!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

שיחות ראשי הישיבה

*****************

 

שיחה לתענית אסתר

 

מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

 

 

 

במרכז פורים עומדת קריאת המגילה, אם כמצווה, שהיא היחידה מבין מצוות היום שמברכים עליה, ואם ברובד התוכני. המגילה נקראת על שמה של אסתר, וחז"ל אף הבליטו זאת בדרשם כי אסתר היא שביקשה "קבעוני לדורות". אסתר היא היוזמת והיוצרת בעלילת המגילה, והדרמה האישית שלה נשזרת בדרמה הציבורית ועומדת במרכזה. דומה שדמותה, בניגוד לשאר הדמויות, מתפתחת לאורך סיפור המגילה. אנו נעמוד דווקא על דמותו של מרדכי, שתכניה נראים עקיבים לאורך המגילה.

 

על הרקע של מרדכי אנו יודעים מעט מאוד: שושלתו ומהיכן בא. מדובר באדם בעל רמה גבוהה של אכפתיות, אכפתיות המיתרגמת לאחריות. ראשית אנו רואים זאת בהתקשרות לאסתר "כי אין לה אב ואם", וזאת במיוחד על פי הדעה הסוברת כי מדובר באימוץ ולא באישות. רק אדם בעל רגישות מחד ובעל אכפתיות מאידך היה מבצע חסד מורכב זה.

 

גם אם נסתייג מהעובדה שמדובר בחסד ברמת הפרט, יש משהו מרשים באותה מסירות של מרדכי, שבא אל שער המלך מדי יום לדרוש בשלום אסתר. מרדכי אינו 'הולך לפני חצר בית הנשים' אלא "מתהלך" - הגרי"ד ז"ל מסביר כי הכוונה להילוך אינטנסיבי (כמו "את הא-להים התהלך נח"); מרדכי משקיע מכוחו ומזמנו כדי לברר את ההווה וכדי להכין את העתיד: "לדעת את שלום אסתר (כיום), ומה יעשה בה (מחר)".

 

גם לאחר שנבחרה אסתר למלכה נאמר "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך" - מה פשרה של אותה ישיבה? אסתר אמנם הגיעה לרמה נישאה, אך עדיין אין היא בחוף מבטחים. למלך זה יש היסטוריה כואבת ולא רחוקה, והחרדה כי גורלה יהיה כגורל קודמתה עדיין מקננת בלבו של מרדכי. בפסוקים אלו מתגלות לעינינו תכונות האחריות והרגישות של מרדכי ועומקן.

 

כעבור כמה פסוקים נחשפת תכונה נוספת של מרדכי: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". מקריאת פסוק זה בלבד יכולנו לחשוב שזהו מאבק כוח גרידא, אלא שבהמשך נאמר "כי הגיד להם אשר הוא יהודי": יש כאן עמידה עיקשת על עקרונות של זהות לאומית ושל גאווה לאומית (אף שלא ברור אם התנגדות זו הייתה נדרשת מבחינה הלכתית). מרדכי יכול למצוא תירוץ ולכרוע ברך להמן, אך הוא הרגיש שמדובר בשעה של קביעת זהות ושל קידוש השם. כאן מתבטאת נחישותו כ"איש יהודי".

 

במבט לאחור, האם טוב היה שנהג כפי שנהג וסיבך בכך אומה שלמה? באותה שעה לא עמדו שיקולים אלה לנגד עיניו; מה שעמד למולו היה רק השלכת מעמדו האישי, ובנחישותו הסכים להשליכה מנגד, ללא חיפוש של אפשרויות בריחה.

 

אלא שמה שהתחיל כעניין פרטי-אישי הפך במהרה לעניין ציבורי-בינלאומי. וכאן מתגלה מרדכי חדש: מרדכי שתופס פיקוד מחד, אך מאידך גם יודע לבכות, להתלבט, ולהיחרד לקראת הבאות לפני כן. מרדכי היה ודאי יכול למצוא דרך להציל את עורו, אך המסר והשדר שהוא מעביר לאסתר הוא בעצם המסר שהעביר גם לעצמו - "אל תדמי בנפשך". כפרט המקושר כל כך אל הכלל הוא מתאמץ ופועל להעביר את רוע הגזרה, הן במישור הפוליטי והן ברובד של "כנוס את כל היהודים".

 

אלה התכונות המרכזיות של מרדכי, והעלילה מכאן ואילך ידועה: "מבירא עמיקתא לאגרא רמא".

 

אלא שחז"ל מבליטים פן נוסף של מרדכי: "ורצוי לרב אחיו" - "'לרוב אחיו' ולא 'לכל אחיו', מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין". רש"י מסביר כי ביקורתם של חז"ל הייתה על כך שלאחר ההצלה בטל מרדכי מדברי תורה ונכנס בשררה. תיאור זה של מרדכי כחבר הסנהדרין וכמי שמעורה בעולמה של תורה, מופיע בחז"ל גם בהקשרים אחרים (למשל: על מעשה בגתן ותרש חז"ל מסבירים כי מרדכי היה בקיא בשבעים לשון).

 

מהו אפוא המבט שקיבלנו על מרדכי, שהקריב כה רבות לטובת הפרט ולטובת הציבור? לא דמותו של פוליטיקאי המוביל מהלכים מדיניים ניצבת לעינינו, כי אם קרבן אדיר של אדם העוסק באוהלה של תורה אך צריך גם להתפלש מדי יום ויום בטינופת של חצר המלך. מרדכי עושה זאת מתוך שליחות, מתוך אחריות לאומית ומתוך מודעות גבוהה לצורכי הכלל.

 

בשוך הסערה התעוררה מחלוקת בשאלה האם על מרדכי לשוב אל הסנהדרין ולשקוע בתורה. מתוך מבט היסטורי מבין מרדכי כי למרות שאיפתו האישית "שבתי בבית ה'", אין לעצב את אורח החיים על פי סולם עדיפויות אישי, ולו גם ערכי. מרדכי יודע שעליו לבחור בתפקיד שישרת את הדור באותה שעה ובאותו מקום, ומתוך תחושת אחריות סוגר מרדכי את הגמרא ויוצא אל ארמונות שושן. כמשנה למלך לא יוכל עוד לשבת ימים ולילות בבית המדרש, אך הוא מקבל את המינוי לא על מנת להתהדר בלבוש תכלת אלא מתוך מסירות ליעדים החברתיים והלאומיים. מרדכי זוכר את הגולה אשר הגלתה ושאותה חווה על בשרו (שלא כמו אלה שרק שמעו על אותו החורבן). הוא יודע מהן הסכנות האורבות לאומה, ועל כן הוא סבור, בניגוד למקצת אחיו, שעליו לסגור את הספרים ולנטוש את מקומו בסנהדרין.

 

בפרשת וארא יש מדרש מבהיל על דבריו של משה "למה הרעתה": "העוסק בצרכי ציבור משכח תלמודו". כך לגבי משה, וכך מעיד גם ר' יהושע בן לוי על עצמו. יש כאן שאלה קשה, שאינה הלכתית בלבד - "והעוסק בצרכי ציבור [רבים] פטור מתורה".

 

(תענית אסתר ה'תשנ"ט)

 

***********************************

כל הזכויות שמורות 2000 ישיבת הר עציון