אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז) *

א. מבוא: בין סיפורנו לסיפורים אחרים אודות אלישע

1. הדמיון והשוני בין סיפורנו לסיפור הקודם

שוב אנו מצויים בסיפור על נסיו של אלישע שנעשו ליחידים. כמו בסיפור הקודם אודות נס אסוך השמן, כך גם בסיפור השונמית, אין כל הד לאירועים היסטוריים (ועל כן קשה לקבוע את זמנו של סיפור זה ולזהות את המלך שאליו הציע אלישע לדבר לטובת השונמית). סיפורנו גם אינו נוגע לעם ישראל כולו, ולא אל ציבור מתוכו: הנסים שמחולל אלישע בסיפור זה נוגעים לאישה ערירית שנפקדה בבן על פי גזרתו של אלישע, ולבנה זה.

הדמיון בין סיפורנו לבין קודמו רב עוד יותר ממה שאמרנו: בשניהם פועל אלישע מול נשים (ודבר זה לא נמצא עוד בסיפורים אודות אלישע); בשניהם נחלץ אלישע לחולל נסים לאותן נשים לשם הצלת משפחתן: את אלמנת אחד מבני הנביאים הוא מציל מפירוק משפחתה הזעירה – מלקיחת שני ילדיה לעבדים; את השונמית הוא גואל בגזרתו הנבואית מחיי ערירות שאין בהם תקווה לראות זרע, שהרי "בן אין לה, ואישה זקן". ולאחר שמת הילד, והשונמית עומדת לחזור למצבה הקודם, הפעם כאם שכולה, מחייה אלישע את בנה ומציל בכך את אמהותה ואת משפחתה. בשני הסיפורים באות הנשים בתביעה מרה אל הנביא, ובתביעתן נשמעת טענה על חוסר צדק: האלמנה "צעקה אל אלישע" על כך שבעלה, ש"היה ירא את ה'" אינו זוכה לגמול צודק אחרי מותו, ומשפחתו עומדת לפני פירוק; השונמית טוענת כלפי הנביא שהשלה אותה לשווא, ולא שעה לדבריה: "אל אדני איש הא-להים, אל תכזב בשפחתך", בשעה שפסק את פסוקו "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן.

 

בין שני הסיפורים קיים דמיון גם בפרט מרכזי הקשור בנסים שנעשו בשניהם: הן נס אסוך השמן והן נס החייאתו של בן השונמית נעשו בחדר שדלתו סגורה. בסיפור הקודם הורה אלישע לאלמנה (ד', ד) "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך" וכך עשתה: (ה) "ותסגר הדלת בעדה ובעד בניה". בסיפורנו פועלת השונמית כך מעצמה – (כא) "ותעל ותשכבהו על מטת איש הא-להים ותסגר בעדו ותצא". וכשאלישע בא לביתה על מנת להחיות את בנה נאמר (לג) "ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם". נראה שהטעם שכתב רש"י לסגירת הדלת בסיפור הקודם (הבאנוהו בעיון ד שם), "כבוד הנס הוא לבוא בהצנע", מתאים עוד יותר לנס ההחייאה בסיפורנו.

על דמיון נוסף בין שני הסיפורים עמדנו בעיון ג בסדרה הקודמת: בשניהם שואל אלישע את הנשים העומדות מולו שאלה דומה: "מה אעשה לך" (ב); "מה לעשות לך" (יג); "ומה לעשות לה'" (יד). על משמעותה של שאלה זו בשני הסיפורים עמדנו באותו עיון.

דמיון נוסף בין שני הסיפורים מתבלט בסיומם: אחר שהנס נעשה בשניהם, נפגשים הנביא והאישה שלמענה נעשה הנס פגישה נוספת, כסיכום למה שנעשה: בסיפור הקודם יזמה האלמנה מפגש זה וקיבלה בו את הדרכת הנביא ביחס לשימוש שהיא רשאית לעשות בתוצר הנס – בשמן הרב. בסיפורנו מזמן אלישע את השונמית אל העלייה, ומורה לה "שאי בנך", ואף במלים אלו כלולה הוראה נסתרת, שנעמוד עליה באחד העיונים הבאים. יתר סיפורנו על קודמו, בכך שבסיפורנו מודה השונמית במפגש חוזר זה למחולל הנס – "ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה" – מה שלא מצאנו אצל האלמנה במפגשה האחרון עם הנביא.

 

מסתבר כי מפני כל קווי הדמיון הללו נסמכו שני הסיפורים הללו זה לזה. אך מלבד הדמיון הרב בינם לבין עצמם, סמיכותם של הסיפורים זה לזה נובעת גם מדמיון של שניהם לשני סיפורים סמוכים וקשורים זה לזה במחזור הסיפורים על אליהו. על הדמיון בין סיפור נס אסוך השמן שחולל אלישע לטובת האלמנה, לבין נס כד הקמח וצפחת השמן שחולל אליהו לאלמנה אחרת, וגם על ההבדלים בין שני הסיפורים הללו, עמדנו בעיון ה בסדרה הקודמת. על הדמיון בין החייאת בנה של הצרפית על ידי אליהו, לבין החייאת בנה של השונמית על ידי אלישע, וגם על השוני בין שני הסיפורים הללו, נעמוד באחד העיונים הבאים. סמיכותם של שני הסיפורים על נסי אליהו הכרחית: נסים אלו נעשו בסמיכות של זמן, לאותה אלמנה שאליהו התגורר עמה, ובאותו המקום – בצרפת אשר לצידון. יתרה מזאת: שני הנסים הללו מתוארים במסגרתו של סיפור אחד – סיפור הבצורת. אין הדבר כן במקומנו: הנסים שחולל אלישע בשני הסיפורים הסמוכים נעשו לנשים שונות, בזמנים שונים ובמקומות שונים, ובנסיבות שונות לגמרי. לפיכך תיאורם של נסים אלו בא בשני סיפורים עצמאיים. אולם סיפורים אלו נסמכו זה לזה, גם מפני ששניהם מהווים "צמד", המקביל לצמד אחר – זה של אליהו.

 

אחר שציינו את הדומה בין שני הסיפורים בפרקנו, ראוי לציין גם את ההבדלים הבולטים ביניהם.

ההבדל החשוב ביותר הוא, כמובן, אורכם של שני הסיפורים: אורכו של הראשון שבעה פסוקים בלבד, ועל כן ראוי לכלול אותו בסוגה הספרותית של 'הסיפור המיניאטורי'; אורכו של סיפורנו, לעומת זאת, הוא שלושים פסוקים, ובהגדרת הסוגה הספרותית שאליה הוא שייך ראוי לכנותו 'סיפור קצר'. יש לציין שרוב רובם של הסיפורים במקרא הם 'סיפורים קצרים' מעין סיפורנו.

ההבדלים באורכם של הסיפורים ובהגדרת סוגם הספרותי מהווים סיבה, או הסבר, לכמה הבדלים פרטיים הנובעים מכך:

  ·  בכל אחד מן הסיפורים ישנן שתי דמויות ראשיות: אלישע והאישה העומדת מולו. אולם מבחינת הדמויות המשניות נבדלים הסיפורים: בסיפור נס אסוך השמן כמעט ואין דמויות משניות, מלבד שני בניה של האלמנה (תפקידם האקטיבי בסיפור הוא בסיוע שהם מסייעים לאמם בשעת הנס). בסיפור השונמית, לעומת זאת, ישנן כמה דמויות משניות: החשובה שבהן היא דמותו של גיחזי – הוא מופיע לכל אורך הסיפור, וחשיבותו רבה במהלך העלילה. מלבדו, מהווה אף בנה של השונמית דמות משנית (פסיבית), וכך גם בעלה של השונמית, הנער שהוא שולח להביא את הבן החולה לאמו, ונער אחר שהוא שולח ללוות את השונמית ברכיבתה אל הר הכרמל.

  ·  סיפורנו לא רק ארוך יותר מקודמו ארבע ידות ויותר, אלא גם מורכב ממנו. לדמויות הפועלות בו – השונמית, אלישע וגיחזי – ישנן הזדמנויות רבות לפעול ולדבר במהלכו, ועל כן הן זוכות לאפיון פסיכולוגי רב יחסית באמצעות דיבוריהן ומעשיהן.

  ·  מורכבותו של סיפורנו באה לידי ביטוי בין השאר בכך שהוא מספר על שני נסים (בעוד שהסיפור הקודם תיאר רק נס אחד). הצורך בנס השני נובע מכשלון התמדתו של הנס הראשון. כתוצאה מכך מתאפיין סיפורנו בתיאור מצוקה מתמשכת, ופתרונה מגיע רק לקראת סיום הסיפור. המצוקה בסיפור הקודם מופיעה, לעומת זאת, מיד בראשיתו, אך עוד לפני הגיע הסיפור אל מחציתו, ניתן לומר שהמצוקה עומדת להפתר, והמרירות פגה.

  ·  קריאת הסיפור הקודם לא עוררה בלבנו בעיות מיוחדות. אין הדבר כן בסיפורנו: הסיפור מעורר בלב קוראו תמיהות אחדות, חלקן חמורות. המעיין בסיפורנו יחוש שהוא נותר עם כמה סימני שאלה בסיומו (בהמשך סדרת עיונים זו נעלה שאלות אלו לעיון ולדיון, וננסה אף לענות עליהן).

ולבסוף נעיר על יחסו של אלישע לכל אחת משתי הנשים: בסיפור הקודם היה יחסו אל האלמנה ישיר ופשוט, ולא הצריך כל מתווך ביניהם. לא כך הדבר בסיפורנו: גיחזי מתווך בין הנביא לבין האישה השונמית לכל אורך הסיפור, ויחסו של אלישע אל האישה הוא מרוחק וצונן, וכך הדבר אף בסיומו של הסיפור (ראה פס' לו-לז). על סיבתו של הבדל זה ועל משמעותו להבנת סיפורנו, נדון באחד העיונים הבאים.

נראה כי מפני הדמיון הרב בין שני הסיפורים, ואולי גם מפני ההבדלים ביניהם, כוללת הפטרת וירא את סיפורנו כבר החל מראשית פרק ד' – מסיפור נס אסוך השמן, וכך הדבר בכל מנהגי הקריאה. זאת, אף שאין כל קשר גלוי לעין בין סיפור נס אסוך השמן לבין הפרשה, בעוד הקשרים הרבים בין סיפור השונמית לבין סיפור התורה בפרשת וירא בולטים מאד. נראה אפוא שסיפור אסוך השמן נתפס כמבוא לסיפורנו, המעורר את המעיינים לראות את השווה ואת השונה בין שני הסיפורים, ולהסיק מכך מסקנות.

על סיפורנו המשמש הפטרה לפרשת וירא נדון בעיון האחרון בסדרת העיונים הזאת, עיון-נספח שיוקדש לדיון בהפטרה, במנהגים השונים של קריאתה, ובקשר שבינה לבין הפרשה.

2. סיפורנו וסיפור 'הגדולות אשר עשה אלישע' (ח', א-ו)

לסיפור השונמית יש המשך: בששת הפסוקים הפותחים את פרק ח' להלן, מתואר שלב מאוחר יותר בחיי השונמית, ונראה שבינתיים נתאלמנה השונמית מבעלה (שכבר בסיפורנו תואר בפי גיחזי כזקן). אלישע הורה לשונמית לעזוב את ביתה, מפני הרעב העומד לפקוד את הארץ במשך שבע שנים, ולמצוא מקום מקלט שבו תינצל מן הרעב. השונמית עשתה כדבריו, והלכה לגור בארץ פלשתים במשך אותן שבע שנים. עובדות אלו, המתוארות בפסוקים א-ב, משמשות מצג לעיקרו של הסיפור, המתרחש עם סיומן של שבע שנות הרעב: השונמית שבה ארצה עם תום הרעב, ומוצאת שזרים תפסו את ביתה ואת שדה. על כן היא באה לצעוק אל המלך שידאג לתקן את העוול ולהשיב לה את רכושה.[1] והנה, בדיוק באותה שעה ישב המלך עם גיחזי, ושמע ממנו סיפורים אודות "כל הגדולות אשר עשה אלישע". ובעוד גיחזי מספר למלך על הנס הגדול שעשה אלישע – שהחיה את המת – מופיעה לפניהם האישה עם בנה, כדי לצעוק אל המלך. גיחזי קורא בהתרגשות: "אדוני המלך! זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע!" והמלך, לאחר חקירה קצרה של האישה, מצווה על פקידו לדאוג, שיוחזר לשונמית רכושה, ואף לדאוג להחזרת ההכנסות שהביא רכוש זה למי שתפסו במשך כל שנות הרעב.

האם הסיפור בפרק ח' הוא חלק אחרון בסיפור השונמית שבפרקנו? לשון אחר: האם לפנינו 'סיפור מפוצל', אשר חלקו האחרון נקבע במקום רחוק יותר בספרנו, מחמת הפער הכרונולוגי בין חלק זה לבין עיקרו של הסיפור?[2]

התשובה על כך שלילית בהחלט: אין כאן סיפור אחד שפוצל בין שני מקומות בספרנו, אלא שני סיפורים שונים, כשעלילת הסיפור השני נסמכת על עלילתו של הראשון.

ההבחנה בין שני הסיפורים הללו קיימת בכל הממדים המסייעים בהגדרת גבולותיו של סיפור ובהוכחת אחדותו (ראה עיון ב להלן). הזמן והמקום של הסיפור בפרק ח' שונים מאלו שבסיפורנו; הדמויות הראשיות – אינן אותן דמויות: בפרק ח' גיחזי והמלך הם הדמויות הראשיות בסיפור, ואילו השונמית הופכת להיות דמות משנית, ואלישע אינו מצוי כלל בעיקרו של הסיפור; אף העלילה בסיפור בפרק ח' שונה ומיוחדת: הנס העומד במרכזה הוא זימון המקרים יוצא הדופן, המביא לטיפולו המסור של המלך בצעקתה של השונמית אליו. נראה שכוונת הסיפור ללמדנו, כי אלישע דואג לשונמית ומטיב עימה אף כשאינו נוכח כלל.

מלבד ההבחנות הללו בין שני הסיפורים ישנו טעם נוסף לדברינו: כדי שיגדיר סיפור כ'סיפור מפוצל', שומה על הקורא לחוש בחיסרון בחלקו הראשון והעיקרי של הסיפור. חיסרון זה יכול להיות בעלילה הבלתי מושלמת, המצריכה סגירה[3], או בחוסר שלמות בסגנונו של הסיפור או במבנהו.[4] אולם הסיפור אודות אלישע והשונמית אינו סובל משום חיסרון: הוא שלם ואחדותי מכל היבט, ועל כן אין כל סיבה לחשוב שהוא סיפור מפוצל.

במחזור סיפורים שבמרכזו עומדת אישיות אחת, כמו זה שאנו מצויים בו, תופעה שכיחה היא שסיפור מאוחר נסמך אל עלילתו של סיפור קודם לו, ובכל זאת אלו שני סיפורים שונים. במחזור הסיפורים אודות אברהם, לדוגמה, מצויים שני סיפורים על עימות בין שרה לבין הגר. הסיפור השני (בפרק כ"א) נסמך בבירור על עלילתו של הראשון (בפרק ט"ז). אולם אין זאת אומרת שהם סיפור אחד שנחלק לשני חלקים.

על אף ששני סיפורים שונים הם, אין זאת אומרת שהסיפור המאוחר אינו יכול להאיר כמה עניינים בסיפורנו. נציין שלושה כאלה:

א. דמותו של גיחזי מתקפחת בסיפורנו, ולא באשמתו: בבואו למלא את תפקידו כנערו של הנביא, ולחצוץ בין אדוניו לבין האישה המחזיקה ברגלי הנביא, מונעו אלישע מלעשות כן (פס' כז). עוד לפני כן שלחו הנביא לברר את מצוקתה של השונמית, והדבר לא עלה בידיו (פס' כו). והחמור מכול: אלישע הטיל עליו להחיות את הנער המת, וניסיון זה לא הצליח!

 בסיפור בפרק ח' זוכה גיחזי לפיצוי מסוים על קיפוחו בסיפורנו: סיפורו למלך על 'הגדולות אשר עשה אלישע', הוא שמביא לה ולבנה סיוע של ממש מאת המלך. כאן משמש גיחזי שליח שלא מדעת 'להחיות' את השונמית ואת בנה – ומצליח בכך.

ב. עם סיום קריאת סיפורנו, טורד את מחשבתנו הספק הבא: האם לאחר שהחיה את בן השונמית, ניתק אלישע שוב את הקשר עם השונמית ועם בנה (כפי שעשה כנראה מאז הבשורה על לידת הבן), או שמא הקשר נשמר? ראשיתו של הסיפור בפרק ח' מלמדת אותנו כי אף לאחר מכן אלישע קיבל על עצמו אחריות להמשך קיומם, והציל אותם בעצתו מן הרעב הממושך. אף בשובם ארצה ממשיכה דמותו של אלישע ללוותם ולסייע בידם, אך הפעם ללא נוכחותו הממשית.

ג. בסיפורנו שואל אלישע את השונמית (יג) "מה לעושת לך, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" והשונמית עונה בשלילה: "בתוך עמי אנכי ישבת". ועל כך כותב ר' יעקב פידנקי (בפירושו 'הוספות הרי"ף' המשולב בתוך פירוש ר"י אברבנאל לנביאים ראשונים, ירושלים תשט"ו):

שאלת המלך לגיחזי, והיה הוא מספר אשר החיה את המת, והנה האישה ויאמר… "זאת האשה וזה בנה"… הוצרך לכותבו שם… לקיים שיחתו של אלישע… שאמר "היש לדבר לך אל המלך… ותאמר: בתך עמי אנכי ישבת" – סוף שנתגרשה מעמה, והוצרכה למאמר המלך בעבור אלישע, וציווה המלך לחזור את תבואת השדה… והיא ובנה חיו בטובה.

ללמדנו, כי לא רק דבר ה' לא ישוב ריקם, אלא אף דבר נביאו כן.

ב. תיחום הסיפור ומבנהו

סיפור זה, שבו מתוארים שני נסים מופלאים שחולל אלישע, הוא סיפור אחד, המשתרע על פני שלושים פסוקים. הוא נבדל הן מן הסיפור שלפניו ("אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים")[5] והן מן הסיפור שבא אחריו ("אלישע ובני הנביאים בעת הרעב")[6].

אחדות הסיפור הכלול בשלושים פסוקים אלו, גלויה לעיין[7]: יש בפסוקים אלו עלילה אחת רצופה ומתפתחת; שתי הדמויות הראשיות, אלישע והשונמית, והדמות המשנית החשובה ביותר בסיפור, גיחזי, מופיעות לכל אורך הסיפור הזה מראשית ועד לסופו; ניתן לעקוב אחר תנועתן ממקום למקום של הדמויות העיקריות המתוארות בסיפור,[8] וכן אחר התקדמות הסיפור בציר הזמן; מוטיבים חוזרים ושימושי לשון מיוחדים חורזים את הסיפור הזה מראשיתו ועד לסופו.[9]

 

מהו המבנה של סיפורנו? כסיפורים רבים במקרא נחלק אף סיפורנו לשתי מחציות הדומות זו לזו באורכן, כשביניהן מצוי 'ציר מרכזי' בן שלושה פסוקים. ההבחנה בין מחציותיו של הסיפור במקרא מבוססת בדרך כלל על תפנית דרמטית במהלך העלילה, המשנה את מהלכו של הסיפור. בסיפור שבו מעוצבת 'בעיה ופתרונה' נקודת החצייה עשויה להיות השלב הקשה ביותר של הבעיה, או שלב הארתו של הפתרון העקרוני בהבזק דרמטי. על כל פנים משהו מפתיע ודרמטי מתרחש בערך באמצע הסיפור, ומקל על ההבחנה בין שתי מחציותיו.[10]

התפנית הדרמטית בסיפורנו, המהווה את 'בעיית הסיפור', היא ללא ספק מות הילד (פס' כ). תיאור התהליך המסתיים במותו חותם את המחצית הראשונה של הסיפור ומביא את סיפורנו עד משבר. אולם נראה כי אף פסוק כא שייך עדיין לתיאור מותו: "ותעל ותשכבהו על מטת איש הא-להים, ותסגר בעדו ותצא". תיאור פעולתה זו של האם יוצר תחושה של סיום תיאור המיתה. מעשה זה שלה מהוה את תגובתה המידית של אם הילד על מות בנה: לא בכי ולא צעקה מרה, אלא פעולה דמומה שמשמעותה המלאה נסתרת מעינינו בשלב זה של הסיפור. אולם דבר זה ברור: בהשכיבה את הילד המת במיטת איש הא-להים, מבטאת השונמית את תפיסתה כי על אלישע מוטלת האחריות למצב שנתהווה. מי שבגזרתו הנבואית גזר על בואו של ילד זה לעולם, הוא שאחראי לו גם עתה, בעת שהילד מת. פעולתה זו של השונמית רומזת, אפוא, לדרך שבה תיפתר הבעיה של סיפורנו במחצית השנייה שלו. מחצית ראשונה זו היא בת 14 פסוקים (ח-כא).

 

המחצית השנייה של הסיפור מתארת כיצד נפתרה הבעיה המעוצבת במחציתו הראשונה: כיצד הושב הילד לחיים וניתן בחזרה לאמו. לשם השגת פתרון זה עקרה השונמית ממקומה, ובאה אל מקומו של אלישע בהר הכרמל. ראשית, היה עליה ליידעו על אסונה, ושנית, היא 'הכריחה' את הנביא ללכת אחריה אל ביתה. מרגע שאלישע בא שנית לבית השונמית, אל העלייה שנעשתה בשבילו, נתון פתרון הבעיה באופן בלעדי בידיו. לאחר שהצליח במאמצים מרובים להשיב את הילד לחיים, שבה השונמית אל זירת הסיפור, וקיבלה את בנה החי.

ממד הזמן וממד המקום במחצית השנייה שונים מאד מאלו שבראשונה: המחצית הראשונה מרוכזת כולה במקום אחד – בשונם. מבחינת ממד הזמן, לעומת זאת, מפוזרת מחצית זו על פני מרחבי זמן גדולים יחסית: ראשיתה ביום שבו התארח אלישע בעליית הקיר שנעשתה לשמו בבית השונמית, המשכה ביום שבו נולד לשונמית בן, שנה לאחר אותו יום, וסיומה שנים אחדות לאחר מכן, כאשר גדל הילד והגיע לגיל שבו יכול היה לצאת אל אביו לראות במלאכתם של הקוצרים. יום יציאתו זה היה גם יום מותו.

במחצית השנייה הפוכים שני הממדים הללו: ממד הזמן במחצית זו מכווץ מאד, שכן זהו סיפור שהתרחש במהלכו של יום אחד – יום מותו של הילד, משעת הצהרים ואילך. מאידך, ממד המקום במחצית זו מפוזר בין שני מקומות, וכולל אף את הדרך ביניהם: ראשיתה של מחצית זו היא בהר הכרמל שלשם באה השונמית (מפס' כה עד פס' ל – שישה פסוקים), סיומה הוא בבית השונמית (לב-לז – שישה פסוקים) וביניהם מצוי פסוק לא המתאר את האירוע שאירע בדרך: בואו של גיחזי לקראת אלישע להודיעו כי "לא הקיץ הנער".

המחצית השנייה משתרעת אפוא על פני פסוקים כה-לז, החל מ"ותלך ותבא אל איש הא-להים אל הר הכרמל" ליידעו ולתבוע ממנו לבוא לביתה, ועד "ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה" בביתה בשונם, להודות לו על שהשיב לה את בנה. מחצית זו היא אפוא בת 13 פסוקים, והיא ארוכה במקצת מן המחצית הראשונה.

כבר בהתבוננות ראשונה ניתן לראות כי קיימת זיקה ניגודית בין פתיחותיהן של שתי המחציות ובין חתימותיהן. בראש המחצית הראשונה בא אלישע אל שונם, והוא סר לבית של השונמית:

ח   וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ …

בראש המחצית השנייה באה השונמית אל מקומו של הנביא – אל הר הכרמל:

כה   וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל

בואו של אלישע אל שונם והאירוח הנדיב שקיבל שם הביאו לידי קיומו של הנס הראשון – לידת בנה של השונמית כעבור שנה; בואה של השונמית אל הר הכרמל ודרישתה התקיפה מן הנביא שיבוא אל ביתה, הביאו לידי קיומו של הנס השני – של החייאת הבן.

 

סיום המחצית הראשונה הוא בפסוק כא:

  וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים, וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא.

סיום המחצית השנייה וסיום הסיפור כולו הוא בפסוק לז:

  וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ (- מעל מיטת איש הא-להים) וַתֵּצֵא. 

שתי המחציות מסיימות באותה מילה – "ותצא" – ובשתיהן מתוארת יציאתה של השונמית מעלייתו של אלישע, אולם מה רב ההבדל בין שתי היציאות הללו! בסיום המחצית הראשונה יצאה השונמית מן העלייה כשהיא מותירה מאחריה את בנה המת המושכב על מיטת איש הא-להים. יציאתה משם הייתה לשם ניהול מאבק נחוש שישיב לה את בנה. בסיום המחצית השנייה יצאה השונמית מן העלייה כמנצחת במאבקה: בנה החי על ידיה, והיא 'נושאת אותו' אל חיים חדשים בביתה.

בין שתי המחציות מצוי, כאמור, 'ציר מרכזי' בן שלושה פסוקים, כב-כד: תפקידם של פסוקים אלו לתאר את מעברה של הדמות הראשית של הסיפור מן הזירה של המחצית הראשונה – מביתה בשונם, אל הזירה שבה פותחת המחצית השנייה – אל הר הכרמל.

מדוע משמשים פסוקים אלו כ'ציר המרכזי' של הסיפור?

ראשית, מפני מה שאמרנו לעיל: הם אלו שיוצרים את המעבר של השונמית ושל הסיפור עצמו ממקום התרחשות אחד אל משנהו. מבחינת מקום התרחשותם, אמנם פסוקים אלו מתארים מעשים ודיבורים שהיו בשונם, אולם ברור שאין לשייכם למחצית הראשונה, שכן מבחינת תוכנם הם עוסקים ב'ריצה עד איש הא-להים' וברכיבה רצופה על האתון עד להר הכרמל. כיוון שהדרך עצמה שעשתה השונמית אינה מתוארת, הקורא פסוקים אלו משלים מדעתו את היציאה אל הפועל של תוכנית השונמית, וכך מהווים פסוקים אלו עצמם חוליית מעבר גיאוגרפית בין שני המקומות שבהם מתרחשת עלילת הסיפור.

אולם נדמה שפסוקים אלו משמשים הכנה למחצית השנייה לא רק מן ההיבט הטכני-הגיאוגרפי: בפסוקים אלו מתוארים ניצניו של השינוי המכריע באישיותה של השונמית. הסטטיות של העלילה במחצית הראשונה מבחינת ממד המקום, קשורה גם באישיותה "הסטטית" של השונמית. אישה זו מתוארת כאישה שלא חסר לה דבר: "בתוך עמי אנכי ישבת". על אף היותה חשוכת בנים, אין מצוקתה ניכרת לעין (- לעינו של אלישע), ואין היא מעלה על דעתה לבקש מן הנביא שיברכנה שתיפקד בזרע. אף כשהנביא מבטיח לה כי בעוד שנה תחבוק בן, היא מגיבה בחוסר אמון, שמשמעו כאן הוא אי-רצון וחשש. אף בואו של הבן לעולם כעבור שנה, נראה שאינו משנה את אישיותה "הסטטית" של אמו. כאשר חלה הילד ביום הקציר החם, הוא מובא אל אמו, יושב על ברכיה עד הצהרים ומת על ברכיה.

אולם ראה זה פלא: מה שלא עשו שנים של ערירות, ומה שאף לידת הבן וגידולו לא עשו לאישיותה של השונמית, עשה מותו של בן זה: הוא שינה באחת את אישיותה "הסטטית", וגרם לה לצאת למאבק נחוש על השבת בן זה אל החיים.

בפסוק כא, הפסוק המסיים את המחצית הראשונה, "ותעל ותשכבהו על מטת איש הא-להים, ותסגר בעדו ותצא",עדיין אינך בטוח מה כוונתה של השונמית במעשה זה. אולם החל מפסוק כב מסתמן השינוי באישיותה ובמעשיה של השונמית בבהירות: היא יוצאת מביתה בשונם ושמה פניה אל הר הכרמל. היא עושה זאת בנחרצות ובזריזות, תוך שהיא מגייסת לצורך זה את האנשים הנחוצים לכך: את בעלה ואת הנער שאותו הוא שלח לשרתה, מבלי לשתפם כלל במשמעות הליכתה ובמטרתה האמיתית. כמו קפיץ שהשתחרר נראית עתה פעילותה של השונמית: "וארוצה"; "שלום"; "ותחבש האתון" (- בעצמה); "נהג ולך, אל תעצר לי לרכב".

שינוי זה שחל באישיותה ובמעשיה של השונמית, המתואר ב'ציר המרכזי' של הסיפור, מכין אותנו למה שיתגלה בהר הכרמל, במחצית השניה שלו - לפעילותה הנחרצת, שבה היא כופה על הנביא להתלוות אליה ולשוב לביתה. סופו של מאבקה ההירואי הוא בנצחונה: בנה יוּשב אליה כשהוא חי.[11]