו אמורים לקרוא בשבת הבאה,
שבת נחמו, ניתן לנו הד מתפילותיו
של משה רבנו. אף הוא חש כי גם אם
הרבה לזעוק ולשווע, נסתמו בפניו
השערים, ואינו נענה. אבל גם אם
הוא לא נענה, הנה כיסופיו
ותפילותיו לארץ ולמקראיה עשו
רושם, רושם בנפשה של כנסת ישראל. הנה,
כך התחנן משה: אעברה
נא ואראה את: 1. הארץ
הטובה אשר בעבר הירדן.
מעגל לפנים ממעגל; קדושה למעלה מקדושה; כיסופים יוקדים
מכיסופים. דומה שכך גם לגבי כנסת ישראל. מאות שנים של כיסופים לארץ הניבו את
התחייה הלאומית ואת השיבה לחלק מן הארץ. ושוב
פרק זמן קצר יותר, שלכוספים נדמה
היה כנצח, של געגועים לירושלים,
זו שבין החומות. הנה, משזכינו גם
לכך, דומה היה לרובו של העם כי
כבר נתממשו הכיסופים. אבל עדיין
ההר בשיממונו עומד, ועדיין אין
לבנון ש"ילבין עוונותיהן של
ישראל". עדיין "שועלים"
מהלכים כשולטים במקום היותר
מקודש, מקום מקדשנו, ופסגה זו
עדיין נראית רחוקה. על כך תקפה (ואולי
ביתר שאת, כדרכו של מי שכבר עלה
וזכה לפסגות אחדות, ועדיין שיאו
של ההר ממנו והלאה) זעקת המקונן: "השיבנו
ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" * דברים
באלון שבות, תשעה באב תשמ"ז. [1] והשווה תרגום
אונקלוס לרברי יעקב "אשר
לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"
- 'בצלותי ובבעותי' (בראשית סוף
פרק מח). [2] את הרעיון
בעיבורו ובניסוחו השונה קצת של ר'
הלל צייטלין הי"ד, ניתן למצוא
בספרו 'על גבול שני עולמות' עמ'
329-328. [3] אכן טענתם
הנצחית היא: אתם עם ישראל
הליסטים ואתם כבשתם אותה
לראשונה מיד יושביה הראשונים
ולכן אל לכם לתבוע בעלות, ראה
מדרשים ריש בראשית ורש"י שם. [4] תשובתו של רב
נחשון גאון ותשובות נוספות של
גאונים ברוח זו, וכן ההסבר שנמסר
בשם הראי"ה, מצויים בספרו של ר"י
שציפאנסקי: 'ארץ ישראל בספרות
התשובות', ח"א עמ' כז. [5] ההערה מובאת
בספרו של פרופ' נ' רקובר: 'השליחות
וההרשאה במשפט העברי', עמ' 258,
הערה 41. וראה שם הערה 40, שבדברי
הגאון תשובה לשאלת אחרונים (חזו"א
חו"מ, ס"א, כז): הרי אם נשתקע
שם בעלים נקנית הקרקע למחזיק בה.
לכך משמיע לרב נחשון, כי שם בעלים
בארץ ישראל מעולם לא נשתקע. [6] אמנם ההגבלה
נקבעה בתקופות מאוחרות יותר.
[7] וכך השמיע החתם
סופר בדרשותיו לחודש אב: "בליל
פסח מצווה לשמוח כאילו אותנו
הוציא משם, לעומת זה תהיה אבילות
יציאתנו מירושלים כאילו אותנו
הוציא משם וכאילו עינינו רואות
הריגות חסידנו ופיזור בנינו
וגלות שכינת תפארתנו... ואנו
יוצאין בגולה". [8] כבר העמידו
דורשי רשומות על כך שתשעה באב יחול תמיד באותו יום בשבוע בו חל יום ראשון של פסח. בחינת: זה לעומת זה. |
