מדרש על הפרשה

פרשת וירא

לפני שה' משתף את אברהם בכוונתו להפוך את סדום ועמורה, הוא אומר:

"ארדה נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה".

הפסוק רומז להנהגה אלוקית מחודשת. ה' לא חותך את משפטם של אנשי סדום אלא פותח להם פתח מילוט. כביכול, אומר הקב"ה לאברהם: 'אינני נחפז להעניש. אם המצב אינו כה קשה - אחזור בי'.

אך לשון הפסוק עמומה. מה מחפש ה'? מיהי הצועקת ומהי הצעקה? אם מדובר על הערים - היה צריך לכתוב "הכצעקתן", ואם מדובר על צעקת הנאנקים - היה צריך לכתוב "הכצעקתם". מדוע אפוא נקטה התורה לשון נקבה?

אומר על כך המדרש:

"... אמר ר' לוי: אפילו אני מבקש לשתוק - דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן העין. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו למות. מה עשת? מילאת את הכד קמח והחליפתו, נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו בה - נטלוה ושרפוה. אמר הקב"ה: דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) 'הכצעקתם' אינו אומר, אלא 'הכצעקתה' - של נערה".

ר' לוי מפענח את העמימות. מדובר בצעקתה של נערה שעשתה טובה לחברתה, ודנוה אנשי סדום למוות בשרפה. אך יש להבין: מניין לר' לוי סיפור זה? ומה בא ללמדנו?

הנביא יחזקאל (י"ח, מט) מסביר מה היה עוון סדום:

"הנה זה היה עון סדם אחותך - גאון שבעת לחם ושלחת השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה".

ר' לוי מחדד שסדום לא נענשה על סתם אי-החזקת יד עני, ומציב את כל הסיפור על רקע ההקשר בספר בראשית. אנשי סדום לא רק שלא החזיקו ביד עני ואביון כציבור, אלא שאף מנעו מנערה אחת לעזור לחברתה במעיין, ואף דנוה למיתה.

זוהי תרבות של אטימות לב כל כך חריפה, שאין היא מוכנה לסבול שום צליל של חסד בתוכה. על תופעה כזו אומר ה' שהוא אינו יכול לשתוק. לו היה מדובר באפאתיות גרידא, בסתם חוסר יחס -היה ה' מודד להם מידה כנגד מידה, שתיקה כנגד שתיקה, התעלמות כנגד התעלמות. אך מי שפוגע באופן אקטיבי במי שכן אכפת לו - על כך אין הקב"ה מוכן לשתוק. מי שדן גומלת חסדים בשריפה - יישרף בעצמו.

ר' עודד מיטלמן