הרב יהודה עמיטל שליט"א

בין יצחק לישמעאל

שיחה לפרשת וירא[1]

"ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני".   (בראשית כ"ב, א)

 

מה היתה מטרתו של ניסיון העקידה? גדולי הפרשנים, הראשונים ואחרונים, נחלקו בשאלה זו. הרמב"ם, במורה הנבוכים, מסביר שמטרת הניסיון היתה לפרסם עד היכן מגעת אמונת הייחוד:

"ואמנם, עניין אברהם ע"ה בעקידה כלל שני עניינים גדולים, הם מפינות התורה. העניין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת הא-לוה ית' ויראתו, עד היכן היא מגעת... כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהא-לוה שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת הא-לוה ית' ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד עונש".     (מורה-הנבוכים ג', כד)

 

ואמנם - לאחר העקידה ראו כל עמי הארץ כי אברהם היה מוכן לשחוט את יצחק למען אמונת הקב"ה, והתפרסם בעולם שראוי לאדם להקריב את חייו - או אפילו את חיי בנו יחידו - למען אמונת הייחוד. חשוב לציין, שלדעת הרמב"ם גם אברהם עצמו התכוון בעקידת יצחק לפרסם בכל העולם "מה ראוי לעשותו
בשביל אהבת הא-לוה ית' ויראתו". לאורך כל ימיו, ניסה אברהם לפרסם את אמונת הקב"ה בעולם. בתחילת הל' עבודה-זרה (א', ד), מתאר הרמב"ם כיצד אברהם אבינו:

"התחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה".

 בכל מפעלו, ליווה את אברהם הספק: האמנם האמונה בא-ל מופשט, שדמיון ההמונים אינו מסוגל להיתפס בו, יכולה להתגבר על היצרים האפלים האנושיים - לחמוס, להשחית ולהרוס? כדי להוכיח לעולם כולו שאף האמונה בא-ל אחד מסוגלת להתגבר על הטבע האנושי, צריך היה אברהם לעקוד את בנו במצוותו של אותו א-ל מופשט. רק כך הוא יכול היה לפרסם את אמונת הקב"ה בין האומות, ולפרסם שאמונה זו - אמונה
אמיתית היא.

לכאורה, הסברו של הרמב"ם אינו מובן כלל ועיקר. בהלכות מלכים ומלחמותיהם (י', ב), פוסק הרמב"ם שהגויים אינם מצווים על קידוש השם, ואינם חייבים למסור את חייהם למען האמונה. אם כך, מדוע צריך היה לפרסם בעולם את הנכונות להיהרג למען האמונה?
כדי להשיב על שאלה זו, יש להבהיר את ההבדל המהותי שבין אמונתו של אברהם לבין אמונתם של עובדי האלילים. א-להי אברהם, יצחק ויעקב הוא א-ל מופשט ובלתי מושג, שאינו דמות ואין לו דמות הגוף, ו"מחשבה לא תפיסא ביה כלל". אלהי כנען, להבדיל, הם אלילים גשמיים, מעשה ידי אדם. הבשורה הגדולה שבעקידה אינה רק הנכונות למסור את הנפש למען האמונה, שהרי נכונות כזו היתה קיימת גם בקרב גויי הארץ. חידושו
של אברהם הוא בנכונותו להקריב את בנו למען א-ל שאינו נתפס בחושים. בדרך הטבע, עובדי האלילים חשבו שאמונתו של אברהם אינה מוצקה וודאית. בעוד הם יכלו למשש את אלהיהם, להשתחוות בפניהם ולטפל בהם - אברהם מעולם לא ראה את א-להיו. במעשה העקידה הוכיח אברהם שהאמונה המונותיאיסטית אינה פחות ודאית מהאמונה באלילי כסף וזהב, וכי קהל המייחדים מוכנים אפילו למסור את נפשם בציוויו של הא-ל
המופשט.
האם אברהם הצליח להטמיע את המסר של העקידה? במידה רבה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. הנצרות והאיסלאם - שתי הדתות שכבשו את העולם, הן שתיהן מונותיאיסטיות, ובכך עדיפות על האמונות הפגאניות שקדמו להן. למעשה, אותו הבדל שהיה קיים לפני אלפי שנים בין אמונתו של אברהם אבינו לבין אמונתם של גויי כנען, נותר גם כיום בין אמונתנו שלנו לבין אמונת הגויים. אלהי הנוצרים, כידוע, הוא אינו מופשט. הנצרות מראשיתה האמינה ב"שילוש הקדוש", המשתף את האל המרומם ביחד עם משיח בשר ודם. הפלגים השונים של הנצרות אינם תופסים את ההגשמה בצורה זהה, אולם אף אחד מהם אינו מאמין בא-ל מופשט לחלוטין.

לכאורה, בנקודה זו האיסלאם קרוב ליהדות הרבה יותר. הרמב"ם, כידוע, פוסק באגרתו לר' עובדיה הגר שהמוסלמים נמנים על מאמיני הייחוד, ואינם נחשבים עובדי אלילים. למעשה, נראה שישנו הבדל מהותי ביותר בין "קידוש השם" המוסלמי לבין קידוש השם היהודי.

בין מקדשי ה' לשאהידים

כמו הרבה מהאמונות היסודיות של האיסלאם, אבי המוסלמים שאל מהיהדות גם את האמונה בעולם הבא. אולם העולם הבא שהמוסלמים מאמינים בו שונה בצורה מהותית מהעולם הבא היהודי: אנו מאמינים שהעולם הבא - "אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי השרת... לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם הזה" (הל' תשובה ח', ב). לעומתנו, המוסלמים מאמינים בגן עדן גשמי המצפה לצדיקים לאחר מיתתם. לפי האמונה המוסלמית, העולם הבא מספק למגיעים אליו את התאוות הגשמיות שהם לא הספיקו לממש בעולם הזה. בניגוד לעולם הבא הטהור, הרוחני והמרומם שאנו מאמינים בו, המוסלמים מצפים להגיע לאחר מיתתם למקום שבו יוכלו לממש את הפנטזיות הפרועות והמכוערות ביותר. המוסלמים - בניגוד לנוצרים - השכילו לחסום את הדמיון האנושי מלתפוס את דמותו של הא-ל המופשט, אך נתנו דרור לדמיון בתפיסת העולם הבא.
ההבדל בין העולם הבא המקורי לבין העולם הבא שהמוסלמים הוזים לעצמם הוא בעל חשיבות רבה, ומשליך על התייחסותנו לכל אמונתם. אמנם המוסלמים מאמינים בא-ל יחיד, אך מטרת עבודתם היא להגיע לעולם הבא שהם מאמינים בו. השאהידים, המוכנים למות למען קיום מצוות דתם, אינם מוסרים את נפשם למען ייחוד ה' המופשט, אלא כדי להגיע לעולם הבא. המצווה הגדולה ביותר - קידוש שמו ית'- הפכה בעיניהם לכלי למימוש מאווייהם המתועבים ביותר. מסירות נפשם אינה למען ייחוד ה', אלא למען תאוותיהם הגשמיות.

נוסף על חילול מושג קידוש השם, האמונה בגן העדן הגשמי גורמת גם לחילול שם ה'. המנהיגים הרוחניים המוסלמים מעודדים רצח בני אדם בטענה שהרצח מפרסם את שמו של הא-ל הגדול, אך למעשה, הם מעודדים את מאמיניהם למסור את נפשם למען סיפוק תאוותיהם הגשמיות.

במדרשים השונים מופיעים תיאורים ארוכים ומפורטים של שלושת הימים שלפני העקידה, שבהם צעדו אברהם ויצחק בצוותא לעבר הר המוריה. שנים רבות חיפשתי, אך בעשרות המדרשים המנסים לתאר את שיחת האב עם בנו המובל לטבח - אין ולו מדרש אחד המספר שהם דיברו אודות גן העדן המצפה ליצחק. לכאורה, עובדה זו תמוהה: מתבקש היה לספר שאברהם הרגיע את בנו ואמר לו שהוא עתיד להגיע לגן עדן לאחר עקידתו. ובכל זאת, אין אף מדרש הטוען כך. גילוי מפתיע זה מעמיד אותנו על ההבדל הקוטבי שבין מסירות נפשם של אברהם ויצחק בשעת העקידה, לבין מסירות נפשם של בני ישמעאל בימינו. אברהם הלך לעקוד את בנו למען ייחוד ה' בלבד. מעולם לא עלה על לבו
שהעקידה היא לטובת יצחק, כדי שיזכה להגיע לגן העדן, והוא לא שגה באשליות אודות החוויות והתענוגות המצפים לבנו לאחר שחיטתו. אדם מישראל אינו רוצה למות כדי להגיע לעולם הבא, אך מוכן למסור את נפשו למען קונו, בלי לקוות לחיים טובים יותר בעולם האמת.

זהו ההבדל היסודי שבין מקדשי השם בכל הדורות, הצועדים בעקבות אברהם ויצחק, לבין השאהידים המוסלמים דהיום. אף כי המוסלמים נמנים על "קהל המייחדים", כדברי הרמב"ם, הם חיללו את מושג קידוש השם, ובכך הוציאו עצמם מקהל המוסרים עצמם על קדושת השם. רק אנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, מוסרים את נפשנו למען קידוש שמו הגדול ולא למען טובתנו שלנו. ביום קדוש זה, רק מפינו יכולה לצאת הזעקה לבורא העולם: "שומר ישראל, שמור שארית ישראל האומרים שמע ישראל". רק אנו זכאים להתחנן, להתפלל ולרצות את קוננו שיחוס עלינו וישמור עלינו מהקמים עלינו להרגנו: "שומר גוי אחד- שמור שארית עם אחד, המייחדים שמך, ה' א-להינו ה' אחד".