מדרש על הפרשה

פרשת בהעלותך - מעשה המנורה

פרשת השבוע פותחת בציווי להדליק את הנרות אל מול פני המנורה. במבט ראשון נראה ציווי זה כעומד בפני עצמו, אך הוא בעצם המשך לפרשה הקודמת, המתארת את חנוכת המשכן. נמצא שהדלקת הנרות היא דיבור שהתפרש בשעת הקמת המשכן. חז"ל ראו בכך שורש להבנה עקרונית במעשה האדם במשכן ה':

"'בהעלותך' - זה שאמר הכתוב 'גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה', ולנו אומר בהעלותך?!

למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך - באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד - התבייש, והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום?! אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך.

וכן הקב"ה - כולו אורה, שנאמר' 'ונהורא עמיה שרא', והוא אמר לישראל 'התקינו לי מנורה ונרות'. מה כתיב שם? 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', 'ועשית מנורת זהב טהור'. כיון שעשו - באת שכינה, מה כתיב שם? 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד'. מיד קרא למשה: 'ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר'. מה דבר אליו? 'בהעלותך את הנרות'".

הפער בן המלך לבין אוהבו ברור. אמנם הם אוהבים זה את זה, אך ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין השמיים לארץ. אוהבו של המלך טורח ועמל, אך כל מה שיעשה - סוף סוף אינו אלא מעשה הדיוט נמוך ופשוט, ומדוע שירצה לפני המלך?! למעשה, מה שחשוב למלך אינו התוצאה. אין הוא חפץ בארמון נוסף, ולא במנורות פאר. מאלו יש לו די. הוא חפץ דווקא במנורת יקירו. מעשה האהוב חביב לפניו בגלל תוכנו והאהבה הצפונה בתוכו.

כך - עבודתם של ישראל, ככלי הדיוט היא לפני המלך ומה למלך ולה? אלא שאין ציווי המלך בשאיפה לתוצאה מרהיבה. רבש"ע יודע מי הם אוהביו ומה הן יכולותיהם, ודווקא בכך הוא חפץ. לאחר חנוכת המשכן, לא יכול היה משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, לא כי דרכו הייתה חסומה אלא כי הוא 'התבייש'. אמר לו רבש"ע: דווקא בכם אני רוצה. בבקשה הדלק את המנורה שעשית.

ר' עודד מיטלמן