מדרש על הפרשה

פרשת כי-תשא - "ככלותו לדבר איתו"

כאשר משה מסיים את שהותו בהר סיני, נותן לו ריבונו של עולם את לוחות הברית. את נקודת הסיום של השהות בהר מתארת התורה במילים: "ככלותו לדבר איתו". ממבט ראשון נראה שכוונת הכתוב היא שהדיברות ניתנו בסיום לימוד התורה, אך אם כן - מדוע כותבת התורה שה' דיבר ביחד עם משה, ולא אל משה?

אומר על כך המדרש:

"אמר ר' שמעון בן לקיש: מהו 'לדבר איתו'? משל לתלמיד שלימדו רבו תורה. עד שלא לימדו - היה הרב אומר והוא עונה אחריו, משלימד אותו - אומר לו רבו: בוא ונאמר אני ואתה. כך, כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה. כשלמדה, אמר - בוא ונאמר אני ואתה. הוי 'לדבר איתו'"...

בכל לימוד שהוא, בתחילה הרב מלמד והתלמיד מחקה אותו וחוזר על דבריו. במצב זה, התלמיד הרי הוא כקוף אחר בן אדם - אמנם קוף חכם, אך חקיין ותו לא. אין הוא נמצא במקום בו נמצא הרב. לאחר סיום הלימוד, עומד התלמיד על עצם העניין. הוא אוחז בשכלו לא רק את האמירות החיצוניות של החומר הנלמד אלא החומר הופך לחלק ממנו. אינו דומה החוזר על דברי הרב למי שעומד על דעתו של רבו, ובעצם שותף לתורה שאותה הנחיל לו האחרון.

כך בנמשל, עם אלף אלפי הבדלות, לימוד התורה של משה היה בתחילתו חזרה וחיקוי: הקב"ה מדבר ומשה מחרה מחזיק אחריו. משה עמד על ההיבטים החיצוניים של הלימוד, והוא היה יכול לחזור רק על מה שנאמר.

ירידתו של משה מההר אל בני ישראל - ילודי אישה וקרוצי חומר, היא גם ירידתה של התורה - דבר ה', אל העולם הזה. למקום שכזה יורד משה לא רק כמי שמחזיק בידיו את דיברותיו של ה' בחיצוניותם, אלא כמי שהדברים כתובים על לוח לבו. מעכשיו משה חי את התורה, והופך בעצמו להיות לאחד ממקורותיה.

תלמידי חכמים, ממשיכי דרכו של משה, לאחר שלמדו וחזרו על דברי ה' - זוכים לדבר עם ה': "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו (תורה שלו) יהגה יומם ולילה".

ר' עודד מיטלמן