- חדשות
- דרכי שלום ביחסים שביך יהודים לשאינם יהודים / הרב חיים דוד הלוי
בס"ד. פרשת עקב, אב ה'תש"ן, גיליון מס' 245
עומדים אנו בעיצומו של נאום משה ערב הכניסה לארץ. אם בתחילת דרכו ניסה משה להתחמק באומרו: "לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד', י'), עתה מתגלה הוא כנואם בחסד.
משה מעוניין להעביר לבני ישראל מסרים מסויימים, וזאת הוא עושה תוך כדי ניתוח אירועים שעברו עליהם במדבר ובכלל, כאמור בפרשתינו:
"כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות... וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא. ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' חיה האדם"
עתה, לאור נאומו של משה, מקבלים מסעותיהם מימד חדש. לא עוד סיבובי סרק, סבל ללא תכלית, אלא הכנה ותשתית לישיבתם בארץ. בארץ ישראל בה מתנהלים החיים בטבעיות, ישנה סכנה של "ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך", של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". קיומם במדבר בתנאים קשים ביותר לימדם פרק באמונה - "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם!".
אף ישיבתם בארץ מצרים והשתעבדותם שם, מקבלת לפתע משמעות מעבר לסבל הרב שעבר עליהם - "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י', י"ט). עתה, לאור העבר, ישכילו לכונן את ממלכתם על אדני הצדק החברתי, ויימנעו מפגיעה בחלשים. "ואהבתם את הגר" - במ"ו מקומות הזהירה התורה על הגר (ב"מ נ"ט: ).
הלקח שנוכל אנו להפיק מפרשה זו, מעבר ללקחים הברורים העולים ממנה, הוא כללי ביותר.
עלינו להבין, שמאורעות העוברים עלינו, חוויות שאנו חווים, אינם בגדר מקרים בלבד, אלא מכוונים לתכלית בבחינת "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", וכדברי משה בפרשתינו:
"המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך"
אריאל סטולמן יהודה טרופר
חדשות
פסק זמן. זמן קיץ הסתיים בט' באב והישיבה יצאה לתקופת בין הזמנים ער לר"ח אלול. אך אל דאגה, גם בתקופה זו ימשיך "דף קשר" ללוות אתכם; אומנם ללא המדור הפופולרי, אך עם מאמרים מעניינים ומגוונים. "דף קשר" - כמותכם - אינו יוצא לחופש!
דרכי שלום ביחסים שביך יהודים לשאינם יהודים / הרב חיים דוד הלוי [1]
בבואנו להציג את הדרך שבה ניתן להשתמש הלכה למעשה במושג "דרכי שלום" לצורך פסיקת הלכה בימינו, ברור כבר בהשקפה ראשונה, ש"דרכי שלום" שנזכרו בהלכה רובם המכריע הם ביחס לגויים אשר בקירבם חיינו בגלות, או שחיו בקירבנו בארצנו בתקופות מסויימות.
מעתה, כיצד עלינו להתייחס במציאות חיינו במדינת ישראל, להלכות ולעקרונות שנקבעו לכתחילה "מפני דרכי שלום" בלבד, כאשר במגילת עצמאותה נאמר מפורש: "תקיים שיויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין". ומכאן שהחברה בישראל חייבת לכל אזרחיה, גם גויים, את כל מלוא הזכויות המוענקות בחוק ליהודים, ואין מקום וצורך יותר לנימוק "מפני דרכי שלום".
נפנה מעתה למקורות ההלכה.
א. מתי והיכן נהגו ההלכות שנקבעו מפני דרכי שלום?
פסק הרמב"ם (בהלכות עבודה זרה פ"י ה"ה):
"מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ואין ממחין בידי עניי עכו"ם בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום. ואין כופלים להם שלום לעולם. ולא יכנס לביתו של עכו"ם ביום חגו לתת לו שלום. מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש".
בהלכה הבאה מוסיף הרמב"ם: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם, או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו וכו'".
מכאן, שכל ההלכות שנאמרו "מפני דרכי שלום", תקפים היו בגלות, או בזמן שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אפילו בארצם.
ב. דרכי שלום בזמננו
מה מקומן של אותן תקנות "מפני דרכי שלום" בזמננו, ובייחוד במדינת ישראל? שמא יעלה על הדעת שהמדינה נכנסת תחת ההגדרה של "יד ישראל תקיפה עליהם"? בוודאי שלא! בעולם המערבי הדימוקרטי, שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שיויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דימוקרטית לאפליות על רקע דתי, ואף אילו היינו מעצמה עולמית אדירה, לא היינו יכולים לנהוג כך. ולכן, ברור שגם לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, דין חברתנו כדין יד עכו"ם תקיפה על ישראל (ועוד, שיש החולקים על עצם סברתו).
אבל כל זה רק לכאורה, כי אליבא דאמת נראה לי שאין זו דעת ההלכה על גויי זמננו. כל הנ"ל מדובר בעובדי עבודה זרה ממש, היינו לפסל ולמסכה. ואילו הגויים החיים בקרבנו, ולמעשה הם הרוב המכריע של הזרים החיים במדינה, הם מוסלמים. והאיסלם ודאי שאינו עבודה זרה, ומוסלמים ודאי שאינם עובדי ע"ז, וכמו שפסק הרמב"ם עצמו (בהלכות מאכלות אסורות פי"א, ה"ז): "וכן כל עכו"ם שאינו עובדי עכו"ם, כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה, וכן הורו כל הגאונים. אבל אותם העובדים עכו"ם, סתם יינם אסור בהנאה". וזו הסכמת כל גדולי הפוסקים, ופשוטה היא.
ג. יחסנו לנצרות ולנוצרים
ביחס לנצרות, אף כי מקובל לחשוב שהיא עכו"ם, אין זו אמת. ונבאר הדברים מיסודם להלן, אך נקדים מספר מלים על יחסנו הכללי לנצרות ולנוצרים.
לעם ישראל חשבון ארוך ונוקב עם הנצרות כדת. לא זו בלבד משום שבשמה נשפך דם רב מישראל, וגם השואה הנוראה שבה נטבחו שישה מיליונים מישראל אף היא תוצאה מיחסה ההיסטורי של הנצרות ליהודים, אלא גם ובעיקר משום שהנצרות עיוותה את יסודות היהדות (שממנה הורתה ולידתה) עד בלי הכר. את האמונה התמימה בה' אחד ושמו אחד, שיבשה באמונת השילוש, ובמחי יד עקרה את כל אותן מצוות ודרכי הנהגת היהדות עפ"י הברית אשר כרת ה' עם עמו בצאתו ממצרים.
אמנם היהדות אינה מיסיונרית, ואין היא מתייחסת כלל ועיקר לשום דת אחרת, ובכלל זה הנצרות. אדרבא, דרכה של היהדות באה לידי ביטוי ברור בדברי הנביא מיכה (ד', ה'): "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-להינו לעולם ועד". בשביל היהדות אין שום דת אחרת קיימת כל עיקר. אבל בראייה היסטורית מפליגה, הנצרות הסבה נזק עצום להתפשטות היהדות, משום שכל אותה כמיהה של העולם האלילי לאמונה חדשה (אחרי שהאליליות נמאסה על העולם העתיק, ועמדה ליבטל מן העולם) הביאה נהירה רבה ליהדות, עד אשר הופיעה הנצרות והטיפה לדת קלה, מעורטלת מכל מצוות מעשיות. הנצרות היתה אמורה איפוא לקרב את המשיח, אך באמת היא הרחיקה אותו עד מאוד. לשבחה ייאמר אך זאת, שהיא סייעה להרחיק את האליליות, ועזרה בכך לטווח היסטורי רחוק ליהדות לעתיד לבוא, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים.
ואף על פי כן עלינו להבחין בין נצרות כאמונה לבין נוצרים. עם הנצרות יש לנו חשבון היסטורי ארוך ונוקב, אך לא עם האיש הנוצרי, שכלפיו אנו מצווים לדגול בסיסמתו של בן עזאי: "זה ספר תולדות אדם - כלל גדול מזה" (מן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" שבו דגל ר' עקיבא), שהוא כולל ומקיף את כל הנברא בצלם (אבות ג', י"'ד).
ד. הנצרות כעבודה זרה בהלכה
1. נוכרים שבחו"ל לאו עובדי עבודה זרה הם
תאמר האמת, יש בנצרות סימני עבודה זרה. אמונת השילוש מנוגדת לאמונת אחדות ה'; ריבוי הפסילים והתמונות של מה שנקרא בפיהם קדושים, ודמויות וצלבים וכדומה, הם בוודאי עבודה זרה. אבל אין היא אותה עבודה זרה קדומה, שכלפי עובדיה התיחסה ההלכה בחומרה רבה.
שכן, אפילו כלפי עבודה זרה קדומה, שהיתה עכו"ם ממש, כבר יש בתלמוד סימנים ראשונים של מתינות בדורות המאוחרים. וכך שנינו: "שחיטת עובד כוכבים נבילה ומטמאה במשא" (חולין י"ג.). והגמרא שם מבדילה בין מין, שהוא אדוק בעבודה זרה וכל מחשבותיו בה, ושחיטתו אסורה אף בהנאה, לבין סתם עכו"ם, שעליהם אמר ר' יוחנן: נוכרים שבחו"ל לא עובדי עבודת כוכבים הם, אלא שמנהג אבותיהם בידיהם. ופירש הרמב"ם את ההבדל ההגיוני שביניהם בזו הלשון: "ואשר הביאנו שלא נאמר אסורה בהנאה... כפי שביארנו במסכת עבודה זרה, וחלקום לשני חלקים, האחד מהם היודעים לעשות אותם, ר"ל להביא אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטויות שמטנפים בהם השכל... והחלק השני הם העובדים לאותן צורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, והם רוב עובדי עבודה זרה. ועל חלק זה האחרון אמרו חכמים בלשון הזה: גויים שבחוץ לארץ לא עובדי עבודה זרה הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם וכו'".
ולמעשה, אחרי שמנה הטור (סימן קמ"ח) כל האיסורים החלים על ישראל לגבי עובדי עבורה זרה, סיים וכתב: "והאידנא, כתב הרשב"ם בשם רש"י, שהכל מותר, ולאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי". וכתב על זה מרן הבית יוסף שם: "כלומר, שכל מה שנזכר בסימן זה לאסור, האידנא מותר וכו' וכדאמרינן - עכו"ם שבחו"ל לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם". וכך פסק שם בשו"ע (שם סעיף י"ב) , שבזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר וכו'. ודוק היטב, שטעם זה של מרן בשו"ע הוא מדברי הרמב"ם שהעתקנו לעיל. ועיין עוד בתוס' עבודה זרה ב' בד"ה אסור, וכן בתשובות רגמ"ה בסימן כ"א.
ואם כל זה נאמר לגבי עוברי עבורה זרה ממש, היינו עוברי אלילים, צורות ופסילים, כל שכן לגבי הנצרות שאפילו במהותה המקורית אין היא עבודה זרה ממש. כי השילוש, אף שהוא אסור לישראל המצווים על אמונת "ה' אחד", אבל בני נח הוזהרו שלא לעבור עבודה זרה בלבד, אך על השיתוף לא הוזהרו. וכבר כתבתי בזה בספרי "בין ישראל לעמים" (עמוד מ"ח) בשם הרא"ש בסנהדרין ותוס' בדף ס"ג, עיין שם והדברים ידועים.
זו דעת כמעט כל גדולי הפוסקים. אבל דעת הרמב"ם היא כפי שפסק בהלכות עבודה זרה (פרק ט' הלכה ד', בהוצאות שלא חלה בהם יד הצנזורה): "אדומים, עובדי עכו"ם הם, ויום ראשון הוא יום אידם. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם וכו'" (ויש נוסחאות שכתבו בהם "נוצרים" במקום אדומים). ולפי זה, דעתו שנוצרים עובדי עבודה זרה הם. אף על פי כן יראה לי, שאותם טעמים שנאמרו לגבי עכו"ם ממש, שכבר בזמן התלמוד לא נחשבו לעובדי עבודה זרה, והם בחינת מנהג אבותיהם בידיהם, ניתן לומר כן לדעת הרמב"ם גם לגבי נוצרים בזמננו. ועיננו הרואות, שכיום רוב מאמיני הדת הנוצרים אינם אדוקים בעבודה זרה שלהם כמינים שבימי התלמוד. ואף נחלשה בקרבם אמונת השילוש, ויש המסבירים אותה בדרך אליגורית וכדומה. ולכן ניתן לומר גם עליהם מנהג אבותיהם בידיהם. ועל כל פנים הרמב"ם הוא יחידי בדעתו זאת.
עתה נשתדל להוכיח מכמה הלכות ותשובות של גדולי הפוסקים, שאכן תפיסה זאת שבזמננו אין דין עובדי עבורה זרה ממש אלא מנהג אבותיהם בידיהם, הביאה לשינוי בכמה דינים והלכות ביחסי ישראל לגויי זמננו.
2. שאלת שלום לעכו"ם
לעיל ציינו דעת הרמב"ם שפסק: "שואלים בשלומם, ואפילו ביום חגם, מפני דרכי שלום, ואין כופלים להם שלום לעולם." מקור ההלכה במסכת גיטין (ס"ב.). נראה עתה פירושו של המאירי בהלכה זאת, וזו לשונו:
"עוברי גילולים אין נמנעים מלשאול בשלומם, ומכל מקום אין ראוי להאריך עמהם בדברי שלום ביותר מן הרגיל... וזהו הנקרא אצלי כפילת שלום. שכל שאדם מאריך בשאלת שלום על הרגיל, מורה חיבה יתירה ושייכות. וכבר ידעת, שעבודת הגלולים היתה מושכת את הלב הרבה מצד תועלות שהיו משיגים בעבודתה, כמו שאמר 'ומן אז חדלנו... חסרנו כל'. וכן בסנהדרין (ק"ב) אמרו בענין מנשה 'אילו הוית בההיא שעתא, נקטת שיפולי אזלת בתרה'. ומתוך כך היו מגדולי החכמים מקדימים שלום להם, מפני שהמקדים נותן דרך למשיב להשיב לו כדרך ששאל... ואילו היה ממתין שיהא הוא מקרים לו, שמא יקדמנו בדברי חיבה, והיה צריך הוא להוסיף לו... עד שמתוך כך היו מתאהבים ודעתם מתקרבת וכו'. ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו".
מבואר איפוא לפי פרשנות הרב המאירי, שכל דין זה שייך לעבר, כאשר היתה עבודת הגילולים מושכת וכו' מצד התועלת וכו'. ואילו ל"אומות הגדורות בדרכי הדתות" - כוונתו לנצרות, וכל שכן לאיסלם - "אין להם מקום בדברים אלו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו", והדברים ברורים.
3. מכירת בתים לעכו"ם
כזאת הוכחתי בספרי "עשה לך רב" חלק ח' סימן ס"ח, מדברי המאירי (במסכת עבורה זרה כ') בדין מכירת בתים לעכו"ם, שכתב וזו לשונו: "ולענין פסק, דבר זה לא נאמר אלא בארץ, ובזמנים שהזכרנו. הכונה לגויים שבאותו זמן ודומיהם עובדי אלילים שנשארו בקצוות" וכוונתו לאלה שעדיין עבדו עבורה זרה ממש, פסילי עץ ואבן. ומכאן שאת האיסלם וכן את הנצרות לא ראה כעבודה זרה כלל ועיקר.
4. משא ומתן בימי אידיהן
וכזאת כתב הרב המאירי גם לגבי איסור משא ומתן עם עכו"ם בימי אידיהן ולפני אידיהן (עבורה זרה פרק א'), שבזמננו הכל מותר, שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם... שהיו עוברים לצבא השמים לחמה ולבנה ומזלות וכו'. והזכיר דעת הרמב"ם האוסר, וחלק עליו (עבודה זרה ו'). דאף שבגמרא נזכר "נוצרים לעולם אסור" (בהוצאות שיד הצנזורה לא פגעה בהן), עיין שם במשנה שדחק לפרש פירוש אחר ועמד בסברתו. אך סיים: "ומכל מקום, אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם, ישראל שבתוכם אסורים בכל אלו".
ובכל זה אין הרב המאירי יחיד. עיין בדברי רבינו עובדיה מברטנורא שכתב שם (פ"א מ"ב): "דכל הני דאיתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים ועבורה זרה ממש". ועיין מה שכתב שם הרב תוי"ט. הם לא ראו ספרי הרב המאירי. רבים מגדולי הפוסקים הזכירו סברא זאת, שגויי זמננו אין להם דין עובדי עבודה זרה, אך הוסיפו בדרך כלל עוד נימוקים להתיר: או "מפני דרכי שלום", או בגין מצב כלכלי וכדומה, אך הרב המאירי התירם עקרונית, כאמור.
5. יין נסך
לגבי יין נסך כבר כתבו התוס' (עבודה זרה נ"ז:, ד"ה לאפוקי): "דעוד פירשו רשב"ם והריב"ן בשם רש"י, שכתוב בתשובת הגאונים, כי בזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין, כי עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, וחשובין כאין יודעים בטיב עבודת כוכבים וכו'." ובסוף הדבור כתבו עוד: "אבל עתה שבטל ניסוך, שאינם יודעים בטיב עבודת כוכבים דיו להיות... לאסור בשתיה ולא בהנאה. והמחמיר תבוא עליו ברכה." כך פסק הרב המאירי (עבודה זרה שם). ועיין עוד בשו"ע יו"ד קכ"ג, א' בהגהת הרמ"א, והדברים ארוכים.
6. אבידת עכו"ם וסיבת הסלידה מעבודה זרה
בהלכה זו נשתדל להסביר את טעם הסלידה העמוקה של תורת ה' מעבודה זרה, והשלכתה לגבי גויי זמננו.
פסק הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה (פי"א, ה"ג): "אבידת עובד עכו"ם מותרת, שנאמר אבידת אחיך. והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם. ואם החזירה כדי לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל, וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה, וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל, מפני דרכי שלום".
מקור ההלכה בש"ס, בבא קמא קי"ג: ובסנהדרין ע"ד:, וזו לשון הגמרא בסנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: ...המחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר, 'למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלוח לו'". ופירש רש"י: "השווה וחיבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן, שלא נצטוה עליהם. 'רוה' - עובדי כוכבים, ששבעים ואינם צמאים ליוצרם. 'צמאה' - זר כנסת ישראל, שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה, ולקיים מצוותיו". לפירושו טעם האיסור מבואר, והוא רחוק. ועיין עוד במפרשי ש"ס. ולענ"ד הנראה בכוונת הדברים הוא, שיש עבירות שאדם נהנה בעשייתן והן בחינת צמאה. ואילו זו, השבת אבידה לעכו"ם, לא זו בלבד שאין לו שום הנאה ממנה, אלא ההיפך: יש לו הפסד. וכשעובר, הרי זו בחינת רוה, ודו"ק.
לפרושנו זה, טעם חומר האיסור לא נתבאר בש"ס. אולי גם הרמב"ם הבין בדרך דומה את גמרא, ולכן ביאר מסברת עצמו: "מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם". ללא ספק כוונת דברי הגמרא היא לגבי עכו"ם ממש, עובדי עץ ואבן, כוכבים ומזלות. וטעמו של הרמב"ם לפי זה נאה ומתקבל, שאין רשעי עולם גדולים מעובדי עבודה זרה, שכל דרכיהם תועבות, כמבואר במקראת במקומות רבים. עם ישראל קבע בקשה בשלש תפלותיו ביום "להעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון", כי אין ספק שעבודת האלילים הקדומה גבלה גם במעשי זימה תועבה, כידוע (עי' ויקרא פרק י"ח, ובמורה נבוכים ח"ג פרק ל"ז). ולא יתכן שאדם בן תרבות ישיב אבידה לעכו"ם ויחזק ידו בכך.
הרמב"ם שכתב בהלכה זאת בסתם "אבידת עכו"ם מותרת", הרי שלכאורה כוונתו היא לכלול גם אותם "אדומים - נוצרים" כפי שהגדירם בהלכות עבודה זרה כעובדי עבודה זרה. אלא שאז יקשה עלינו להבין, כיצד התבטא כלפיהם בביטוי חריף "רשעי עולם", וכוונתו מבחינת אמונתם ועבודתם הדתית. ובאמת שהגאון ר' משה רבקש כתב ב"באר הגולה" (ובשו"ע חו"מ סימן רס"ו): "וממה שכתב הרמב"ם הטעם מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, נלע"ד דסבירא ליה דלא אמרתן בסנהדרין אלא בעכו"ם עובדי כוכבים ומזלות, ולא בעכו"ם שבזמן הזה, שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה".
דעתו של הרב המאירי גם בהלכה זאת ברורה לפי שיטתו, וזו לשונו: "נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגוזלם... ומכל מקום מי שמצא אבידתו, אינו חייב להחזירה לו. שמציאה מקצת קנין היא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחזיר למי שאין לו דת... הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים".
7. סיכום: יחסים אנושיים ולא משום "דרכי שלום" דוקא
עתה נשוב לסיכום אל נקודת הפתיחה:
כיון שאין לגויי נכר מזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנוכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שים צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום שע"פ ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד קנ"א, י"ב) ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא.
[1] חלק מהרצאה שנישאה בכנס מטעם מכון לתיכנון מדיניות ביחסי ישראל והתפוצות, בכסליו תשמ"ח והובאה בשלמותה ב"תחומין" ט'.
