!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב יהודה עמיטל שליט"א

"לא בשמיים היא"


שיחה לפרשת פרה*

"בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב"ה, שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר: אליעזר בני אומר: 'פרה בת שתים ועגלה בת שנתה' (=דברי רבי אליעזר במשנה הראשונה במסכת פרה). אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, העליונים והתחתונים ברשותך, ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם?! אמר לו הקב"ה: משה, עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה: 'רבי אליעזר אומר: פרה בת שתים וכו' '. אמר לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון שיצא מחלצי. אמר לו הקב"ה: חייך שיצא מחלציך. הדא הוא דכתיב: 'ושם האחד אליעזר' (שמות י"ח, ד) - ושם אותו המיוחד אליעזר"   (ילקוט שמעוני יתרו, רמז רס"ח).

נראה שעיקר תמיהתו של משה לא היתה על כך שהקב"ה אומר הלכה משמו של בשר ודם, אלא על כך שעשה זאת דווקא בפרשת פרה אדומה: הלוא מצווה זו, כל כולה חוק היא, ואין אדם מבין אותה, וכיצד זה אומר הקב"ה הלכה בעניינה משמו של בשר ודם? תשובתו של הקב"ה היתה, שהתורה ניתנה לבשר ודם, ועליו מוטל לחדש את ההלכות בכל חדריה, לרבות הפרשיות הפחות מובנות שבה.  

בעל 'קצות החושן' האריך בעניין זה בהקדמתו לספרו:

"לא נתנה התורה למלאכי השרת, ואל האדם נתנה, אשר לו שכל האנושי, ונתן לנו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי, גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים...".

הקצות מבאר, שהאדם צריך לחדש דינים בתורה ולפסוק על פי שכלו האנושי, גם אם הכרעת שכלו אינה תואמת את האמת האובייקטיבית המוחלטת.

הקצות ממשיך ומביא את דברי הר"ן בדרשותיו בעניין זה. הגמרא בבבא מציעא (פו.) מספרת, כי הקב"ה ו"מתיבתא דרקיעא" נחלקו בדין מדיני הצרעת, והחליטו לשאול את רבה בר נחמני, שהיה מומחה בהלכות נגעים. הר"ן (דרוש השביעי) מעלה את הקושייה המתבקשת: אם הקב"ה מטהר - כיצד ניתן לחלוק עליו?! הר"ן מתרץ, כי פסקו של הקב"ה נאמר על פי האמת האובייקטיבית המוחלטת, אך מה שקובע להלכה אינו האמת המוחלטת אלא השכל האנושי, ועל כן שאלו את רבה מה הוא פוסק על פי שכלו האנושי.

כך ניתן להבין, מדוע היה לרבי אליעזר כוח לפסוק בענייני פרה אדומה, אף שהיא מצווה בלתי מובנת. ר"א בשכלו העצום הצליח לפסוק בעניינים אלו, ואין לשאול האם קלע לאמת או לא, כיוון שההלכה לא נקבעת על פי אמת אובייקטיבית, אלא על פי הבנת האדם.

לעיקרון זה ישנה חשיבות יתרה בכל הנוגע לפסיקת ההלכה. הדבר משתקף בסיפור הידוע על תנורו של עכנאי:

"תנן התם: חתכו (=את התנור) חוליות, ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא (=נחש) זו וטמאוהו.

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיח. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום? עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'! מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני - אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: 'אחרי רבים להטות'.

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני"   (בבא מציעא נט).

יש משהו סמלי בכך, שרבי אליעזר וחכמים נחלקו דווקא בנוגע לתנור של חוליות. תנור כזה נראה לעיניים אנושיות כדבר שלם, ולכן טימאוהו חכמים. אך רבי אליעזר, שהיה בקי בעליונים ובתחתונים, ידע כי כלפי שמיא חפץ כזה אינו נחשב שלם, וכי הקריטריון לשלמות הוא גבוה יותר - רק דבר שהוא שלם מעיקרו נחשב לחפץ שלם ומקבל טומאה. הסיפור בא אפוא ללמד, כי עלינו לפסוק לפי ראייתנו האנושית, ולא כפי שנראים הדברים כלפי שמיא; וכאשר סותרת ראייתו העמוקה והרחבה של רבי אליעזר את הראייה האנושית הפשוטה - אין משגיחין בה. העיקרון של "לא בשמיים היא" אינו נוגע רק אל היחס לבת קול, אלא גם לאופן פסיקת ההלכה באופן כללי.

הדברים אמורים לא רק כלפי הגישה לפסיקה מבחינה שכלית אלא גם לגבי הגישה הנפשית אליה. החזון איש כותב באחת מאגרותיו, כי כאשר באה לפני הדיינים אישה עגונה בוכייה, אל להם להוציאה מבית הדין כדי שפסיקתם לא תושפע מבכייה; אדרבה: עליהם לבכות עמה ולדון בעניינה לאור הכאב והבכי. הפסק צריך להיות מושפע מן המציאות ומיחסו הסובייקטיבי של הפוסק. אין צורך להתנתק מן המציאות ולחפש אמת אובייקטיבית.

לדברים הללו יש משמעות לגבינו כלומדי תורה. שח לי פעם רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כי "הצדיקים הורסים לי את הישיבה!". כוונתו, כך הסביר, היתה לאותם תלמידים, שמתוך תחושת קטנות מול גדולי האחרונים, חוששים לנסות לחלוק על דבריהם ולהסביר את הגמרא באופן שונה. גדלותם העצומה של חכמי ישראל בכל הדורות וסמכותם הבלתי-מעורערת במה שנוגע לפסיקת ההלכה, אינן צריכות להרתיע אותנו מלהתווכח עם דבריהם ולהקשות עליהם. העובדה שדבר מסוים התיישב על שכלו של אדם אחר, ויהיה גדול ככל שיהיה, אינה מתירה לנו לקבל את הדבר הזה כמובן מאליו. על כל אדם ואדם מוטלת החובה לעסוק בדברי תורה בשכלו הוא, ולשאת ולתת בהם עד שיתיישבו על לבו.

היבט נוסף של העיקרון הזה הוא היות התורה רציונלית ומובנת לפי השכל האנושי, ולא דבר מיסטי, הרחוק מהבנתנו ומשכלנו.

הרמב"ם במורה הנבוכים (ג', ל"א) מבקר בחריפות את האנשים, "שקשה בעיניהם מתן טעם למצווה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל". גישה זו נובעת, לדבריו, מתפיסה שאותה הוא מכנה 'חולי בנפשם' של אותם אנשים, כי אם ניתן לראות את התועלת שבמצווה, הרי שהיא דבר אנושי, שקשה לראותו כמשהו שבא מאת הקב"ה. רק "דבר שאין להשכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת - הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה".

השקפה זו מבטאת, לדעת הרמב"ם, זלזול במצוות ובקב"ה, שכן לדבריה "האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והא-לוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו". הרמב"ם מוסיף, שכבר נאמר על התורה: "אשר ישמעון את כל החקים האלה, ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד', ו):

"הרי ביאר, כי אלו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ובתבונה, ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה, ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה ויהיה זה מופלא בעמים?".

הפסוק שמזכיר הרמב"ם מדבר על חוקים, ומכאן שגם בחוקים יש עניין למצוא טעם והיגיון, עד שיהפכו להיות מצוות המעוררות התפעלות. התורה ניתנה לנו כבני אדם, ויש להסתכל עליה בעיניים אנושיות, ולמצוא בה תועלת המובנת לנו כבני אדם.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: מתן גלידאי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



*  השיחה הועברה בשבת פרשת ויקהל-פקודי (פרה) תשנ"ח, וסוכמה ע"י מתן גלידאי.