אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז)

ג. מבנה הסיפור וחשיבותו להגדרת הבעיה המרכזית בסיפור

1. המחצית הראשונה מעצבת את הבעיה בסיפור

חשיפת מבנהו של סיפור כבנוי משתי מחציות, כפי שנעשתה בעיון הקודם, נועדה בעיקרה לאפשר למעיין להקביל את שתי המחציות זו לזו. הקבלה זו עשויה לחשוף משמעויות נסתרות וקשרים פנימיים בין חלקי הסיפור, שהקורא את הסיפור ברציפות עלול שלא לתת את לבו עליהם. את ההקבלה המפורטת בין המחציות נערוך כסיום וכסיכום לעיון מפורט בכל אחת מהן.

אולם על משמעות אחת של סיפורנו, שהמבנה בן שתי המחציות מחדד את קיומה, נעמוד כבר עתה: כנרמז בעיון הקודם, סיפורנו הוא סיפור על "בעיה ופתרונה". במחצית הראשונה של הסיפור מעוצבת בעייתו: מות הילד הרך – הבן שנולד לאמו בגזרת הנביא לאחר הייאוש; המחצית השנייה מוקדשת כולה לפתרון הבעיה המרכזית של הסיפור. עם השבת הילד לאמו הנרגשת נשלם הפתרון של הבעיה ובכך מסתיים גם הסיפור.

תיאור זה של היחס בין שתי מחציות הסיפור הולם מאד את המחצית השנייה שלו: כל שלושה עשר הפסוקים של מחצית זו (כה-לז) אכן מוקדשים להתמודדות של הדמויות השונות עם בעיית מותו של הילד. אולם האם המחצית הראשונה של הסיפור (ח-כא) מוקדשת כולה לתיאור הבעיה? והרי רק ארבעת הפסוקים האחרונים במחצית זו (יח-כא) מתארים את התהליך שבסיומו מת הילד!

ובכן, מה עניינם של עשרת הפסוקים הראשונים במחצית הראשונה? הם מתארים את הכנסת האורחים שנהגה השונמית באלישע ואת שכרה על כך – לידת הבן. באופן תיאורטי ניתן היה לנתק את עשרת הפסוקים הללו מהמשכם, ולראות בהם סיפור זעיר ועצמאי על אחד המופתים שעשה אלישע לנזקקים בסביבתו. סיפור זעיר זה עטוף כולו בחסד ובהארת פנים: השונמית גומלת חסד עם אלישע בהכנסת האורחים המופתית שהיא נוהגת בו, ואלישע, לאחר מאמצי בירור שהוא עורך, גומל חסד עם השונמית בהבטיחו לה בן "למועד הזה כעת חיה". סיומו של סיפור זעיר זה הוא בהתקיימותו המלאה של דבר הנביא, על אף פקפוקה הקודם של השונמית.

אפס ניתוק זה של עשרת הפסוקים מהמשכם הוא תיאורטי בלבד. למעשה דבר זה אינו ניתן להיעשות, משום שלפנינו סיפור שלם ואחיד על פי כל הקריטריונים, וכפי שעמדנו על כך בראש העיון הקודם. ואם כך, האם מוצדק לתאר את המחצית הראשונה של סיפורנו כמסגרת שבה מעוצבת בעיית הסיפור? הרי רובה של מחצית זו אינו מוקדש לבעיה - מות הילד, אלא להפך מכך – ללידתו המשמחת!

מבנה הסיפור והגדרת סוגו, מחייבים אותנו אפוא להגדיר מחדש את היחסים הפנימיים בין האירועים השונים המתוארים במחציתו הראשונה: הבעיה בסיפור בעצם אינה רק מותו של הילד, ואף לא העובדה שהיה זה בן יחיד לאמו. ההגדרה הנכונה והמלאה של הבעיה בסיפור היא שילד שנולד בגזרת הנביא לאמו חשוכת הבנים, מת בילדותו הרכה, ונמצא כי גזרת הנביא בטלה. ובכן, לא מצוקתה של השונמית ומות בנה כשלעצמם, עומדים במרכז הסיפור, אלא הבעיה הקשורה במופתיו של אלישע ובמעמדו בישראל. אלישע גזר על לידתו של הבן, על מנת לגאול את השונמית מערירותה, וגזרתו נתקיימה; והנה מת הבן, והשונמית נקלעה למצוקה קשה מזו שהייתה שרויה בה קודם. כיצד ניתן לבאר דבר זה, שהנביא, במופת שעשה לטובת האישה הצדקת הזאת, הפך להיות גורם עקיף לרעה גדולה שבאה עליה?

נדמה שכך מגדירה אף השונמית את הבעיה, באמרה לאלישע (כח): "השאלתי בן מאת אדני? הלא אמרתי לא תשלה אתי!"

בהגדירנו כך את הבעיה המוצגת בסיפור, הופכים עשרת הפסוקים הראשונים במחצית הראשונה של הסיפור למבוא חיוני לפסקה המסיימת אותו (בפסוקים יח-כא). לידתו הנסית של בן השונמית ונסיבותיה הן התשתית שעל בסיסה מתבלטת בעיית מותו של הילד בסיום המחצית. נמצא אפוא כי צדקנו באמרנו כי במחצית הראשונה כולה מעוצבת הבעיה: מותו של הילד מקבל את משמעותו, ואת הגדרתו כבעיית סיפורנו, רק מחמת זאת שהוא נולד בגזרתו של אלישע, בחפצו להיטיב עם השונמית ולגמול לה על הכנסת האורחים.

נמצא שהעיון במבנה הסיפור ובהגדרת היחס שבין מחציותיו הניב תוצאה רבת חשיבות בהבנת הבעיה העומדת במרכז סיפורנו, וגם גרם לקריאה חדשה של המחצית הראשונה שלו: נס הלידה אינו עומד בפני עצמו בסיפור, אלא הוא המבוא לכל המשך הסיפור.

2. הבעיה המרכזית בסיפורנו

ובכן, מדוע באמת מת הילד?

לאירועים רבים במציאות ישנה על פי תפיסת המקרא סיבתיות כפולה: זו הטבעית והנגלית לעין, וזו העמוקה, הנסתרת מן העין – הסיבה המוסרית-דתית. רצון ה' והשגחתו על האדם בדרך נתינת גמול, מתגשמים במציאות המתנהלת על פי דרכה, ומשתלשלת מסיבות טבעיות שונות.

בסיפורנו ברורה למדי הסיבה הטבעית למותו של הילד, ועמדו עליה בתלמוד הירושלמי יבמות פרק ט"ו, הלכה ב:

אמר ר' מנא: אונסה שכיח (- בזמן הקציר), שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר. הדא הוא דכתיב: "ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים, ויאמר אל אביו, ראשי ראשי… ומת".

מסתבר אפוא שהילד, שיצא לשדה ביום חם ביותר, סבל מהתייבשות או ממכת חום, מצבים העלולים להסתיים תוך זמן קצר במוות.

אולם בסיפורנו אין תשובה זו מספקת: כאן מתעוררת השאלה, מדוע דבר זה היה צריך לקרות לילד שניתן לאמו בנס, לאחר הייאוש? וכי לבטלה נעשה נס לידתו? וכי חזר בו ה' ממתנתו? ואם כן, על שום מה?

שאלה זו – מדוע מת הילד – היא שאלת המפתח של הסיפור כולו, תשובתה היא זו שאמורה לקשר בין שני הנסים המתוארים בסיפורנו המצויים תחת קורת גג סיפורית אחת. שאלת היחס בין שני הנסים – השאלה מדוע בטל הנס הראשון ונצרך מאמץ גדול לקיימו מחדש באמצעות נס גדול יותר – היא האתגר המרכזי העומד לפני הלומד את סיפורנו, והיא גם השער שבו חייב לבוא כל החותר לגילוי משמעותו של הסיפור.

אלא שתשובתה של שאלה זו אינה מצויה ברובד הגלוי והמפורש של הסיפור, ועל הלומד לחשוף את התשובה מתוך מאמץ והקשבה לכל פרט ולכל רמז שיש בהם כדי לסייע.

את העיונים הבאים נקדיש לקריאה שיטתית של כל אחת ממחציות הסיפור, ואגב כך נדון בבעיות נוספות המתעוררות מתוך עיון בפרטי הסיפור.

ד. המחצית הראשונה של הסיפור

1. פסקה ראשונה (ח-יא): המצג של הסיפור המשולב בראשית ההתרחשות

כמה מאלו שכתבו דברים על סיפורנו, ראו אותו כסיפורם של שלושה ימים. הדבר שהביאם לכך הוא החזרה המשולשת בסיפור על המילים "ויהי היום".[1] "היום הראשון" הוא זה המתואר בפסוק ח – היום שבו 'החזיקה' האישה השונמית באלישע כדי שיאכל בביתה, עוד בטרם נבנתה העלייה למענו. "היום השני" הוא היום המתואר החל מפסוק יא – היום שבו מצא אלישע דרך לגמול לשונמית על הכנסת האורחים, באמרו לה "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן". "היום השלישי" הוא היום המתואר החל מפסוק יח – "ויגדל הילד ויהי היום…" – והוא הולך ונמשך עד סיומו של הסיפור. ביום זה מת בנה של השונמית, ובהמשכו של אותו יום (או בלילה שאחריו, ראה פסוק כ) חזר הילד אל החיים ואל אמו.

מסגרת זמן זו אינה שלמה: פסוק יז – "ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע" – אינו כלול באחד משלושת הימים הללו. ואם יטען הטוען כי תיאור הלידה קצר ולקוני, ואינו מחייב את הקדמת המילים המכריעות בסיפורנו "ויהי היום", נענה לו כי תיאור הכנסת האורחים בפסוק א – "ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם" – אף הוא קצר ולקוני (ההמשך "ויהי מדי עברו…" כבר אינו חלק מן ההתרחשות שארעה באותו יום). ולא זו אף זו: תיאורו של "היום" שבו החזיקה השונמית באלישע לאכול לחם אינו חשוב כלל להמשך הסיפור. אולם לידת הבן המתוארת בפסוק יז היא כמובן חוליה מרכזית בעלילת הסיפור, שאין להקטין את חשיבותה בשום אופן.

לדעתנו, כל התפיסה הרואה בסיפורנו תיאורם של שלושה ימים, שכל אחד מהם פותח ב"ויהי היום" – בטעות יסודה. המילים "ויהי היום" פותחות תיאורים של שני ימים בלבד, שכן "היום" שבו פותח פסוק ח הוא הוא היום המתואר גם בפסוק יא. הבה נבהיר את כוונתנו.

עלילת הסיפור מתחילה בפועל בפסוק יא:

  וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה   וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה …

אלא שלא ניתן לפתוח כך את הסיפור משום שלא נבין: לאן בא אלישע, ומהי עלייה זו שסר אליה? אף אם נמיר את הכינוי הרומז "שמה" במילה "לשונם", לא יתבהרו הנסיבות הנחוצות להבנת פסוק זה ולהבנת המשך הסיפור.

נסיבות אלו הן המתוארות בפסוקים ח-י. בפסוקים אלו מוצגת הדמות הראשית בסיפור, המצטרפת לזו של אלישע – דמותה של השונמית, ומוצגת הזיקה של אלישע לביתה של השונמית: בבית זה זכה תדיר להכנסת אורחים, ואף לעליית קיר שנבנתה במיוחד עבורו. אחר ידיעתן של עובדות אלו ניתן להתחיל בסיפור עצמו – בפסוק יא.

נמצא אפוא שנתוני הרקע המופיעים בפסוקים ח-י מהווים אקספוזיציה – מצג לסיפור. אלא שבמקרה זה, כמו בעוד כמה סיפורים במקרא, הסיפור אינו פותח במצג, אלא מכניסנו מיד בתחילתו לגוף המעשה, ואחר המילים הראשונות הוא "פותח סוגריים" ומכניס לתוכן את המצג. פתיחה כזו מכניסה את הקורא מיד לגוף העלילה, ללא "הקדמות" שעשויות להתארך ולהסיח את הדעת.[2] אלא שבמקרה זה לעיתים יש לפתוח את הסיפור מחדש אחר תום המצג.[3] נרשום את הפסוקים הראשונים של סיפורנו בדרך שתבליט את הטכניקה המיוחדת הזאת:

ח   וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

  וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם

  וַיְהִי מִדֵּי עָבְרו,ֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. 

ט   וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. 

י   נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה… וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.

יא   וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה   וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה …

"היום" שבפסוק יא הוא אפוא אותו "היום" שבפסוק ח, ואילו מה שביניהם בשני הפסוקים וחצי הפסוק (ח₂-י) הוא מאמר מוסגר, וזמנו קדם לאותו "היום" המתואר במסגרת   שמופיעה לפני המאמר המוסגר ואחריו. במאמר המוסגר אנו למדים היכן רגיל אלישע להתארח בבואו לשונם, ואת נסיבות בנייתה של עליית קיר לשמו בבית השונמית. עתה ניתן לחזור אל פתיחת הסיפור: את השם "שונם" ניתן עתה להמיר בכינוי הרומז "שמה", שכן השם שונם מופיע כבר בפתיחה הראשונה של הסיפור (וחוזר באמצעות הכינוי הרומז "שם" "שמה" עוד פעמיים במצג); וניתן להמשיך עתה בפתיחה הראשונה של הסיפור: לא רק שאלישע בא אל שונם, אלא הוא אף סר אל העלייה, ומפני המצג המצוי במאמר מוסגר אנו יודעים עתה למה הכוונה.

נמצא לפי דברינו אלה, שפסוק יא "ויהי היום ויבא שמה…" אינו פותח פסקה חדשה בסיפור (- "סיפורו של היום השני") כפי שכתבו אחדים מאלו שעסקו בשאלת המבנה של סיפורנו.[4] פסוק זה הרי אינו אלא חזרה על פסוק ח₁ ועל כן לא ניתן להפריד ביניהם. הפסקה הראשונה בסיפורנו כלולה אפוא בפסוקים ח-יא והיא מכילה שני רכיבים: במסגרתה מצוי תיאור הכנסת האורחים שלה זכה אלישע ביום המסוים שבו החל סיפורנו, ואילו במאמר מוסגר, בין שני חלקי המסגרת, מצוי המצג של סיפורנו, העוסק אף הוא בהכנסת האורחים שלה זכה אלישע בעבר, לפני תחילת זמנו של סיפורנו, בבית השונמית.

מסתבר שבואו של אלישע לשונם ב"יום" שבו פותח סיפורנו (היום שבו עוסקים פסוקים ח₁ ו-יא) הוא הפעם הראשונה שאלישע מוצא את העלייה הבנויה למענו ומשתמש בה.[5] עד עתה היה רגיל לסור אל בית השונמית בבואו לשונם רק כדי "לאכול לחם" (ח₂), ואילו עתה הוא סר אל העלייה "וישכב שמה" – כלומר הוא לן בלילה בעלייה זו, מה שלא עשה בעבר.

פסוק יב פותח פסקה חדשה בסיפור: המחווה שלה זכה אלישע בביתה של השונמית בפעם הזאת, היא כה גדולה ויוצאת דופן, עד שבבוקרו של יום, לאחר שלן בעליה המיועדת לו, הוא מצווה על גיחזי לקרוא לשונמית, ומנסה לגמול לה על הטובה שעשתה עמו.

 

נסיים את דיוננו בפסקה הראשונה של סיפורנו (ח-יא) בבירור שתי שאלות הקשורות בו:

א. מה יש ללמוד מן המתואר בפסקה זו ביחס לדמותה של האישה השונמית? בפסוק ח היא מתוארת כ"אשה גדולה" – עשירה וחשובה. ואכן, רק הודות למעמדה זה היא זוכה לארח את אלישע בביתה מדי פעם בפעם, ולתת לו לסעוד בביתה. מסתבר שאלישע לא היה מתארח בבית שיש חשש שהסעודה בו אינה מספקת לבני הבית. היא עשירה מספיק גם כדי לבנות עליית קיר בביתה – חדר נוסף על הגג, שמטרתו היחידה היא לעמוד מוכן לבואו של הנביא.

אך מלבד על עושרה וחשיבותה של השונמית ועל מידת הנדיבות שבה, יש ללמוד מן הפסקה שלנו על הערכתה הרבה של השונמית לנביא אלישע ולהיותו "איש א-להים קדוש" (ט). שום אורח אחר, יהא חשוב ככל שיהא, לא היה זוכה ליזמתה לבנות עלית קיר למענו, ורק אלישע, מפני היותו "איש א-להים קדוש", ומפני שבמסגרת תפקידו כנביא בישראל הוא נודד בין ערי ישראל, ומזדמן לעיתים גם לשונם, זכה בהכנסת אורחים כה מופלאה מצדה.

ב. מה ניתן ללמוד מן המתואר בפסקה זו על דמותו של אלישע? ראשית, עלינו לברר האם נהג אלישע כראוי בנכונותו לקבל את הטובות הללו מידי השונמית? האם היותו נביא ה' אינה מחייבת אותו להימנע מקבלת טובות הנאה מידי הבריות?[6]

במסכת ברכות י ע"ב נאמר:

אמר אביי ואיתימא ר' יצחק: הרוצה להנות (רש"י: משל אחרים), יהנה כאלישע (רש"י: ואין איסור בדבר). ושאינו רוצה להנות – אל יהנה, כשמואל הרמתי… שכל מקום שהלך שם – ביתו עמו (רש"י: שכל מקום שהיה הולך שם, היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואוהל חנייתו, שלא להנות מאחרים).

שמואל ואלישע הם שני הנביאים המתוארים במקרא כנביאים נודדים בין ערי ישראל. האם התנהגותו של שמואל, כפי שהיא מתוארת בדברי הגמרא, אינה עדיפה על פני זו של אלישע? מדברי רש"י בד"ה "אל יהנה" נראה ההפך מכך: "ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה".[7] כלומר, דווקא התנהגותו של שמואל היא שצריכה יישוב, ואילו התנהגותו של אלישע היא התנהגות אנושית-חברתית מקובלת של נביא שדעתו מעורבת עם הבריות.

נראה כי החילוק בין שני הנביאים נובע לא כל כך מאישיותם השונה, אלא בעיקר כתוצאה מתפקידיהם השונים בישראל ומן התקופות השונות שבהן פעלו. שמואל היה נביא ששימש גם כמנהיגם של ישראל ושפט אותם בעריהם, על כן נמנע מלקבל כל טובת הנאה מידי אנשים פרטיים. כשהעביר שמואל את השלטון על ישראל לידי המלך, יכול היה בזכות התנהגותו זאת לסכם את תקופת מנהיגותו במילים אלו:

שמ"א י"ב, ג   הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר   מִי לָקַחְתִּי

    וְאֶת   מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי

    וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר   וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. 

ד   וַיֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד   אִישׁ מְאוּמָה.

אלישע, לעומת זאת, לא היה מנהיגם של ישראל ולא שפט אותם בעריהם, אלא היה בא לסייעם בצורכיהם, ואולי גם לחנכם לעבודת ה' בעתים כמו שבתות וראשי חודשים (ראה בסיפורנו פסוק כג). על כן היה יכול להיות מעורב עם הבריות ולקבל מהם גמילות חסד של הכנסת אורחים, כפי שעשה בשונם. [8]