פרשת כי תשא   הרב עזרא ביק

 

הברית המחודשת - חלק א'

א. משה מול הקב"ה

בשנה שעברה, עסק שיעור פרשת השבוע בטבעו של חטא העגל. בשיעורנו זה ננסה להבין את מה שהתרחש בעקבות החטא. במוקד עיוננו עומדים ניסיונותיו של משה לשנות את המצב הנורא שנוצר בעקבות החטא, לאחר שרצה הקב"ה להשמיד את עם ישראל (ל"ב,י), ותגובתו של הקב"ה למאמציו של משה. מתוך הדברים, נוכל להתחיל ולרדת לעומק כוונת חז"ל, שראו את חטא העגל כנקודת מפנה בהיסטוריה הרוחנית היהודית, שאינה דומה המציאות שלפניו למציאות שלאחריו.

במרכז השיעור עומד קטע די ארוך, המתחיל בפרק ל"ב, ז ומסתיים בסוף הפרשה.

כבר בקריאה ראשונית ניתן להבחין שמשה חוזר ומתפלל, חוזר ופונה אל ה' מספר פעמים, ויש להבין את משמעותו של כל שלב ושלב בהתדיינות זו. יתר על כן, מהכתוב עולה תחושה חזקה של מעין מאבק בין משה, כדמות פרטית, לבין הקב"ה, הנענה אט אט לבקשותיו. הנושא הלאומי מעורב בתוך סיפורו של משה כפרט. משה כאדם פרטי מבקש לראות את 'כבודו' ולדעת את 'דרכיו' של ה', ובתוך בקשתו שזורה גם בקשת הסליחה לעם ישראל. דוגמא נוספת לשזירה זו של המעמד הפרטי של משה והצרכים הלאומיים של עם ישראל נמצאת שימוש של משה ביחסיו הקרובים עם הקב"ה, כדי לבקש רחמים על ישראל ( "מחני נא" [לב,לג], "וגם מצאתי חן בעיניך" [לג,יב; לג, טז; לד,ט]). גם קרינת פניו של משה באה יחד עם כפרה לאומית מסוימת לכלל ישראל (לד,י; ובעיקר לד,כז).  

נסקר בקצרה את השלבים השונים בתגובה לחטא:

א.

1. "לך רד כי שחת עמך" - הקב"ה אומר למשה לרדת מההר, מאחר שישראל עבדו את עגל הזהב. הקב"ה חושב להשמיד את כל ישראל, ולמנות את משה לאבי האומה החדשה (ל"ב, ז-י).

2. "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" - משה מתחנן בפני הקב"ה שיסלח לעם, והוא אכן שוקל את הדברים שנית: "וינחם ה' על הרה אשר דבר לעשות לעמו" (יא-יד).

משה יורד מההר, שובר את הלוחות, משמיד את עגל הזהב ובפקודתו הורגים הלויים שלשת אלפים איש מישראל.

ב.

1. "ועתה אם-תשא חטאתם ואם-אין מחני נא מספרך אשר כתבת" - משה חוזר לקב"ה ומבקש מחילה (ל"ב, לא-לב).

2. הקב"ה אומר למשה שהוא יחליט את מי למחות מהספר, ובינתיים - "ועתה לך נחה את-העם אל אשר-דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". בשלב זה, מכה הקב"ה בעם על העגל (לג-לה).

3. "וידבר ה' אל-משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל- הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה: ושלחתי לפניך מלאך... כי לא אעלה בקרבך..." (ל"ג,א-ג).

משה מציב את אהל מועד מחוץ למחנה.

ג.

1. משה פונה אל ה':   "ועתה אם-נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את-דרכך ואדעך למען אמצא-חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" (לד, יב-יג).

2. הקב"ה משיב: "פני ילכו והנחתי לך" (לג,יד).

3. נראה שמשה חוזר על אותה הבקשה, והפעם הקב"ה נענה לו (טו-יז).

ד.

1. משה מבקש שוב "הראני נא את-כבדך" (לד,יח), והקב"ה אומר לו לעלות להר עם הלוחות, ומיד לאחר מכן מובאות י"ג המידות של רחמים.

2. משה מבקש שוב "אם-נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך-נא ה' בקרבנו כי עם-קשה-ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (לד,ח-ט).

3. תגובתו של הקב"ה: "הנה אנכי כרת ברית נגד כל-עמך אעשה נפלאת..." (לד,י).

לאחר מכן מופיעה רשימה של מצוות (לד,יא-כו).

ה.

משה עולה שוב להר לארבעים יום בכדי לקבל את הלוחות השניים, כאשר הוא חוזר פניו קורנים.

ננסה להבין את סדר התרחשות הדברים.

ב. מניעת השמדה

לדעתי, אנו יכולים לזהות שלוש מטרות שונות בפניותיו של משה לקב"ה. ראשית, הוא רוצה למנוע השמדה. מאחר והקב"ה רצה מלכתחילה לכלות את ישראל, מטרתו הראשונית של משה היא לבטל גזירה זו. הוא עושה זאת אפילו לפני שהוא יורד מההר בפעם הראשונה – אין שום סיבה לרדת מההר אם האומה כולה מיועדת לכיליון[1].

משה טוען שתי טענות בפני הקב"ה: ראשית, הוא טוען, השמדה מוחלטת של עם ישראל תביא לחילול השם, כאשר המצרים ישמעו על כישלונו של העם לצלוח את המדבר. שנית, הוא מזכיר את ההבטחה לאבות.

יש לשים לב שאף אחת מהטענות הללו איננה מבוססת על זכויותיהם של ישראל. אין בהן משום התמודדות עם השאלה כיצד בכלל יכול הקב"ה לסלוח לחטאם, או כיצד יכולים הם להמשיך ולשאת את שליחותם הא-לקית. מאחר ומטרתו היחידה של משה בשלב זה היא למנוע את ההשמדה, הוא פונה לגורמים חיצוניים – ההשפעה של פעולה זו על דמותו של הקב"ה בקרב אומות העולם, והזכויות של האבות וההבטחה שניתנה להם.

טענות אלו מספיקות בשלב זה. הקב"ה מסכים מיד לבקשתו של משה, ללא הסתייגויות, ובלי לדבר כלל עם משה – "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב,יד). אין כאן   פעולה של חנינה, או של הבעת קשר בין הקב"ה למשה, אלא רק הסכמה בשתיקה שלא להשמיד את ישראל.

משה ממהר כעת לרדת מההר, ומפסיק את עם ישראל מחטאם (לשם כך הוא אף שובר את הלוחות, ולא נדון כאן במשמעות שבירתם). הוא משמיד לגמרי את העגל, טוחן אותו לעפר כך שלא נשאר ממנו כלום. בהמשך, הוא מצווה להרוג שלושת אלפים איש מישראל, ככל הנראה את מובילי החטא (חז"ל אומרים שמדובר במי שעבד בפועל את העגל, בנוכחות עדים והתראה). במבט חיצוני ושטחי נראה שהעם זוכה מהעוון. אלא, שמשה יודע שמניעת העונש היא המשימה הקלה ביותר מבין המשימות שעומדות בפניו. רק לאחר שהשבית את עבודת העגל, עליו לשקם את מערכת היחסים שבין הקב"ה לישראל: "אתם חטאתם חטאה גדלה ועתה אעלה אל-ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (לב,ל).

ג. סליחה ו'נשיאת החטא'

בשלב זה, פונה משה לקב"ה ואומר "ועתה אם-תשא חטאתם ואם-אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (לב,לב).

דבריו של משה מעלים מספר שאלות. ראשית, באיזה ספר מדובר כאן? באופן טבעי נדמה שהכוונה היא לספר התורה, אך האם זה אכן פשוט שמשה מתייחס בשלב זה לספר התורה עצמו, ועוד כספר כתוב? (כידוע, חז"ל אמרו שהתורה קדמה   לבריאת העולם, אך גם בהקשר המדרשי, לא בטוח שהכוונה היא לתורה כתובה). שנית, האם אין גישתו של משה נועזת מידי, אולי אפילו קצת יהירה? ושאלה אחרונה, משה הודיע לעם שהוא עולה לבקש כפרה מעם ה'. הוא עומד לפני ה' ומבקש ש'ישא את חטאתם'. מהי   משמעותו של מונח זה?

נפתח קודם   בשאלתנו האחרונה. איננו מוצאים במקרא מקרה קודם בו משמעותו של מונח זה, נשיאת חטא, היא סליחה מאת ה'. (אמנם בבראשית י"ח,כד אומר אברהם לקב"ה: "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה", אך שם אברהם מבקש שהקב"ה ישא למקום, ולא לחטאים של אנשי סדום). אנו מוצאים ביטוי זה דווקא במשמעות שונה.   על אדם שחטא ואין לו סליחה, נאמר שהוא 'נושא עוון'. קין אומר לקב"ה "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד,יג). פרשנותו המילולית של ביטוי זה היא, שהנושא את העוון מקבל עליו חלק מהמשא הכבד של החטא. החוטא כורע תחת העומס של החטא, ונשיאת החטא על ידי מישהו אחר היא השתתפות במשא, 'נתינת כתף', לקיחת חלק, או אפילו את המשקל כולו, של העונש המוטל על כתפיו של החוטא. כשאומרת התורה שהקב"ה נושא את העוון, המשמעות היא שכביכול, הוא מקבל את העונש שהחוטא היה מקבל, לו הקב"ה לא היה נחלץ לעזרתו. אין זו סליחה במובנה הרגיל, ויש להבין כיצד משמעות מיוחדת זו משתלבת בפרשתנו.

לאחר החטא אומר הקב"ה למשה: "רד כי שחת עמך". בכך, מגדיר הקב"ה שמשמעותו של החטא היא השחתה והריסה מצד עם ישראל. חטא העגל מהווה הפניית עורף לקב"ה. למול "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים" העומד בתשתית הקשר שבין ישראל והקב"ה, מכריזים ישראל "אלה א-לוקיך ישראל אשר העלוך ממצרים". בכך, מעמיד עצמו עם ישראל במציאות של השחתה. גם אחרי שחזר בו הקב"ה מרצונו להשמיד את עם ישראל (רצון שהיה מוצדק, בחינת 'מידה כנגד מידה'), לא ברור כיצד יכולה התוכנית הא-לקית להמשיך ולהתקדם ע"פ מסלולה המקורי. כיצד יכולים ישראל שהשחיתו להמשיך ולהיות עמו של הקב"ה?  

משה מבקש שלמרות החטא, ישמר הקב"ה את הקשר המיוחד עם העם שיצא ממצרים, קיבל את התורה, והוא בדרכם אל הארץ המובטחת - אפילו שאותם האנשים עדיין מוכתמים בכתם החטא וההשחתה כתוצאה מהמעשה הנורא שעשו. הוא מבקש מהקב"ה ש'ישא את העוון', במילים אחרות, שיסבול את החטא הנורא, לא רק במובן של סליחה לחוטאים, אלא במובן של מניעת כובד החטא מלהשחית את החוטאים, ועל ידי כך לשמור את הקשר שלו עם ישראל והשראת שכינתו בתוכם. בכך שהקב"ה לא מסיר שכינתו מעם ישראל במצבו הנוכחי, הוא בעצם מזהה עצמו, כביכול, עם החטא, הוא נושא את משקל החטא על כתפיו. זוהי בקשה נועזת, שהדעת כמעט לא יכולה לסבול. מטאפיסית, זה נראה כאבסורד מוחלט - לא יכול להיות חיבור וקישור בין הא-לקים לבין החטא של חילול שמו. ברור שאין תקדים לקשר שכזה. הקב"ה מזהה עצמו עם אברהם, יצחק ויעקב כיוון שהם נשאו את שמו בעולם וקידשו אותו. כיצד יכול הוא לקרוא את שמו על עם שמחלל את שמו הקדוש? אין כאן רק שאלה מוסרית, אלא שאלה רוחנית – השילוב שבין עם ה' לבין עובדי העגל, הוא סתירה מטאפיסית. לראות בה'   "נושא חטא" פירושו לשלב בין הקב"ה לבין החטא עצמו!

נראה לי, שזוהי בדיוק הכוונה ב"ספר" המוזכר כאן. הספר היחיד שהוזכר עד כה הוא "ספר הברית" (כ"ד,ז), שנכתב לאחר מתן תורה. ספר זה הוא המבסס את הקשר שבין הקב"ה ועם ישראל – הם עמו של הקב"ה, והוא א-לוקיו של העם הזה (ראה כ"ד,י: "ויראו את א-לוקי ישראל"). משה בעצם אומר לקב"ה שאם הוא אינו מוכן ששמו יהיה מזוהה עם עם ישראל בעקבות החטא, גם משה אינו יוכל לשאת את שמו של הקב"ה. כאדם פרטי אין לו מקום בספר הברית. הברית היא ברית עם עם ישראל, והוא כיחיד לא מהווה שותף לברית זו. לכן חייבת להיות דרך, אומר משה, שהקב"ה ישא את העוון, שבתוך הספר יכלל גם שמם של החוטאים, אחרת – אי אפשר יהיה לכתוב את ספר הברית כלל. אין כאן נסיון לסחיטה מצידו של משה, אלא רק אמירה שלולא יצירת התנאי החדש שיאפשר לקב"ה להיות 'נושא עוון' ולהשרות שכינתו על החוטאים, לא תוכל הברית להתקיים כלל.  

הקב"ה משיב למשה:   "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (לב,לג). יש כאן בעצם מענה שלילי לבקשתו של משה. אומנם, בהמשך דבריו של הקב"ה יש גם היענות מסוימת לבקשה: "ועתה לך נחה את-העם אל אשר-דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם". הקב"ה אומר שהתכנית יכולה להמשיך, לפחות במובן הטכני-גיאוגרפי. 'לך למקום עליו דיברנו' – "אל אשר-דברתי לך". אין כאן שום איזכור לשמה של הארץ הזו, לא לחסד האבות ולא לברית! הקב"ה בוחר לענות למשה בפן הטכני בלבד – התוכנית ממשיכה, כך נראה, אך ללא המשמעות הפנימית, ללא הנוכחות הא-לקית. מובן, שלא זה מה שביקש משה.

הכתוב ממשיך בתיאור העונש לעובדי העגל, ומיד לאחר מכן הוא חוזר למשה:   "וידבר ה' אל-משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה...   אל-ארץ זבת חלב ודבש...." (ל"ג א-ג). חלק מהעונש מוסר, חלק משחיתותו של העם מכופרת, התוכנית הא-לקית תמשיך בדרכה עם משמעות וחזון, בהתאם להבטחה לאבות, כשהיא כוללת את היעד של ארץ זבת חלב ודבש. "לך עלה מזה.." – עלה מכאן – מתוך המצב השפל בו אנו מצויים כעת.

אולם הקב"ה מבהיר למשה שהוא לא ישכון בתוך בנ"י, המלאך ילך לפניהם: "כי לא אעלה בקרבך" (ראה ברמב"ן, העוסק בזהותו של המלאך, וביחס שבינו ובין נוכחותו של הקב"ה). בעקבות דברים אלו שמשמיע הקב"ה (פסוק ד'), מתאבל העם.

הרמב"ן מסביר שהעם התאבל על היעדר נוכחותו של הקב"ה בתוכו (הרמב"ן, בקריאה מדוקדקת ורגישה, טוען כי ישראל הבינו שאפילו המלאך יהיה איתם רק בדרך המסע. זו סיבה נוספת לאבלם. במילים אחרות, הקב"ה הסכים למלא את הבטחתו, אפילו לקרוא לארץ המובטחת בשמה, אך ברגע שיגיעו לארץ ישראל, הם יהיו עם ככל העמים. הם יזכו לצדדיה החיצוניים של הברית, אך לא למשמעות הפנימית). משה עדיין לא סיים את משימתו.

משה מבין   שהקב"ה אמנם סירב להשרות שכינתו בתוך בנ"י, אך   הוא עצמו   כלול בתוך 'הספר', הוא עדיין מושא ראוי לנוכחות הא-לוקית. לכן, משה מוציא את אוהלו מחוץ למחנה. התורה מתארת (ז-יא), במה שנראה כסיפור צדדי, שעמוד הענן המייצג את השכינה ממשיך לנוח על האוהל כל עוד משה נמצא בתוכו. למעשה, כל אחד יכול לדרוש א-לוקים, אם רק יצא החוצה אל אהלו של משה (ז). כאומה, ישראל עדיין מצויים בחשכה, אך כיחידים, ערוץ הקשר עם הקב"ה עדיין קיים. בתיאור יפהפה של כמיהה נוסטלגית, אומרת התורה: "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל-העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה. וראה כל-העם את-עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל-העם והשתחוו איש פתח אהלו" (ח-י).  

בנ"י נשארו לעמוד בפתחי אוהליהם, בוהים באהל מועד,   ומשתחווים לדמותו של משה שנפגשת עם הקב"ה בפתח האוהל. כיצד ניתן לגשר על הפער שנוצר?

ד. גישור הפער – ברית חדשה

בנקודה זו מתחיל השלב השלישי. משה מנסה להשתמש בנוכחות הא-לוקית המתגלה דרכו, כגשר עבור כל ישראל.

"ויאמר משה אל-ה' ראה אתה אמר אלי העל את-העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר-תשלח עמי (הקב"ה דווקא אמר לו שהוא ישלח את המלאך, אך משה מסרב לקבל תשובה זו) ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם-מצאת חן בעיני... וראה כי עמך הגוי הזה" (ל"ב,יב-יג).

משה שואל את הקב"ה, מי ילך איתי בזמן שאני מנהיג את עם ישראל אל הארץ המובטחת? בדבריו הוא רומז שהמלוה האלוקי הולך "עמי", עם משה, ולכן ראוי שיהיה זה הקב"ה בעצמו, שהרי משה נושא עמו את הנוכחות הא-לקית. יש כאן מעין 'מלכודת' שטומן משה (או שהקב"ה מאפשר לו לטמון).   אם הקב"ה מורה למשה להוליך את העם אל הארץ, אפילו שאין בכך ייעוד רוחני פנימי, הולכת עם משה גם השכינה ומובילה את ישראל, שמצד עצמם אינם ראויים לכך.

ואכן, הקב"ה עונה בקצרה: "ויאמר פני ילכו והנחתי לך" (יד). משה, מעודד מתשובתו הישירה של הקב"ה לבקשתו המרומזת, חוזר על דבריו של הקב"ה: "ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל-תעלנו מזה". כלומר, אין כל עניין בהליכה פיזית לארץ ישראל, אם השראת השכינה בישראל איננה חלק מהתוכנית הא-לוקית. כעת, מכליל משה בדבריו את העם כולו כמי שיזכה להשראת השכינה: "ובמה יודע אפוא כי-מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל-העם אשר על-פני האדמה" (טז). משה לא מבקש מהקב"ה שרק יוליך את ישראל אל הארץ. הוא לא מרוצה מהנוכחות החלקית אותה הסכים להעניק הקב"ה לישראל, אין הוא מודה על מזלם הטוב של ישראל. משה מבקש את הקב"ה עצמו, ולא את מתנותיו. זוהי משמעות המילה "ונפלינו" – אנו נהיה שונים, מובדלים, ומופרשים, מכל שאר האומות בנוכחות הא-לוקית שתהיה בתוכינו (נחזור למילה זו בהמשך).

לאחר מכן, מופיע הסיפור בנקרת הצור, ושלוש עשרה המידות. לא ננתח את ההתגלות המסתורית הזו. ברצוני לעמוד על נקודה אחת בלבד. אם נבחן את פירושי חז"ל לשלוש עשרה המידות, נראה שכולן, מלבד אולי האחרונה ("ונקה"), עוסקות ביחסו של הקב"ה לחטא עצמו ולא לתשובה. חז"ל מבארים שהמידות מכוונות ליצירת עולם עם החטא ולמרות החטא, ולא לכפרה שבאה בעקבות התשובה. במילים אחרות, הקב"ה מגלה למשה את הסוד אותו הוא מבקש. הדברים מתומצתים באופן יפה מאד דרך הערה שמסבירה את חזרת שם ה' פעמיים בתחילת י"ג המידות (ולפי רוב הפרשנים, מדובר כאן בשתי מידות שונות): "ה' ה'- אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה" (ראש השנה יז:).

משה מגיב להתגלות זו במשפט אחד: "ויאמר אם-נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך-נא אדני בקרבנו כי עם-קשה-ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (לד,ט). משה למד את הסוד של "ה' לאחר החטא". קודם לכן, יכול הוא היה להשמיע רק טענות שליליות - אם לא תלך עמנו, מחק את שמי, אל תעלנו לארץ ישראל וכו'. כעת הוא לומד ששמותיו של הקב"ה בעצם תומכים בבקשותיו, ומיד הוא מבקש את נוכחותו של הקב"ה, ובפעם הראשונה - מבקש גם שהקב"ה יסלח לעם.

הפעם, משיב לו הקב"ה באופן חיובי: "ויאמר הנה אנכי כרת ברית..." (י). הקב"ה מבטיח ליצור ברית מחודשת שתחליף את הישנה: "נגד כל-עמך אעשה נפלאת אשר לא-נבראו בכל-הארץ ובכל-הגוים" (שם).

המילים "ונפלינו" ו"נפלאות" מפורשות ע"י רוב הפרשנים באופן שונה זו מזו (ראה רש"י), אך הן מזכירות מאוד בצלילן. שתי המילים הללו נמצאות בסמוך לתיאור של שאר כל עמי הארץ. הנוכחות של הקב"ה בקרב ישראל, למרות חטאיהם, תהיה לנס ולפלא שלא נראה מעולם, ובה הם יובדלו   מכל שאר האומות שעל פני האדמה.

עדיין, עלינו להבין את העיקרון העומד בבסיסה של הברית החדשה הזו - רשימת המצוות הבאה מיד לאחריה.

שיעור זה כבר נעשה ארוך, אך גם הפרשה ארוכה. אסיים אותו בחלק ב'.