הנזיד והלחם – שני נסים סמוכים זה לזה (ד', לח-מד)

ג. 'תורת הנס' בשני הסיפורים

1.שני הבדלים בין נס הנזיד לנס הלחם

בשני הסיפורים הסמוכים אלישע מחולל שני נסים הקשורים במזון ומטרתם להזין את בני הנביאים בעת הרעב, ולפתור אגב כך בעיות של אמון בין אלישע לאחד הסובבים אותו. על אף קשר מהותי זה הם שונים מאד זה מזה באופיים.

ההבדל בין שני הנסים כפול: ראשית, הנס הראשון נעשה באמצעות דבר ממשי, שבאמצעותו חולל אלישע את הנס (מא): "ויאמר: וקחו קמח, וישלך אל הסיר". מעשה זה הוא שריפא את הנזיד "ולא היה דבר רע בסיר". בסיפור השני, לעומת זאת, גזר אלישע על קיומו של הנס בדבר שפתיו בלבד (מג): "ויאמר: תן לעם ויאכלו, כי כה אמר ה', אכל והותר". שום חפץ או דבר ממשי אינו נחוץ כדי שהנס יתקיים (מד) "ויאכלו ויותרו כדבר ה'".

הבדל שני בין שני הנסים הוא בהזכרת ה' בהקשר לנס: שם ה' חסר לגמרי בסיפור הראשון, ואילו בסיפור השני הוא מופיע פעמיים: בפי אלישע בשעה שהוא גוזר על הנס, ובלשון הכתוב המתאר את התממשות הנס.

מה פשרם של שני הבדלים אלו? הבה נדון תחילה בכל סיפור בנפרד, ולאחר מכן ננסה לענות על שאלתנו.

2. נס ריפוי הנזיד באמצעות נתינת קמח בו

כך שואל ר"י אברבנאל:

וראוי שנדע: מה ראה הנביא לצוות לתת קמח בתבשיל להסיר רוע ארסיות העשבים הממיתים אשר בשלו שם? ומה היחס אשר היה לקמח בתרופתם בדרך הטבע, אם היה שעשאו כפי המנהג הטבעי?[1] ואם עשה אותו על דרך נס, כמו שיראה מפשט הסיפור, יקשה צורך הקמח. והנה, לא היה זה נס בתוך נס, כמלח שריפא בו את מי יריחו.[2] ויותר ראוי היה שלא ישליך שם דבר, ויאמר 'רפאתי הסיר' או 'רפאתי התבשיל', כי בדברו יוסר הארסיות, לא עם הקמח.

שאלה כפולה מעלה כאן רי"א: א. מדוע בכלל השליך שם אלישע דבר, ולא חולל את הנס במאמר פיו; ב. ואם השליך דבר, מדוע דווקא קמח?

תשובת רי"א חותרת למשמעות הסמלית של הקמח שהושלך אל הנזיד, בהשוואה לרעל שבנזיד:

והנראה לי בזה הוא, שהקמח הוא מכלל הדברים שיעשו מהעשבים היותר נאות וכולל למאכל האדם, והגפן שדה (- שהוא עשב בר רעיל) שהשליכו (- 'האחד') בסיר הוא היותר מנגד שבהם, עד שיהיה מכלל הדברים הממיתים, להתנגדותו למזג האנושי. והנה הנביא ציווה שישליכו בסיר את הקמח, כדי שכל אשר בסיר ייעשה נאות וזן לבני אדם, כמו הקמח. כי בדבר ה' הושם באותו הקמח כוח חזק כל כך, ששינה והחליף מזג המתנגד (- הרעל) למזגו הנאות (- של הקמח), ונעשה הכל מזון האדם, כקמח אשר יעשו ממנו הלחם שלבב אנוש יסעד (על פי תהילים ק"ד, טו). וכאילו אמר שהקמח הפשוט יועיל יותר מכל מרקחת הטריאק"ה, הכוללת הרבה פשוטים, שהיא כנגד הארסי.[3] ומעשה הנביא יורה על כוונתו.[4]

ודאי צודק רי"א באומרו בשאלתו כי "יראה משפט הסיפור" כי אלישע עשה את מעשהו "על דרך נס". אף על פי כן יש לשים לב לכך שהשלכת הקמח גרמה לו לרי"א להעלות גם אפשרות אחרת: שאלישע "עשאו כפי המנהג הטבעי". רי"א אינו מפתח אפשרות זו, משום שאינה נראית לו מתאימה לפשט הסיפור, ובצדק. אולם עצם העלאתה חשובה למה שנטען בהמשך.

בסיפור החייאת בן השונמית שקדם לסיפורנו ביאר רד"ק את הצורך בגהירת אלישע על הילד ובהנשמתו בדרך שיש בה הערה עקרונית חשובה, המסבירה רבים ממעשי הנס שעשה אלישע:

ואפשר (- שעשה כן) להנשים את הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו, כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם.

האם אותה 'תחבולה מעטה מדרך העולם' מקטינה את הנס? לאו דווקא. נראה שתכלית השימוש בה על ידי הנביא היא לקרב את הנס אל הטבע, לפחות באופן סמלי, ולהקטין את רושם חריגתו ממנהגו של עולם.[5] דבר זה מושג בכך שהנביא עושה מעשה אנושי, שבנסיבות רגילות היה אולי מועיל להשיג את התוצאה המבוקשת בדרך הטבע. אולם בנסיבות הקיימות הדבר הוא בלתי אפשרי, וה' עושה נס אשר משלים את המאמץ האנושי הטבעי, את ההשתדלות שמשתדל האדם.[6]

הבה נשוב לשאלותיו של רי"א וננסח את תשובתנו להן: ברור שבדרך הטבע אין מעט קמח יכול לבטל את טעם המוות שטעמו בני הנביאים בנזיד שבסיר הגדולה, כי "מה היחס אשר היה לקמח בתרופתם (- של העשבים המרים) בדרך הטבע?" אולם קמח הוא בסיס מזונו של האדם, ובו מכין האדם לעצמו את לחמו וגם משתמש בו לתבשיליו. נתינת קמח בנזיד רגיל יכולה להפכו לנזיד סמיך יותר, ואולי אף לגבור על טעם לוואי קל שרוצים לטשטשו.[7] אך ודאי שאין בה כדי לרפא נזיד אשר 'מוות בו'.

אולם נתינת הקמח של אלישע ביטאה את השתדלותו לתקן את הנזיד (וזוהי 'התחבולה המעטה כדרך העולם'), ובזכות זאת גמר ה' את התהליך, "ובדבר ה' הושם באותו קמח כוח חזק כל כך ששינה והחליף מזג המתנגד למזגו הנאות (- של הקמח)".

זוהי הדרך הראויה לריפוי הנזיד במקומנו: רק על ידי מעשה אנושי, על ידי השתדלות טבעית, זוכה האדם להשלמה א-לוהית בדרך של נס. זו 'תורת הנס' בסיפורנו.[8]

3. נס הלחם: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי י"ג, כה)

כיצד התרחש בפועל נס זה, שבו אכלו מאה איש, ואף הותירו משובעם, כמות לחם שהספיקה לחמישית מהם?

לכאורה, התשובה היא שהנס היה בהתרבות הלחם לכמות כזו, שהיה בה די והותר לאותם מאה איש. והרי נסים מעין אלו, של התרבות נִסית של החומר כבר מצאנו אצל אליהו הגוזר בשערי צרפת (מל"א י"ז, יד) "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", ואצל אלישע עצמו בנס אסוך השמן שלפני סיפורנו (ד', ד) "ויצקת על הכלים האלה והמלא תסיעי".

אם נקבל תשובה זו, חייבים אנו לומר שהנס בסיפורנו מופלא משני קודמיו, ורושם חריגתו ממנהגו של עולם גדול לאין שיעור. ראשית, הנסים הקודמים שהזכרנו נעשו בסתר, ורק האלמנות ובניהן נכחו בהם.[9] אולם במקומנו התרחש הנס במעמד מאה איש!

שנית, בנסים הקודמים לא הייתה התרבות החומר כה ניכרת לעין. ניתן להגדיר נסים אלו על דרך השלילה: למרות הנטילה שנטלו שתי האלמנות מן הכלים שברשותן, עמדה הכמות שהייתה באותם כלים במקומה ולא פחתה.

אולם במקומנו הרי אין מדובר בשמן או בקמח הכנוסים בתוך כלי קיבול ושהנטילה מהם אינה מורגשת, אלא בעשרים לחם. התרבות הלחם חייבת להיות אקטיבית וניכרת לעין. ומה שאירע הוא אחת מן השתיים: או שכל לחם 'הוליד' לחמים נוספים בדמותו, או שהלחמים עצמם גדלו כמה ידות, והרי זה דבר מפליא כל עין!

אמנם בפני ה' אין מעצור לחולל נס כזה או גדול מזה – "הנה אני ה' א-להי כל בשר, הממני יפלא כל דבר?" (ירמיהו ל"ב, כז), אולם השאלה העומדת לפנינו היא, האם על נס כזה מספר לנו הכתוב במקומנו.

אין בכתוב שלפנינו כל ביטוי לכך שהנס היה בהתרבות הלחם, לא בדברי אלישע שגזר על הנס ולא בתיאור התגשמותו. שונה הדבר בתיאורי שני הנסים הקודמים שהשווינו אותם למקומנו. בנסים אלו מודגש נס ההתרבות (או במדויק יותר, נס אי-ההתמעטות) הן בדברי הנביא והן בתיאור הכתוב. אולם אחר שנוכחנו לעיל שהנס במקומנו – אם נפרשו כהתרבות הלחם – מפליא ומרשים בהרבה מקודמיו, דבר זה אינו מובן: לא זו בלבד שהיינו מצפים שאלישע יתאר מראש את העומד לקרות,[10] ושהכתוב יתאר את התרחשות הנס בפועל, אלא היינו מצפים גם לתיאור הפליאה וההתרגשות שאחזו בבני הנביאים, כאשר לנגד עיניהם מתחולל דבר כה מפליא.

התיאור החסכני והמצומצם של הנס בסיפורנו מתייחס רק לאכילתם של בני הנביאים, ולא ללחם עצמו. פעולת אכילתם היא התחום שבו מבטיח אלישע את התרחשות הנס – "כי כה אמר ה', אכל והותר" – ובתחום זה מתואר הנס גם בלשון הכתוב ויאכלו ויותרו כדבר ה'". מכאן, שלא היה הנס בהתרבות הלחם, אלא באופי אכילתם של בני הנביאים את אותם עשרים לחם.

אף כך, ניתן לנסח את אופיו של הנס בשתי דרכים שאין ביניהן הבדל משמעותי: אפשר שהנס היה בשינוי נסתר שחל בלחם עצמו, שנתעצם והפך להיות מרוכז יותר, ובאשר כן משביע יותר.[11] אולם אפשר גם שהנס היה בעצם אכילתם של בני הנביאים: בלחם עצמו לא חל כל שינוי, לא כמותי ולא איכותי, ורק אכילתם של בני הנביאים נתברכה, והם חשו שאכלו כדי שבעם, ואף הותירו מן הלחם את מה שהיה מעבר לכך.

אם נפרש כאפשרות האחרונה, נתקיימה בבני הנביאים ברכת התורה לעם ישראל כולו, באופן שהוא מפליא יותר מן הרגיל. כך נאמר בברכות שבפרשת בחוקותי בספר ויקרא (כ"ו, ה): "ואכלתם לחמכם לשבע", ופירשו זאת חכמים (ספרא בחוקותי א, ז על הפסוק): "אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא (- מעט) והוא מתברך במעיו, כעניין שנאמר (שמות כ"ג, כה) 'ועבדתם את ה' א-להיכם, וברך את לחמך ואת מימיך'."[12]

אין מגמת פירוש זה להקטין את הנס המתואר בסיפורנו, אלא מגמתו לבאר את לשון הכתוב בהקשרה. נדמה שלא נס גלוי בא הכתוב לתאר, כזה המתרחש בעולם הפיזיקאלי הנראה לעין, אלא נס נסתר המתרחש בתחום הפסיכולוגיה האנושית, ומשפיע ממילא אף על גופו של האדם.

ואין הנס הנסתר הזה, המביא את נפשו הרעבה והשוקקה של האדם להיות שבעה ומלאת טוב, קטן מן הנס של התרבות החומר. מבחינה מסוימת אף איפכא מסתברא: דורנו רדוף הדיאטות, האוכל ושמן ואיננו שבע – יוכיח.

4. הבחנה בין נסים שבהם פועל הנביא באמצעות חפץ לנסים שבהם הוא שמשתמש אך בדברו

לאחר שהבהרנו את מהותם של שני הנסים המתוארים בשני הסיפורים הסמוכים, הגיעה העת לענות על השאלה שהצגנו בסעיף 1 של עיון זה: מהו פשרם של שני ההבדלים הבולטים בין הנס הראשון לנס השני?

ראשית, עלינו להסביר מדוע נס ריפוי הנזיד נעשה באמצעות השלכת קמח לנזיד, ואילו נס הלחם נעשה בדבר פיו של הנביא בלבד. נדמה שהבירור שערכנו ביחס לכל נס בפני עצמו, מוביל אל ההסבר לדבר הזה.

כמעט כל מקום שאופיו של הנס שמחולל אלישע הוא גרימת שינוי בעולם הפיזיקאלי, הוא משתמש לשם כך בחפץ או בדבר מה ממשי.[13] טעמו של דבר בדרך כלל הוא כפי שהסברנו בסעיף 2 לעיל, המגמה לקרב את הנס אל הטבע: להפוך את האדם (שהוא בדרך כלל הנביא עצמו) למי שמתאמץ מצדו לפעול לשם השגת המטרה באמצעיו הטבעיים, עד שבכך הוא זוכה להשלמה מלמעלה בדרך של נס שמשתנה בו טבעו של העולם.[14]

לעומת זאת, בכל אותם מקומות שהנס שמחולל אלישע הוא במסגרת עולם הנוהג כמנהגו, והנס הוא בזימונו של אירוע טבעי לזמן ולמקום שבהם הוא נחוץ, וכמובן, בכל מקום שהמופת של אלישע כרוך בידיעת העתיד בלבד, שם פועל אלישע בדבר פיו לבדו, ואין כל שימוש בחפץ לשם כך.[15]

מובן שאף בנס הלחם, כפי שביארנוהו בסעיף הקודם, אין מקום למעשה של הנביא, ולפעולה על הלחם באמצעות חפץ כל שהוא. שהרי, כפי שביארנו, לא היה זה נס גלוי שחולל שינוי בעולם הפיזיקאלי ובסדריו, אלא נס נסתר, במסגרת של עולם הנוהג כמנהגו. לפיכך נתחולל נס זה בהודעתו של הנביא כי כך יקרה – בני הנביאים יאכלו ויותירו מן הלחם המועט שיאכלו.

הבחנה זו שערכנו בין שני סוגי הנסים שחולל אלישע, מחזקת אפוא את הפרשנות שנקטנו בה בסעיף הקודם ביחס לטיבו של נס זה.

5. הנסים "המזכירים את ה'"

לבסוף, עלינו להסביר מדוע מזכיר אלישע, ומזכיר הכתוב, את שם ה' בנס השני ואילו בנס הראשון אין שם ה' נזכר. גם בעניין זה נחלקים מעשי הנס של אלישע ונבואותיו לשתי קבוצות גדולות. בעשרה ממעשי הנס שעשה ומנבואותיו מזכיר אלישע את שם ה', וכשאנו מתבוננים בסיבות לכך עולות שלוש סיבות:

א. בארבעה מקומות מודיע הנביא את העתיד להתרחש, והוא מודיע זאת בשם ה'.[16]

ב. בארבעה מקומות מבקש הנביא מאת ה' שיקיים את הנס הנצרך לו.[17]

ג. בשני מקומות ובכללם הנס במקומנו, נס עשרים הלחם למאה איש, אלישע מחולל את הנס וקורא עליו את שם ה', ובכך מייחס אותו לה'.[18]

הראשון בנסים אלו הוא נס ריפוי המים ביריחו:

ב', כא וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה...

כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

ובמקומנו נאמר:

מג … כִּי כֹה אָמַר ה': אָכֹל וְהוֹתֵר.

מד … וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'.

נראה כי המכנה המשותף לשני המקומות הללו הוא רצונו של אלישע שלא להיראות בעיני הבריות בעל-מופת הפועל בכוחו האנושי העל-טבעי, אלא להדגיש את תלותו בה' ואת פעולתו כשלוחו בחוללו נסים אלה.

ביריחו הדבר חשוב, מחמת שהפונים אליו הם אנשי העיר הפשוטים, ואפשר שאינם מודעים לשליחותו הנבואית. ואכן פנייתם אליו אינה כוללת כל סממן דתי (ב', יט). אולם מטרתו של אלישע בעשיית הנס, כפי שביררנו בעיון שם, היא לכבוש את מעמדו כנביא ה', יורשו של אליהו, ועל כן הוא מדגיש את העובדה שהיענותו לאנשי יריחו היא במסגרת שליחותו הנבואית: "כה אמר ה'… ".[19]

במקומנו נובעת הדגשת אלישע כי הנס שייך לה' והוא מחוללו האמיתי, לחפצו להגיב על דברי ההתרסה של משרתו "מה אתן זה לפני מאה איש".

כפי שהסברנו בעיון הקודם (בסעיף 2) בדברים אלו של המשרת כלולה הבעת אי-אמון בכוחו של אלישע להשביע את מאה בני הנביאים בעשרים לחם. על כן מדגיש אלישע את מה שנכון ביחס לכל מעשי המופת שלו, כי מעשהו נעשה בדבר ה'. אולם אין כוונת דבריו כאן, וכן בריפוי מי יריחו, שה' ציווה עליו לפעול פעולה מסוימת זו, שהרי ודאי שאלישע הוא שיזם את עשיית הנסים הללו. כוונתו היא שהצלחת מעשיו נובעת מכך שהם מכוונים לרצון ה', ושה' הוא באמת זה המחולל את הנס.[20]

במעשי המופת רבים של אלישע (מלבד העשרה שהזכרנו) אין הוא מזכיר את שם ה'. סיבות שונות יש לכך, ויש צורך לבחון כל מקום לגופו. בארבעה ממעשים אלו נראה שסיבת הדבר היא שהמוטבים של אותם נסים יודעים בעצמם כי הנביא פועל בכוח ה' ובשליחותו. כך הוא בנס אסוך השמן, הנעשה לאלמנת בן הנביאים שהיה ירא ה';[21] כך הוא בהבטחת הבן לשונמית, היודעת כי אלישע הוא "איש א-להים קדוש"; וכך הוא בשני נסים שמחולל אלישע לבני הנביאים: נס ריפוי הנזיד במקומנו ונס הצפת הגרזן (ו', א-ז). בני הנביאים, תלמידיו של אלישע, יודעים כי מעשי המופת של רבם אינם מחמת כוח על-טבעי שבו ניחן אלישע, אלא מחמת היותו נביא ה' הפועל בשמו ובשליחותו, ואם כן אין צורך להזכיר להם זאת. בסיפור שאנו עוסקים בו הדבר בא לידי ביטוי ברור בצעקתם של בני הנביאים אל אלישע שיציל את הנזיד המקולקל, כשהם פונים אליו בתוארו "איש הא-להים".