מדרש על הפרשה

פרשת ויקהל - "וממכותייך ארפאך"

בפרשת השבוע חוזרת התורה ומפרטת את פרטי עשיית המשכן. במהלך העשייה, מתוארת בנייתו של ארון העדות. אומר על כך המדרש:

"'ויעש בצלאל' - הדא הוא דכתיב [זה שאמר הכתוב] 'כי אעלה ארוכה לך'. אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומרפא ברטייה, אבל הקב"ה - במה שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר 'ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה', למה? 'כי מרים הם'. אמר רבי לוי: הדור היה מר במעשיו. 'ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ' - ומה היה? יש אומרים זית, ויש אומרים ערבה, ויש אומרים הרדופני היה... ונטלו והשליכו למים. מיד - 'וימתקו המים'. הוי 'וממכותיך ארפאך'... אף כך ישראל חטאו בשטים, שנאמר 'וישב ישראל בשטים', ונרפאו בשטים, שנאמר 'ויעש בצלאל את הארון עצי שטים''.

את עינו של הדרשן צדה המילה המתארת את חומר הגלם של הארון, מרכזו של משכן ה' - עצי שיטים. נתון זה מהווה פתח למשמעות הרבה יותר עמוקה מאשר איזה עץ יותר יעיל לבניה.

ירמיה מבטיח שה' ירפא את ישראל ממכותיו. ההבטחה זו נדרשת לא רק כהבטחה לרפואה, אלא כהבטחה לרפואה על ידי המכה עצמה. מעלה זו אין בכוחו של האדם לעשות. בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.

הדוגמא לדבר היא מרה. בני ישראל מגיעים ומוצאים מים מרים. לכאורה, הפתרון המתבקש הוא להמתיק אותם בסוכר, אך ה' מצווה להשליך דווקא עץ הידוע במרירותו. הטעם הרע, שהיה החיסרון, יהפוך את המים לטובים.

במבט ראשון, מצוקה, העדר ורוע הדורשים ביטול זוקקים התערבות של כוח הפוך. העצוב חפץ בשמחה, העייף חפץ ברעננות וכדומה. המדרש מחדש שלא תמיד כך הם פני הדברים. ה' וההולכים בדרכיו מוצאים את הרפואה בגוף החיסרון. לא בכדי יש חסרון כזה, ולא בכדי הוא מטריד ומפריע. לעיתים ניתן להשתמש ולמצוא בתוך ההעדר מציאות חדשה ומרפאת.

בני ישראל חטאו בשיטים. ייתכן שגן עצי השיטים משרה אווירה של חטא, של יצרים עזים ושל הפקרות; היפך עבודת ה'. אך מאותם שיטים מצווה ה' לבנות את הארון. דווקא באותה הפקרות ותאווה מגלה המדרש את האור. תאווה אינה חסרון; תאווה היא רצון, ובתוך אותו רצון מסתתרים לוחות העדות, עדות לאהבת ישראל לאביהם שבשמים.

יהי רצון שעל כל מכותינו יאמר ה' "כי אעלה לך ארוכה, וממכותיך ארפאך".

ר' עודד מיטלמן