בס"ד פרשת בהר, אייר ה'תשמ"ט, גיליון מס' 182
קשה היא לאדם קללת התלישות, בה נתקלל קין. חפץ הוא ביציבות שתסיר מעליו את תחושת העלה הנידף, שתיטע בו ביטחון. קישורו לקרקע, נחלתו, היא המאפשרת לאדם קביעות על אדמתו, היא המעניקה לו את היציבות ואת השרשיות.
אלא שגם אז, אם יביט האדם בעיניים כנות, במבט כולל, על העולם, על ההיסטוריה תתקפהו תחושה קשה שקללה נוספת רובצת על כתפיו, תחושת האפסיות וחוסר המשמעות של האדם במסגרת הכללית של העולם. שהרי מה הם שמונים שנות גבורות אל מול היסטוריה של אלפי שנים, אל מול הנצח, ומה מקום ארם בודד בתוך אין ספור אנשים שעברו ויעברו בעולמנו.
השאלה באה על פתרונה רק בהיותו חלק משלשלת ארוכה שימי חייה כאורך ההיסטוריה, בהיותו ענף מעץ עבות של הדורות שקדמו לו, ושורש וגזע לענפים שיצמחו ממנו - צאצאיו. אחיזתו של האדם בנצח מתאפשרת על ידי נחלתו ונוחליו.
צרות היומיום, קשיי החיים, מובילים לעיתים לפרירה בין הדבקים, האדם ואדמתו; מחייבים את האדם למכור את אדמתו, או גרוע מכך, למכור את עצמו לעבדות. זכאים הם, אמנם, הנמכרים, למנוחה ושביתה במסגרת שביתתם המקיפה של האדם והאדמה בעת השמיטה, אך יש בכך רק כדי לאזור כח גשמי ורוחני לעבודה האורבת בשנה העומדת בפתח. חירות רוחנית אינה ניתנת להשגה בעת עבדות או תלישות, הפוגעים בבריאות ובכח החיות והיצירה של הנפש.
צופה הוא האדם לישועתו, לפגישה מחודשת בינו לבין אדמתו. "אני ה' בעיתה אחישנה". זכה ובא גואלו הקרוב אליו - אחישנה; לא זכה, ועבד עד היובל - בעיתה. בהבטחת בואה של החירות האישית, נוטלת התורה את העוקץ ממצב שיעבור קבע, הופכת את מושג העבדות לשכירות לזמן מוגבל.
בשורת גאולתו של כל פרט ופרט בשנת היובל, היא גם בשורת גאולת העם כולו. העם יורש מחדש את ארץ-ישראל ושב לחלוקת הנחלות המקורית, הקבועה בגורל א-להי. אותה יציאה מעבדות, היא גם המאפשרת לעם-ישראל קבלת עול מלכות שמים. "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" - עבדי הם ולא עבדים לעבדים. כשם שאין בן חורין אלא העוסק בתורה, כך אין מי שמותאם ומסוגל לקבלת תורה אלא בן החורין.
במילים אלו מסייס אני את עריבה דף הקשר, "מפיץ מעינותיה של תורה אליכם - היוצאים להגנת העם והארץ. זו העת להודות לכל מי שטרח עמל וסייע. ליאיר יניב וירוחם פיירברגר שבמחיצתם נערך הדף, ולעוסקים במלאכה מאחורי הקלעים: סדר המחשב חיים וייס, ומפיצי הדף ליאור ערוסי, רונן רוזנזון, יהודה לבנברג ושלמה קהן. כמו כן שלוחה ברכת הצלחה לשלמה קהן עם כניסתו לעריכת הדף.
יהי רצון שיוסיף דף הקשר לחזק את הקשר והזיקה שלכם, חיילינו, לתורה ולישיבה, באשר הנכם.
חדשות
חגיגת שמירות: איחולי הצלחה לחגי לאבל (ד'), שקיבל עליו את תפקיד אחראי השמירות בישיבה.
יישר כוח לביני ברויאר (ד'), קודמו כתפקיד, על עבודתו המסורה.
על מימרא מפורסמת במסכת "שלא נלמדה" / אהרון ארנד [1]
התלמוד הבבלי כולל שלשים ושבע מבין שישים ושלוש מסכתות המשנה. אף על-פי שבעם ישראל נלמד התלמוד הבבלי זה מאות בשנים, יש רמזים ועדויות לכך שמסכתות מסוימות נדחו הצידה ונלמדו מעט. ישנן עדויות מגאוני בבל שמסכת נדרים לא נלמדה בישיבותיהם (ע' "אוצר הגאונים" לנדרים). הסיבה לכך היא כנראה שהתרת נדרים היתה אחת התואנות החריפות של הקראים כנגד הרבנים, משום שהיתר נדרים אין לו עיקר בתורה (כדברי המשנה בחגיגה א', ז': "היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו") , ועל-ידי כך שחדלו ללמוד מסכת נדרים ונמנעו מלהתיר נדרים נסתתמה טענת הקראים. מסיפור המובא בספר "מנורת המאור" עולה שהיתה תקופה בה מסכת חגיגה היתה עזובה ושכוחה. מדברי ר"י החסיד בספר חסידים (סי' רס"א) משמע שבימיו לא למדו סדר קדשים, כנראה משום שלא היו דיני קדשים נוגעים למעשה, וכן לא למדו מסכת מועד קטן ופרק "מי שמתו" שבברכות, משום שעניינם אבלות ומיתה, והלומדים חששו לעין הרע. ר' חיים בנבנשתי מעיד על תקופתו: "ואני שמעתי בקושטא שנמנעין מלקרות עירובין ונידה ויבמות מפני שראשי תיבותיהן ע'נ'י', וגם שמעתי שנמנעין מלקרות בתרא (=בבא בתרא) מפני שמה, שנראה שזו היא האחרונה, וי"א מפני שחלה בה רש"י ז"ל, ולדבריהם יותר יש לחוש במסכת מכות שמת בה רש"י (וע' ב"ב כ"ט ע"א, מכות י"ט ע"ב, ברש"י). ר' בצלאל רנשבורג מעיד שבתקופתו מסכת הוריות - "...עזובה ונטושה ומונחת בקרן זויות עד שכמעט אין דורש ואין מבקש לה לעוצם החומריות שיחסו לה, עד שנעשית למשל ומרגלא בפומי דאינשי, אם ירצה איש לכנות דבר חומרי ועמוק וסתום יאמר ראה נא כהוריות הוא זה...". על מיעוט הלימוד במסכת עבודה זרה בימינו כותב ה"פני שלמה": "...מעטים הלומדים בה וכנראה שקושי הדברים מונע רבים מללמוד מסכת זו, ובפרס שלא נתחברו הרבה חיבורים על מסכת זו, דבר המקשה עוד יותר לימוד ענינים אלה".
מלבד עדויות חכמי ישראל ישנו דבר נוסף אשר יכול ללמדנו על מידת הלימוד של מסכת מסוימת, והוא כמות הפרשנות שנכתבה על אותה מסכת, שהרי מסתבר הדבר שמסכת אשר נכתב עליה מעט נלמדה מעט. מסכת סוטה כמעט ולא נתפרשה, לא ע"י הראשונים ולא ע"י האחרונים, וניתן איפוא לשער שמסכת זו לא נלמדה הרבה. דומה שהסיבה לכך היא משום שעיקר ענינה של מסכת זו הוא בדברים הנוגעים לזמן שביהמ"ק קיים. והנה, למרות מיעוט הלימוד ודלות הפרשנות למסכת זו, זכה קטע תמוה אחד שבה לפרשנות רבה ביותר, כנראה משום התמיהה הרבה המתעוררת עם קריאתו בלב כל לומד, ומשום שהענין נוגע לכל, בבחינת הלכה למעשה. בקטע מתמיה זה ובפרשנות שניתנה לו ברצוננו לעיין בשורות הבאות.
בדף האחרון של המסכת (מ"ט, ע"א) שנינו: "משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא", ובגמרא (שם, ע"ב): "אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא". נשאלת השאלה: כיצד יכול רב יוסף לומר עי עצמו שהוא עניו - והלא בעצם דבריו אלה יש סתירה, שהרי ענוה = צניעות ושפלות, וכשאומר על עצמו שהוא עניו נמצא שהוא מתגאה!
את התירוצים הרבים שניתנו לשאלה זו ניתן למיין לפי שלושת הכיוונים הבאים:
א. בדברי רב יוסף לא היתה גאוה כלל.
ב. יתכן שהיתה גאוה בדברי רב יוסף, אך הדברים צריכים היו להיאמר מסיבות שונות.
ג. לא מדובר כאן בענוה במובן המקובל של המילה.
א.
את הגישה הגורסת כי בדברי רב יוסף לא היתה גאוה כלל, ניתן להסביר בכמה צורות:
1. בדורו של רב יוסף לא החשיבו מידות טובות אלא מאסו בהן, וממילא רב יוסף לא הפיק מדבריו שום הנאה וכבוד, ועל כן לא היה בהם משום גאוה (מהרש"א על אתר).
2. העניו האמיתי - משבחיו ומגניו שווים בעיניו, כלומר אין הוא מרגיש שום הנאה כשמשבחים אותו, וכל צער כשמגנים אותו, וממילא גם מן השבח הכלול כדברי עצמו כשהוא אומר "דאיכא אנא", אין הוא נהנה, ועל כן אין כאן גאוה ("כרם נטע", וכעין זה באגרות הראי"ה, סי' תקנ"ה).
3. ענוותנותו של רב יוסף היתה ידועה ומפורסמת לכל, כמסופר בהוריות (י"ד, ע"א), שרצו למנותו ראש ישיבה והוא סרב, ותחתיו נתמנה רבה, וכל זמן שהיה רבה ראש ישיבה היה רב יוסף הולך בעצמו לאומן שיקיז את דמו ולא היה קוראו שיבוא אליו; ממילא, משום שענוותנותו היתה מפורסמת לכל, לא הפיק מדבריו אלה כבוד, ולכן לא היתה כאן גאוה (ע"פ "מנחה חריבה").
4. רבי היה עשיר וגדול בתורה (ברכות נ"ז, ע"ב), חשוב גם בבית מלך רומי (ע"ז י') ובעל יסורים גדולים (ב"מ פ"ה, ע"א). כל ששמע צעקתו, לבו נשבר, והיה נמצא למד שאין לו לאדם להתגאות לא בעושר, לא בגדולה ולא בחכמה. נמצא, שיסוריו של רבי היו מעוררים ענוה בלב כל אדם. אפשר שכך התכוון גם רב יוסף: מקורות חיי יש ללמוד את מדת ענוה, שכן ראש ישיבה הייתי (הוריות י"ד, ע"א), משופע בכבוד ובחכמה, ומשחליתי ונשתכח תלמודי נתייסרתי בכך שנזקקתי לעזרת תלמידי אביי (נדרים מ"א, ע"א), אף עיוור הייתי (קדושין ל"א, ע"א) וסומא חשוב כמת (נדרים ס"ד, ע"ב), מכאן שלא יתגאה אדם אלא ילמד את עצמו מידת הענוה ("אורח ישרים", וכעין זה ב"ניצוצי אור").
5. בתלמוד הירושלמי ישנו אמורא הנקרא "אנא", ורב יוסף שאמר "דאיכא אנא", לא לעצמו התכוון אלא לאותו אמורא - אנא - שהיה עניו מאוד ("דברי אליהו").
6. רב יוסף באומרו "דאיכא אנא", לא התכוון לומר: עניו אני, אלא: הריני כאן, ומכירני בני אדם הגדולים בענוותנותם; או שהתכוון לומר: "דאיכא", כלומר, מצויה מדה זו, "אנא" - ואני עד בזה, או ש"אנא" הוא כעין יד לשבועה, וכמו שמצאנו במשנת נזיר (ד', א') ש"ואני" לשון קבלה הוא (ד"ש שפירא, "הדרום" נ').
7. רב יוסף ביקש מהתנא שלא ישנה ענוה, משום שאם ישנה מידה זו יגרום צער לרב יוסף, בזוכרו שאיננו עניו, ומרוב ענוותנותו אמר כך (ז' יעבץ, "תולדות ישראל" חי, עמ' 13, הע' 4).
8. רב יוסף החשיב את עצמו לקטן שבדורו, וחשב שאם בחרו בו להיות ראש הדור, היה זה בודאי משום שגדולי הדור היו ענווים וכל אחר מהם ברח מן הכבוד, וזו היתה כוונתו: "לא תיתני ענוה, דאיכא אנא" - אם אני מנהיג הדור, אף-על-פי שיש גדולים ממני, סימן הוא שיש ענווים רבים הבורחים מן הכבוד (דרשות ה"מכתב סופר", עמ' קי"ט).
ב.
את הטענה שיתכן שאכן היתה גאוה בדברי רב יוסף, אלא שהיתה מותרת, הסבירו בכמה דרכים, ואף בהם הסתעפות נוספת:
א. רב יוסף אמר זאת לצורך אחרים ולא להנאת עצמו:
1. רב יוסף חשש שכיון שהחשיבוהו לעניו, יהא בדברי התנא "משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא" דברים לא נכונים, לאמור: הרי גם ברורנו המאוחר לדור רבי לא בטלה ענוה, בדורות קודמים לא כל שכן!, על כן אמר לתנא: "לא תיתני ענוה", כדי שלא יחשבו שדברי התנא שקר, ולא מפני שרצה להתפאר בענוותנותו (מהרש"א ובן יהוידע).
2. רב יוסף חשש שאם ימצאו כתוב "משמת רבי בטל ענוה", יאמרו שמותר להתגאות ויתרשלו בענוה. לכן, כדי לחזק ולזרז, אמר: "דאיכא אנא", כלומר: לא בטלה ענוה! ולצורך הדור אמר כן ולא כדי התפאר ("ערוגת הבושם").
ב. רב יוסף אמר זאת לא להנאת עצמו אלא לצורך עצמו:
1. חכמי דורו שיבחוהו רבות על ענוותנותו והוא לא רצה בכך. לכן, התחכם ואמר בפומבי לאותו תנא: "דאיכא אנא", כדי שהשומעים לא יחשיבוהו לעניו, שהרי שמעוהו משבח את עצמו, וכל כוונתו - לשם שמים היתה (בן יהוידע).
2. "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן י"ח, ע"א), כלומר: ברגע שאדם אומר משהו רע, סופו שיתקיים הדבר. רב יוסף חשש שאם יקבע במפורש שבטלה ענוה, הרי כשילמד הוא את דברי אותו תנא על רבי, תינטל ממנו או תיחלש מידת ענוותנותו. לכן אמר "דאיכא אנא", היינו: זכיתי לענוה וחושש אני פן אקפח אותה (בן יהוידע).
3. רב יוסף חשש שאם יהיה כתוב שבטלה ענוה ויבוא הוא לקרוא את מאמר התנא, יגבר עליו יצרו ויאמר לו: ראה, הרי יש בך ענוה זו, עליה אמר התנא שבטלה, ואז יבוא ח"ו לידי גאוה, על כן אמר לתנא שלא ישנה לפניו משנה זו, שלא יתגאה הוא כשיקראנה (בן יהוידע).
ג.
עלינו לברר את מושג הענוה, וממילא נבין את דברי רב יוסף:
1. באומרו ענוה התכוון רב יוסף לסבלנות, כמו שמצאנו בברייתא בשבת (ל', ע"ב) "ענוותן" במובן של סבלן, וכן פירש רש"י בפירושו לתורה (במדבר י"ב, ג') ולתלמוד (גיטין נ"ו, ע"א), ורב יוסף לא התכוון, איפוא, למונח הרגיל של עניו, שאותו אין אדם יכול להעיד על עצמו, אלא אמר שהוא סבלן ("משברי ים", וכעין זה ב"מרומי שדה").
2. ענוה אינה שפלות רוח, שהרי נאמר: "דרכן של תלמידי חכמים - עניו ושפל רוח" (ד"א זוטא א') - משמע ששתי תכונות שונות הן. משמעותו של 'עניו' - שאינו חושש לכבודו ולצערו, אלא עושה כל מעשיו תוך התעלמות מכבודו ומצערו ולפי צורך הענין בלבד. ואכן כך נהג רב יוסף, כפי שאפשר ללמוד מן העובדה הנ"ל, שבזמן שרבה היה ראש ישיבה, לא היה רב יוסף קורא לאומן לבוא לביתו, משום שלא רצה לנהוג שררה, ואף-על-פי שהיה גדול בתורה כרבה לא הקפיד על כבודו ולא חשש לו. על כן אמר לתנא "דאיכא אנא" - שאינני חושש לכבודי ולצערי, אלא אני מכוון כל מעשיי לפי צורך הענין בלבד. נמצא שלא העיד רב יוסף על היותו שפל רוח ("העמק דבר", במדבר י"ב, ג').
לסיום נעלה כאן שלושה תירוצים נוספים:
על פי דברי הראי"ה קוק (מידות הראיה, כבוד סע' ו'): "לפעמים צריכים לקבל כבוד, וליהנות ממנו כרי לאמץ את הכוחות הרוחניות לעבודות רמות, כשם ששותין כוס יין להחליף כוח ולחדש צהלת הרוח", ייתכן לבאר שרב יוסף התגאה לצורך הנאת עצמו, והנאה זו היתה דרושה לו על מנת שיוכל להמשיך להנהיג את דורו. ובדרך דרוש ניתן לבאר שרב יוסף התכוון לומר לתנא שכאשר הוא שונה את המלה 'אנא', לא ישנה עמה את המלה 'ענוה', שכן היכן שיש 'אנא' אין 'ענוה' ובמקום 'ענוה' אין 'אנא', ודברי רב יוסף לא נאמרו על המשנה. ולולא דמסתפינן היינו אומרים שדברי רב יוסף נאמרו בנימה של בדיחות הדעת, ושאין אולי מקום להתייחס אליהם בדקדקנות יתירה.
[1] מתוך "עלון שבות" לבוגרים, גליון ז'.
