!!
 
EAB- blank
 

מדרש על הפרשה

פרשת פינחס - ברכת השלום

בתחילת הפרשה זוכה פינחס לברכה מאת ה' על מעשהו - לברכת השלום. המדרש אינו מתייחס לברכה זו כאל ברכה רגילה, אלא כברכה יסודית מאוד:

"'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'. אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו. 'לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום' - גדול השלום שניתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. ואם בא אדם מן הדרך - שואלין לו 'שלום', וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום, 'שמע ישראל' חותמין 'פורס סוכת שלום על עמו', התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר רבי שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'".

ברכתו של פינחס היא בעצם הברכה שבה אנו מברכים איש את רעהו מדי בוקר וערב. מהי אם כן ייחודה?

מטבעו של עולם, השונים זה מזה מצֵרים זה לזה. עם, קבוצה, פרט ואפילו חלקים בנפש האדם השונים זה מזה - מעוררים זה בזה תחושות של איום וזרות. האיום אינו בהכרח מודע; לעיתים הוא מתבטא בתחושה של אובדן ערך עצמי למול האחר, בתחושת קנאה במה שיש לו ובתביעה אינסטינקטיבית להעלמותו של האחר.

צעד ראשון בכיוון זה הוא לחסל את האחר. להעלים אותו כך שלא יראה ולא יפריע יותר. בגסות ניתן לעשות זאת בעזרת נשק, באופן נקי יותר ניתן לעשות זאת באמצעים אחרים, אך השורה התחתונה היא - שיותר לא נתראה.

כל התחושות הללו מקורן בנקודת מבט אישית מאוד. אם אני קיים, אז כל המערער על קיומי והופך אותי בעינַי ללא מוצלח - לא ראוי ואולי אפילו לא לגיטימי. מן הראוי להעלימו.

הקב"ה, ששמו שלום כי הוא עושה שלום, מגלה לנו שפני הדברים הם שונים. אם פלוני קיים וגם אלמוני קיים - אין זה בכדי. הם אמנם שונים, ובעיניהם אולי זה נתפס כמחניק, אך במבט מלמעלה קיומם ביחד מגלה שיש משהו מעליהם. החיים השונים ביחד יוצרים גילוי חדש. לא רק שניהם נמצאים, אלא נמצא מישהו נוסף - מי שמשכין ביניהם שלום.

לכן אומר המדרש שהשלום הוא המנהל את העולם. יהודים שנפגשים, מאחלים זה לזה 'שלום': שלא נהיה כל אחד לבד, שלא נראה רק את עצמנו אלא גם את מי שבא מהדרך. הבא מהדרך בא בשלום - בא עם רבונו של עולם, עושה השלום.

ר' עודד מיטלמן