ב"ה, ב' באייר תשס"ב

בספר תהלים אנו מוצאים שני מזמורי תהלים סמוכים זה לזה ושניהם מיוחסים לבני קרח,   פ"ד ופ"ה.   תוכנם של שני מזמורים אלו שונה זה מזה בעוד שהמזמור הראשון מדבר על בית המקדש, מה ידידות משכנותיך ד' צבאות, ומתאר את הכסופים והגעגועים עד כלות הנפש, לחצרות ד' נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד' לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע.

במזמור השני מנמיך המשורר האלוקי את ציפיותיו.   עדיין מדבר נשגבות על עתידו של ישראל, רואה ברוח קדשו את תקומת ישראל וארצו, תופעה היסטורית מופלאה, אבל בלי חזון של השראת השכינה, בלי חזון של משכנות ד' וחצרות ד'.   המשורר מסתפק בשלשה פסוקים שתואמים את הקורות לבית ישראל בה' אייר תש"ח.   רצית ד' ארצך שבת שבות יעקב, נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה.   אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך.   רצית ד' ארצך, כביכול התפייסת עם ארצך אחרי אלפים שנה של שממה, כאמור ושממו עליה ישביה.   הארץ נבנית, הארץ נותנת יבולה ועץ השדה נותן פריו.   והעיקר - שבת שבות יעקב.   עם ישראל שב לארצו וסוכת דוד הולכת ומוקמת.   אמנם חזון משכנות ד' נראה רחוק אבל גם מה שנתקיים יש בו כדי להודות לקב"ה בהלל והודיה.   אספת כל עברותיך, הפורענויות בגלות שהיו תוצאות עברתו וחרון אפו יתברך נעלמו, העוונות נתכפרו, נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך.

אולם המשורר אינו מסיים בכך את שירת מזמורו אלא ממשיך ואומר, שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו, הלעולם תנאף בנו תמשוך אפך לדור ודור, הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך.   הראנו ד' חסדך וישעך תתן לנו.   אנו עומדים תמהים, הלא כבר אספת כל עברתך השיבות מחרון אפיך, מה קורה כאן?   מה פשר התחנונים אחר כך שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו?

 

בכדי להבין את פשר הדברים עלינו לומר שהמשורר ראה ברוח קדשו את הקורות לעם ישראל בארצו אחרי ה' אייר תש"ח.   הוא רואה את ששת אלפי הקרבנות שנפלו במלחמת השחרור כאשר כל האוכלוסיה היהודית מנתה כשש מאות אלף בלבד, הוא רואה את המלחמות שעם ישראל נאלץ להילחם על קיומו את מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל ואת המלחמה העכשווית - מלחמת תשס"א ותשס"ב.   ובני קרח מתחננים "שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו".   מה מובן פסוק זה.   בפשטות נראה כאילו נאמר שובנו - אנחנו בני ישראל אל אלקי ישענו.   אולם חז"ל במדרש הבינו אחרת, וכך אנו קוראים במדרש תהלים:   אמרו בני קרח עד מתי אתה אומר שובו בנים שובבים, ישראל אומרים לך שוב תחילה שנאמר "שובה ד' עד מתי ואתה אומר לא כי אלא שובה ישראל, לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו אלא שנינו כאחד שובנו אלקי ישענו".   מה שחז"ל מכניסים בפיהם של בני קרח:   רבש"ע אמנם מאמינים אנו בלבנו כי אכן הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, אבל אתה חונן לאדם דעת, חננת אותנו בדעה בינה והשכל בכדי להבין את דברי תורתך הקדושים.   מבקשים אנו גם להבין בדעתנו בינתנו ושכלנו דרכי הנהגתך אותנו.   למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, כי עליך הורגנו כל היום.   לפי דעתנו שחוננת בנו, רבש"ע, כביכול גם אתה נדרש לחזור בתשובה, כי יותר מדי זמן עמדת מרחוק נאלמת לעתות בצרה.   לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו אלא שנינו כאחד שובנו אלוקי ישענו.

 

שלמה המלך אומר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.   ואומר בין השאר, עת ספוד ועת רקוד, כלומר עת מיוחדת לספוד ועת מיוחדת לרקוד.   כל זה אמור באבל יחיד ובשמחת יחיד, אבל כאשר מדובר בכלל ישראל, יש ורגשות ספוד ורקוד מתערבבים.   עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם (ישעיהו מ"ט).   עדיין רגשות השכול חזקים וכואבים אך עם כל זה הם אינם יכולים לדכא את רגשות ההתפעלות מתשועת ד'.

 

השנה אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל והודאה, בשירה ובריקודים, תוך כדי תחושה צורבת של השכול והספוד.   איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד אחרי חודש ניסן   העצוב במיוחד, שחזינו בשנה הזאת.   אבל יחד עם זה אין אנו רוצים לדכא, ואיננו יכולים לדכא, את רגשות ההלל וההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.

 

אם אנחנו מדברים על רגשותינו המעורבים בשנה זאת, מה נאמר על דור תש"ח שבאותו יום ה' באייר ממדי הספוד היו איומים ועם כל זה אמרנו הלל שלם מתוך רגש של הודיה ושמחה.   בחודשים הספורים מכ"ט בנובמבר, יום החלטת האו"ם, עד יום ה' באייר נפלו מאות קורבנות, ובערב יום עצמאות הגיעתנו הידיעה המרה על נפילת גוש עציון, אחרי שנהרגו שם למעלה ממאה וחמישים לוחמים, והנשארים נלקחו בשבי הירדני, וזאת אחרי נפילת שיירת ל"ה ונבי דניאל עם 15 קורבנות.   ואחרי כל זה אמרו הלל.  

התודעה ההיסטורית הייתה חזקה, וכל הדור חש כי הכרזת עצמאות של מדינת ישראל היא שונה מכל הכרזת עצמאות של מדינות אחרות.   יש כאן תופעת פלאים, תופעה חד פעמית בהיסטוריה.   עם ממושך וממורט אחרי מוראות השואה קם ומתנער ומכריז על עצמאותו כדי לפתוח את השערים לרבבות פליטי השואה.   מדינת ישראל נולדה במלחמה, מלחמה אכזרית שבה נהרגו ששת אלפים יהודים, כאשר כל האוכלוסיה היהודית מנתה כשש מאות אלף.   אם נבוא לספר כל הנסים והנפלאות שראינו במלחמה, יכלה הזמן והם יכלו, ומאז תש"ח אנו עדים לגידולה, התפתחותה והתעצמותה של המדינה בכל התחומים.   תופעה שאין אנו מכירים דוגמתה בכל העולם.

יש צורך בגדולת נפש מיוחדת לשלב את הספוד עם הריקוד בעת אחת.   אכן יש בנו ממידה זאת.   דור תש"ח הוריש לנו זאת.

 

אנו קוראים בתהלים למנצח לבני קרח על עלמות שיר.   אומרים על זה רבותינו:   לעושה נפלאות גדולות לבדו.   מהו לבדו?   אמרו רבי פרוזדיק בר נחשא:   הוא לבדו יודע מה עושה.   כך אמרו בני קרח למנצח עלמות.   אמר רב אבדימי דמן חיפה:   עולמים הם הדברים שראינו, אין אנו יודעים מה ראינו.   בעוונותינו יש כאלה שמתיימרים לדעת הכל, אנחנו אין לנו חלק עמהם, אנחנו אומרים עלומים וסתומים הדברים שאנחנו רואים.   יש לנו לא מעט תמיהות, אין לנו פשר לחריקות השונות במהלך ישועתנו.   טוב להודות לד' להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות.   אנו מודים לקב"ה כאשר רואים את חסדיו המרובים בבהירות של בוקר אבל גם בלילות אנו ממשיכים להודות לשי"ת מתוך אמונה, וחשכת הלילה אינה משכיחה מאתנו את החסדים שראינו בבוקר.   ועל כל מה שראינו וחווינו בבוקר ובלילות אנו אומרים טוב להודות לד'.

ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקרצך.   ראינו רחמים גדולים בכינונה ובבניינה של המדינה והיו לנו גם רגעים קטנים, ואנו מתפללים שתמיד נדע להבחין ביחס שבין רגע קטון לבין רחמים גדולים שאנו עדים לה יום יום גם בעת ספוד.

 

כאשר אנו מדברים על יום עצמאות בזיקה למאורעות הקשים שעוברים עלינו זה שנה וחצי, עלינו לזכור עוד דבר.

בשנים האחרונות דברנו לא פעם על מה שעצם תקומת המדינה נתנה לנו מעבר לחזון הנבואה של קיבוץ גלויות וסימני קץ מגולה.   דברנו על שלושה תחומין:   א)   תקומת המדינה מהווה תשובה למצוקת יהודים חסרי בית,   ב)   היא עזרה משמעותית לשיקומם הנפשי של ניצולי שואה.   התחום השלישי הוא תשובת המשקל של קידוש השם לעומת חילול השם הגדול אחרי השואה.   הזכרנו את דברי הגרמ"ז הי"ד ביחס "לאלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל הוא מחומת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו ועוד חי יחיה".   הדברים האלה נאמרו לפני השואה.   אחרי חילול השם הגדול של עצם השואה נדרשה תשובה היסטורית של קידוש השם.   תקומת המדינה וניצחונה במלחמת השחרור מול צבאות ארצות ערב שאתם נאלצה להילחם, היוו תשובה של קידוש השם.   לדעתנו יש תחום נוסף בו אמורה הייתה מדינת ישראל לתרום תרומה מכרעת והוא תחום של זהות יהודית.  

כבר עמד הגרמ"ש זצ"ל בספרו משך חכמה שבהיות ישראל בגולה העיקר הוא הזהות היהודית "שלא יאבדו קיומן וצורתן הלאומית" כלשונו.   בכך הוא רואה את יתרון גלות מצרים אע"פ שעבדו ע"ז, אבל שמרו על ייחודם.   לא כן בגלות בבל, היו שומרים גופי תורה אך לא שמרו על הסייגים שעניינם שלא יתערבו בין העמים.   והנה כל עוד היהודים שמרו מצוות התורה לא היו בעיות עם זהותם היהודית, אבל כאשר חלק גדול מעם ישראל עזב את התורה והתחיל להתבולל, חשבנו שתקומת המדינה היא עצה מרחוק משומר ישראל לשמור על זהותם היהודית של אלה שנתרחקו מתורה ומצווות קונם, חשבנו שההזדהות עם מדינת ישראל תחזק במידה מסוימת את הזהות היהודית גם של יהודי התפוצות שהתרחקו.   נודה על האמת שבמשך השנים מאז תקומת המדינה נתרבו אצלנו הספקות -   האם אזרחות ישראל ושימוש בשפה עברית בלבד ללא התוודעות לתוכנה של היהדות האם יש בהם כדי להבטיח את הזהות היהודית.   היינו עדים להתנגדות קנטרנית מצד חוגים חילוניים מסוימים נגד עצם הזכרת הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".   ראו בכך ביטוי של גלותיות.   הם היו בטוחים שהתקופה הזאת עברה לחלוטין והיום אנחנו עם נורמלי במשפחת העמים.

 

המאבק הקשה נגד הטרור הרצחני שבא אחרי ניסיון של הסכם בקמפ דייויד החזיר למדינת ישראל את ייעודה בחיזוק הזהות היהודית.   העובדה שנתבררה שהמלחמה על עצם קיומנו כאשר האויב כופר בעצם זכות קיומנו כמדינת ישראל בכל גבול שהוא, הפנימה והחדירה את ההכרה שאכן לא ככל הגויים בית ישראל, והגדרת עם ישראל כעם נורמלי נראית כהזיה או כחלום שווא, חודרת ההכרה שאכן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.   יש לציין עוד דבר - עם כל התקוממותנו נגד גל הצביעות של האנטישמיות בעולם כולו, עם כל הקללה שבו, הנחמה פורתא שיש למצער בתופעה הזאת, היא שהגל הזה הביא להגברת הסולידריות של יהודי התפוצות עם ישראל יחד עם חיזוק מה של זהותם היהודית, בתקופתנו בה הזהות היהודית מהווה בעיה קיומית של עם ישראל.

נסיים בהמשכו של אותו מזמור שהתחלנו בו.   אשמעה מה ידבר הא-ל ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה.   אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו.