!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז)


ו. קריאה שנייה של הסיפור - ניסיון לישוב התמיהות (המשך)

10. סיבת העלמת דבר מותו של הילד מאלישע

מותו של הילד, המתואר בסיום המחצית הראשונה של הסיפור, שינה באחת את אישיותה של אמו, ומעשיה המתוארים בהמשך הסיפור (בציר המרכזי שלו, בפס' כב-כד, ובמהלך המחצית השנייה עד לסיומה) מהווים תיקון למחדליה הקודמים, כמו שראינו בסעיפים הקודמים של עיון זה (9-8).

האם מותו של הילד הביא לשינוי מקביל גם בהתייחסותו של אלישע אל הילד הזה ואל אמו? דבר זה לא אירע, שהרי אלישע לא ידע כלל על מות בנה של השונמית! ובכן, מדוע 'העלים' ממנו ה' דבר זה 'ולא הודיעו'?

לאור הדברים שכתבנו על אחריותו של אלישע לבן שנולד בגזרתו ועל התנתקותו מגורל ילד זה וממשפחתו (ראה סעיף 6), מובנת ההעלמה שהעלים ה' מאלישע, מידה כנגד מידה: נביא שניתק קשר מאדם שהיה בתחום אחריותו, אל לו לצפות לידיעה נבואית שתקשרו לגורלו של אותו אדם. הנבואה היא תוצאת הידבקות הנביא בה', אך גם במי שהנבואה מיועדת לו.[1] כיוון שאלישע ניתק עצמו מגורל המשפחה, נעלם ממנו דבר אסונה.

אלישע מנסה להיוודע מהי מצוקתה של השונמית באמצעות גיחזי שלוחו, אך לשווא. ניסיונו לפתור בעיות אנושיות, או אף לעמוד על עצם קיומן, ללא מגע ישיר עם האנשים שאת טובתם הוא דורש – נידון לכישלון. רק מגע אנושי בלתי אמצעי עם הזקוקים לסיועו של הנביא יניב פירות.

11. סיבת כישלון ניסיון ההחייאה הראשון

אף כשדבר מותו של הילד נודע לו מפי האם (בצורה עקיפה), אין אלישע מסיק את המסקנה הנכונה, לא מעצם מות הילד ולא מהעלמת ידיעה זו ממנו. מתוך חוסר הבנת הסיבה למות הילד, הוא מנסה להחיותו בנס 'טכני' שאין בו תיקון אותה נקודה שבה חל הקלקול. לפיכך נכשל ניסיון זה. אין בניסיון זה יצירת קשר אישי בין הנביא לילד או ביטוי לנטילת אחריות עליו. אלישע מנסה להחיותו ללא כל קשר אליו, ואף ללא נוכחותו, אלא שוב באמצעות גיחזי שלוחו ובאמצעות משענתו. רק מאמץ מצד הנביא שיש בו תיקון התעלמותו מן הילד עד עתה , יצליח בהחייאתו.

נמצא אפוא כי שלושת כישלונותיו של אלישע בסיפורנו – מות הילד שנולד בגזרתו, העלמת הדבר מידיעתו ואי-הצלחת מעשה ההחייאה שנעשה באמצעות גיחזי ומשענת הנביא – קשורים בטעם אחד: בהתנתקותו של אלישע מגורל הילד ובאי-קבלת אחריות על מי שנולד בגזרתו הנבואית.

אלא שיש הבדל בין שני הכישלונות הראשונים לבין הכישלון השלישי: שני הראשונים אירעו שלא בידיעתו של אלישע, ועל כן לא היה בידו לתקנם; לעומת זאת, הכישלון השלישי התרחש לאחר שנודע לאלישע דבר מותו של בן השונמית, ואף על פי כן לא הסיק אלישע את המסקנה הראויה, והמשיך לנהוג כפי שנהג עד עתה ביחס לילד זה ולאמו – בריחוק נפשי ומעשי מהם.

מהו ההסבר להתנהגותו זאת של אלישע? מהו השורש הנפשי להסתייגות זו של אלישע ממילוי חובתו בנוגע למשפחה זו, הסתייגות שהביאה עליו שרשרת של כישלונות במסגרת תפקידו הנבואי?[2] בסיפורים אחרים על אלישע שבהם מתואר הנביא כפועל בזיקה לנצרכים לנסיו, אין אנו מוצאים דבר דומה, אלא אדרבה: אלישע נענה לאלו במאור פנים ומתוך קרבה אנושית.[3]

12. רבי משה אלשיך - בשבח יחסו המסתייג של אלישע כלפי השונמית

בסיום פירושו לסיפורנו כתב ר' משה אלשיך בפירוש 'מראות הצובאות' שלו:

הנה השם לבו אל עניין הנביא הלזה, הלוא יסכים ויאמר: אוי לנו מיום הדין![4]

1. אם איש א-לוהים קדוש כזה נשמר מלדבר אל אישה גדולה בחסידות כזו לנוכחת 'את', כי אם על ידי שליח, עם היותה אכסניה שלו כמה שנים, כי הנה כאשר באה לפניו תחילה, לא דיבר לה מאומה, כי אם אל גיחזי אמר: "אמר נא אליה הנה חרדת אלינו" וכו' (יב-יג).

2. כי אם בפעם השנית, בעמדה בפתח רחוקה ממנו, אמר לה "כעת חיה" וכו' (טו-טז).

3. וכאשר השיבה ותאמר "אל אדני איש הא-להים" וכו' שתק ולא השיב לה מאומה (טז).

4. וגם עתה, בבואה מרת נפש לפניו, מריוק שלח לה את גיחזי לאמר לה "השלום לך" וכו' (כה-כו).

5. ובהגישה אליו ותאמר "השאלתי בן מאת אדני", לא אמר לה 'מה לך', ולא דיבר לה מאומה, כי אם מייד "ויאמר לגיחזי" וכו' (כח-כט).

6. וכן באמרה אליו "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" – "ויקם וילך אחריה" עד ביתה – ואין דובר לה דבר (ל).

7. עד שהחיה את בנה "ויאמר לה" שתי תיבות בלבד, שהן "שאי בנך" בלבד (לו).

וכל זה ללמדנו דעת לבלתי הרבות שיחה עם האישה.[5]

אכן, לא ניתן שלא לשים לב לתופעה חוזרת זו: אלישע שומר לכל אורך הסיפור עד לסופו, על ריחוק מודגש בינו לבין השונמית, ובדרך כלל הוא עושה זאת באמצעות גיחזי. אין הוא נכנס עמה לשיחה כלל לכל אורך הסיפור,[6] ואינו מגיב על דבריה, גם כאשר הדבר מתבקש שיעשה כן (כגון על אמרה "אל תכזב בשפחתך").[7] על הסיבה לכך כבר עמדנו בעיון ד2 תת-סעיף א ובהערות 3-2 שם. אין להסתפק בדברי ר"מ אלשיך, שאלישע נהג כן מן הטעם הכללי "לבלתי הרבות שיחה עם האשה", שהרי לא כך נהג אלישע באלמנת בן הנביאים בסיפור הקודם. טעם מיוחד יש להתנהגותו של אלישע בסיפורנו,[8] ועמדנו עליו במקום הנזכר: דווקא מפני הערכתה הגדולה של השונמית כלפי אלישע, ומפני חפצה שיהיה אורח בביתה בכל עת שיעבור בשונם, עד כדי כך שיזמה את בניית עליית הקיר למענו, נזהר אלישע שלא לשבור את המחיצות בינו לבינה. אדרבה הוא בונה מחיצות מיוחדות לשם שמירת המרחק ביניהם, לבל תהפוך הכנסת האורחים הנדיבה לבסיס לקשר חברתי או נפשי כל שהוא

מצבה המשפחתי של השונמית – אישה חשוכת פרי בטן ואישה זקן – מתגלה לאלישע בתחילת סיפורנו, ומביאו לגזור את גזרת "למועד הזה… את חובקת בן", אך יש בו גם כדי לחזק עוד יותר את מדיניותו של אלישע להקפיד על שמירת מרחק רשמי וברור בינו לבין השונמית. אלישע אינו חפץ בכל קשר שיש בו חדירה לפרטיותה של המשפחה הזאת.[9] זאת הסיבה שאינו מתעניין בילד שנולד לשונמית ואינו מתערב בדרכי חינוכו וטיפוחו. זאת גם הסיבה שאף לאחר בוא השונמית אליו להר הכרמל ליידעו על מות בנה, אין הוא מתכוון לשוב עמה לביתה, אלא שולח לשם את גיחזי, ורק עקב השבעתה אותו הוא הולך אחריה כמושבע ועומד.

נמצא ש'כישלונו של אלישע' בסיפורנו, בכך שהתנתק מן השונמית ומבנה לאחר שזה נולד, מעוגן בכוונה מיוחדת של הנביא. אין הדבר נעשה מבלי משים או מתוך הזנחה סתם, אלא מתוך הקפדתו של הנביא על דרכי הצניעות ומתוך הבנתו הפסיכולוגית שכך עליו לנהוג במקרה מסובך זה. בתודעה מלאה ובכוונה תחילה נהג אלישע בסיפורנו כפי שנהג,[10] ועל כך שיבחו ר"מ אלשיך ואף למד מהתנהגותו לקח לכל אדם "לבלתי הרבות שיחה עם האישה".

אולם, אם כך הדבר, מדוע נכשל הנביא פעם אחר פעם בסיפורנו במסגרת מילוי תפקידו הנבואי?

13. הביקורת על יחסו של אלישע לשונמית ולבנה - במקומה עומדת

על אף האמור בסעיף הקודם, הביקורת על אלישע שאליה רומז סיפורנו, ושעמדנו עליה בסעיפים 4, 6, 10 ו- 11 במקומה עומדת, ומחמתה זומנה לאלישע שרשרת של כישלונות.

הדברים שנאמרו בסעיף הקודם הם אמנם בבחינת סנגוריה על אלישע: התנהגותו לשונמית ולבנה לא נבעה חס ושלום מחמת אטימות אנושית או מחמת אי רגישות לסבל הזולת, אלא מחמת זהירות מופלגת של הנביא במקום שזהירות זו מתבקשת. ואף על פי כן, נדרשת מאת הנביא היכולת לשמור על חיץ מסוים בינו לבין השונמית בלא לאבד את יכולתו להבין ללבה ולסייע לה במצוקתה (בין שהיא מודעת למצוקה זו ובין שאינה מודעת לה) בשלבים השונים של חייה המתוארים בסיפורנו; נדרשת מן הנביא היכולת ליצור דו-שיח ישיר עם אישה זו, בלא שדו-שיח זה ישמש בסיס לקשר שאינו רצוי.

מבחן קשה זומן לאלישע בסיפורנו: כל הכרעה בין שתי ההתנהגויות הסותרות ביחס לשונמית ולבנה צופנת בחובה סכנה מסוג שונה. אלישע בחר במודע בהתנהגות שיש בה חסידות יתרה וזהירות מופלגת, גם כאשר אלו גרמו לפגיעה קשה במשפחה שבטובתה רצה. נראה שהיה עליו למצוא את שביל הזהב בין שתי ההתנהגויות הסותרות הללו, בדרך ששום סכנה לא תתממש. על כל פנים, חסידות וחומרה יתרה אל מול נפש נבוכה שאינה מוצאת דרכה אל חוף מבטחים – כפי שהייתה השונמית לאורך רובו של סיפורנו – אינן במקומן. ואף אלישע סבר כך במקום שהסתירה בין שתי ההתנהגויות הייתה קיצונית. ועל כן אמר לגיחזי, בשעה שהשונמית החזיקה ברגליו, "הרפה לה, כי נפשה מרה לה". את משמעותם של דבריו במקום זה היה על אלישע להרחיב גם למקומות שבהם נפש השונמית לא הייתה מרה, אך הייתה מבולבלת ונסערת (כגון באמרה לנביא "אל תכזב בשפחתך").

מחמת האמור בסעיף זה, קשה לנו להצטרף לשבחיו של ר' משה אלשיך להתנהגותו של אלישע ביחס לשונמית. אדרבה: דבריו מגלים לנו את השורש הנפשי לטעותו של אלישע בהתייחסותו לשונמית ולבנה, טעות שהביקורת עליה נרמזת בסדרת כישלונותיו של אלישע המתוארים במהלך הסיפור.

* * *

מחנכים ורבנים מצויים לעתים במקום דומה לזה שנמצא בו אלישע בסיפורנו. מובן שאין שני מקרים דומים, ובכל סיטואציה יש לדון לגופה. ואף על פי כן, סיפורנו מהווה מורה דרך לאותם מחנכים. ראוי להם ללמוד סיפור זה ולהתעמק בו, ולהפנים בקרבם הן את חסידותו וזהירותו של אלישע, והן את הביקורת הנרמזת בסיפורנו על אלו כאשר אינן במקומן.

14. תיקון דרכו של אלישע

ניסיונו השני של אלישע להחיות את הילד, מסמל בשפת המעשים קבלת אחריות על הילד. ניסיון זה בא בעקבות תפילה אל ה', אולי תפילה שיורהו ה' את דרך התיקון.[11]

מה מסומל במעשה זה? העברת כוח החיים של אלישע הנביא, "איש א-להים קדוש", אל הילד שנולד בגזרתו. לידתו הראשונה של הילד הייתה נס מתחומה של הביולוגיה, והיא באה בעקבות גזרת נביא 'רגילה'. אך כיוון שגם הוריו וגם הנביא שגזר על בואו לעולם לא יצקו תוכן רוחני מתאים לנס זה, הוצרך הילד להיוולד פעם שנייה לידה 'רוחנית' באמצעות נס שני, שכל-כולו אינו אלא הכנסת נשמת חיים בגוף המת. נשמת חיים זו באה הפעם מנשמת אפו של הנביא, ו"מאן דנפח, מדיליה נפח".[12] במעשה זה מסומלת אפוא התקשרות אמיצה בין הנביא לבין ילד זה: מעתה קיבל אלישע אחריות לחייו ולגורלו. ואכן, באפילוג של סיפורנו (ח', א) מסופר כיצד דואג אלישע לאחר זמן לקיומם הפיזי של השונמית (שכנראה נתאלמנה בינתיים) ושל בנה: "ואלישע דבר אל האישה אשר החיה את בנה לאמר, קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי, כי קרא ה' לרעב…".[13]

* * *

סיפור מופלא זה שלפנינו הוא סיפור על כישלונם של שני אישים גדולים, כל אחד בתחומו: האישה הגדולה משונם בתחום המשפחתי – במימוש אימהותה, והנביא אלישע בתחום פעילותו - עשיית מופתים למען אלה הנזקקים להם. בעקבות הכישלון באו הייסורים, ובעקבות הייסורים בא התיקון הממתק את הייסורים. תחילת התיקון הוא באישיותה ובמעשיה של השונמית, והמשכו בדרכי פעילותו של אלישע, כנביא המתקשר אל בני חסותו בקשר אנושי בלתי-אמצעי. או-אז שבים החיים והשמחה לסיפור, ותיקונה של האם, שהיה עד עתה תיקון שבכוח, הופך עתה להיות תיקון בפועל, ביחסה החדש אל בנה ואל תפקידה האימהי.

נמצא, שלפנינו וריאציה נוספת, מיוחדת במינה בעדינותה האנושית וברמיזותיה, לנושא המרכזי במקרא כולו: חטא – עונש – תשובה – גאולה.

*

 

**********************************************************

 

*

 

* * * * * * * *

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשס"ה

עורכת: עתירה ביק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

 

* * * * * * * *

 

*

 

**********************************************************

 

*

 



[1] רלב"ג בפירושו לשמו"א, ט', ח מסביר את המתן שהתכוונו שאול ונערו לתת לשמואל כדי שיגיד להם את דרכם, שהיה כדי "להעיר הנביא שיתבודד בענייני בעל זה המתן. ובזה האופן הייתה מחשבתו מתבודדת בענייניו והייתה מגעת לו הנבואה בהם… וכן מצאנו ביצחק שאמר לעשו שיביא לו מטעמים ויאכל כדי שתתבודד מחשבתו בענייניו זמן רחב ויגיע לו בדרך הנבואה מה שעתיד לבוא עליו".

[2] על השורש הנפשי לכישלונה של השונמית בגידול בנה ובדאגה לו עמדנו בסעיפים 3-2 ובסעיף 5 לעיל. כישלונה של השונמית היה בתחום האמהות – שהוא תפקידה הראשוני של כל אישה; כישלונו של אלישע הוא בתחום מילוי תפקידו כנביא.

[3] דוגמה ניגודית לזו שלנו מצויה בסיפור הסמוך לו מלפניו – בתיאור דאגתו של אלישע לאלמנת בן הנביאים והזדהותו עם מצוקתה. דוגמה נוספת היא דאגתו של אלישע לתלמידיו בני הנביאים ולכל צרכיהם (ד', לח-מד; ו', א-ז) ודוגמה נוספת היא דאגתו של אלישע לשונמית עצמה ולבנה בבוא הרעב על הארץ (ח', א-ב). מסתבר שבדוגמה אחרונה זו הפיק אלישע את הלקח מסיפורנו ושינה את יחסו לשונמית ולבנה, וראה על כך בהמשך עיוננו.

[4] על הפסוק הנאמר על אחי יוסף (בראשית מ"ד, ג) "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" אומר אבא הכהן ברדלא (בראשית רבה צג, יא) "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום תוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו… לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא… על אחת כמה וכמה". על משקל זה אומר ר' משה אלשיך: אם אלישע, שהיה "איש א-להים קדוש", נשמר מלדבר אל אישה גדולה בחסידות כשונמית, מה יענו אנשים פחותים ממנו ביום הדין, על כך שלא נזהרו בדיבורם עם נשים.

[5] כהוראת יוסי בן יוחנן איש ירושלים (אבות פ"א, מ"ה) "ואל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".

[6] בפעם היחידה שהוא שואל אותה שאלה ומצפה לתשובתה, הוא עושה זאת שלא בפנייה ישירה אליה, אלא בהוראה לגיחזי שישאל אותה (פסוק יג).

[7] יוצא הדופן היחיד בסיפורנו הוא כשהשונמית הנסערת מחזיקה ברגליו של הנביא, ואלישע מונע את גיחזי מלהדפה, באמרו לו "הרפה לה כי נפשה מרה לה" (פס' כז). אולם אף אז לא דיבר אלישע אליה דבר, ולא שאל 'מה לך'.

[8] ואם כך הדבר, מאבדים דבריו של ר"מ אלשיך כי "השם לבו אל עניין הנביא הלזה… יאמר: אוי לנו מיום הדין", את עוקצם, שכן אפשר שבנסיבות שאינן דומות לאלו שבסיפורנו אין צורך להפליג בהרחקות מן האישה כמו שעשה כאן אלישע.

[9] באמת חובה לומר כי אלישע הכניס עצמו לסתירה פנימית: אין לך חדירה גדולה יותר לפרטיותה של המשפחה ממה שגזר הנביא "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן". מרגע שגזר הנביא גזרה זו, אינו יכול לומר עוד שמידת נכונותה של השונמית לקבל דבר זה, וטיפולה בבן שנולד לאחר מכן הם מחוץ לתחום עניינו ואחריותו.

[10] ראיה לדבר זה עולה מן העובדה שאף לאחר שנודע לאלישע מדברי השונמית כי מת הילד, והוא ביטא את צערו על כך שה' העלים ממנו דבר זה, עדיין הוא מנסה לפתור את הבעיה באמצעות גיחזי וללא נוכחותו שלו בבית השונמית. נראה שאלישע ראה בהתנהגותו זו הכרח אובייקטיבי שאין לבטלו אף בנסיבות קשות אלו. למעשה הוא ממשיך בכך אף בסיומו של הסיפור, לאחר שהחיה את הילד.

[11] תפילה זו אינה תופסת מקום מרכזי בסיפור והקורא שאינו מעיין בפרטי הסיפור עלול שלא לשים לב אליה כלל. הסיבות לכך הן שאין כאן ציטוט דברי אלישע בתפילתו (כשם שהדבר קיים בתפילתו של אליהו לפני שהחיה את בן הצרפית – י"ז, כ-כא), ואף לא קביעת הכתוב שה' שמע לתפילת הנביא (כפי שנאמר ביחס לתפילת אליהו – שם פס' כב – "וישמע ה' בקול אליהו"). לפיכך אין לראות בחסרונה של התפילה עד עתה את המפתח לכישלון של אלישע בניסיון ההחייאה הראשון, ובקיומה עתה את ההסבר להצלחתו בניסיון השני. את ההסבר לכישלון ולהצלחה יש לראות במה שנאמר למעלה, בגוף העיון. דברים אלו נאמרים כנגד ניסיונו של מ' סבתו (מגדים טו עמ' 47 ובעוד מקומות במאמרו 'סיפור השונמית') לטעון כי תפילתו של אלישע היא נקודת המפנה בפרק, זאת במסגרת תפיסתו הכללית כי הנושא הנידון בסיפורנו הוא מעמדו של הנביא לפני ה' ומגבלות כוחו לחולל נסים. אנו, כאמור בעיון קודם, איננו שותפים כלל לתפיסתו. לדעתנו, הביקורת על אלישע בסיפורנו אינה בתחום התיאולוגי אלא בתחום ההומניסטי: לא בחריגה מגבולו האנושי של הנביא אל התחום הא-לוהי הבלעדי דן סיפורנו, אלא ביחס מתנכר של הנביא לנפש אומללה הזקוקה להדרכתו. לפיכך, שיערנו למעלה כי תפילתו של אלישע היא תולדת כישלונו הקודם להחיות את הילד, ובה הוא ביקש הנחיה לעשיית המעשים הנכונים כדי שיפקח הנער את עיניו.

[12] מקור המאמר בספר הקנה, ביחס לנאמר בבריאת האדם (בראשית ב', ז) "ויפח באפיו נשמת חיים". מעין זה ברמב"ן על פסוק זה: "ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש… כי הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו" (הערת הרב שעוועל).

[13] בהמשך הסיפור (פס' ה) אומר גיחזי למלך "זאת האשה וזה בנה", ומסתבר אפוא שבמילים של אלישע "את וביתך" הוא מתכוון לאישה ולבנה. והשווה למל"א י"ז, טו "ותאכל היא והוא וביתה", שאף שם הכוונה לבנה היחיד של הצרפית.