מדרש על הפרשה

פרשת כי-תבוא - "אשרי אדם שומע לי"

בפרשת השבוע מופיעה סדרת ברכות וקללות. את הברכות פותח הפסוק "והיה אם שמוע תשמע", ואת הקללות - "והיה אם לא תשמעון". השמיעה היא המפתח. המדרש הולך בעקבות השמיעה אל פסוק במשלי המתאר את שכרו של השומע בקול ה':

"זה שאמר הכתוב: 'אשרי אדם שומע לי'. מהו אשרי אדם שומע לי? אמר הקב"ה: אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי. מהו 'לשקוד על דלתותיי'? אמר הקב"ה: אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת - אל תעמוד על הפתח החיצון להתפלל שם, אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת. 'לשקוד על דלתי' אין כתיב, אלא 'על דלתותיי' - ב' דלתות. ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר. ומהו 'לשמור מזוזות פתחי'? אמר רבי יהודה בר סימא: וכי יש מזוזה בבתי כנסיות? אלא, מה המזוזה הזו אינה זזה מהפתח - כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. אמר הקב"ה: אם תעשה כן - דע שאתה מקבל פני השכינה. מה כתיב אחריו? 'כי מוצאי מצא חיים'. אמר הקב"ה: מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא את כבודי שם. אמר רבי איבו: ולא עוד, אלא שאתה עומד בבית הכנסת והקב"ה עומד עליך. מניין? שנאמר: 'א-לוהים נצב בעדת א-ל'. אמר הקב"ה: ולא דייך שאת מקבל פני השכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יצא משם טעון ברכות. מניין? שנאמר: 'כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה''. הוי - 'והיה אם שמוע תשמע' וגו'".

הפסוק והמדרש מתחילים בתיאור מעשים ראויים שעושה האדם, ומסיימים בתיאור שכרו של אותו אדם.

אשרי האדם השומע - אדם שעוסק ברצון להגיע אל ה' ובדברו, והן שהשמועות אותן הוא משמיע ושומע. גם תפילתו אינה מבחוץ; הוא נכנס כל כולו לחוויית התפילה, ואינו עומד על פתח בית הכנסת כמי שרגלו האחת מחוץ למעמד. הוא משקיע מכוחו ופוסע אל הקודש, אינו מוותר ומתעצל וקובע את עצמו בבית ה' - בבתי מדרשות וכנסיות. אדם השואף להימצא בקודש.

שכרו, דורש המדרש, הוא בשתי רמות: ראשית - הוא מוצא טעם במעשיו. הוא פוגש את כבוד ה' ואת מציאותו בבתי כנסיות. אשרי המתאמץ ומגיע. אך אין זה סוף הדרך; גם בצאתו מן הקודש - הקשר שנוצר והחוויה שעבר אינה נעלמת. הוא יוצא טעון ברכות. חוויית הקודש אינה נעצרת ביציאה מבית הכנסת. יהודי שהיה בפנים - ירגיש זאת גם בחוץ.

ר' עודד מיטלמן