"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד' "

 

יום שישי, כ"ב באלול התשס"ב 30-8-02  

היכל שלמה

9:15-13:00

 

9:15 ברכות:

ד"ר ה. הורביץ,   אגודת בוגרי ישיבה אוניברסיטה

 

9:30 שעור ראשון: מלכויות

הרב יאיר קאהן

"שמע – זו מלכות"

 

10:15 שעור שני: זכרונות

הרב יהודה עמיטל

"פרקי עקידה"

 

11:00 הפסקה

 

 

11:15 שעור שלישי: שופרות

הרב אהרן ליכטנשטיין

"שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים"

– על הזיקה בין תקיעה לתפילה

 

 

12:15 שעור רביעי: שופרות

הרב משה ליכטנשטיין

"ותיטב לד' משור פר" – שופר משופר משור פר

 

 

1:00 סיום

 

 

בחסות אגודת בוגרי ישיבת הר עציון ואגודת בוגרי ישיבה אוניברסיטה בישראל

ישיבת הר עציון (בית המדרש הווירטואלי)

*****************************************

שיעורים בפרשת השבוע מאת הרב אלחנן סמט

**********************************************

פרשת כי-תבוא

הברית משני צדי הירדן

א.  המצוות שבראש פרשתנו חותמות את נאום המצוות

ב.  החתימה החגיגית של נאום המצוות על פי פירוש רמב"ן

ג.  מה הם דברי הברית, ומדוע יש צורך בשני נאומי ברית?

ד.  "למה הוצרך משה רבנו ע"ה לכרות ברית עם ישראל" בערבות מואב?

ה.  הברית משני צדי הירדן

א. המצוות שבראש פרשתנו חותמות את נאום המצוות

בראש פרשתנו, בפרק כ"ו, א-יט, מסתיימת חטיבת הנאומים העיקרית בספר דברים.

מראשו ועד לסופו מכיל ספר דברים סדרת נאומים שנשא משה לפני בני ישראל בימים שלפני הסתלקותו. בנאומים אלו מדבר משה בגוף ראשון ופונה אל קהל שומעיו בגוף שני.[1] בכמה מקומות בספרנו נקטע רצף הדיבור הישיר של משה בדבריה של התורה, המתארת את משה ואת ישראל בגוף שלישי, כדרך התיאור הרווחת בשאר חומשי התורה. מקומות אלו מסמנים סיומו של נאום או של סדרת נאומים.[2]

ההפסקה האחרונה מסוג זה ברצף הנאומים של משה הייתה בפרק ד', מא-מט. מראשו של פרק ה' מתחיל 'רצף נאומי', ההולך ונמשך ללא כל הפסקה עד סוף פרק כ"ו, ורק בכ"ז, א נאמר:

ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר...

האם עשרים ושניים הפרקים הללו מהווים נאום אחד? ודאי שלא כן הוא. בפרקים אלו מצויים נאומים רבים, מהם קצרים ומהם ארוכים; ישנם נאומים בעלי תחומים ברורים ונושא מוגדר היטב, וכאלה שיש קושי בתיחומם או בהגדרת נושאם. סדרת הנאומים הארוכה הזו נחלקת לשני חלקים גדולים - שתי חטיבות נאומים הנבדלות זו מזו.

פרקים ה'-י"א (הכלולים בפרשות ואתחנן-עקב) מכילים נאומים בעלי אופי רטורי-חינוכי: הם כוללים כמה סקירות היסטוריות, ומעטות בהם המצוות. וגם המצוות הפזורות באותם נאומים הן מצוות כלליות: פעמים רבות ובהקשרים שונים חוזר בהם איסור עבודה זרה, וכנגדו באות מצוות על אהבת ה' ויראתו. כמו כן חוזרת בהם פעמים רבות התביעה הנמרצת לשמוע בקול ה' ולשמור את כל מצוותיו.

נאומים אלו מניחים תשתית חינוכית ואידאית לחטיבת הנאומים הבאה, המתחילה בפרק י"ב ונמשכת והולכת עד סוף פרק כ"ו (פרשות ראה, שופטים, כי-תצא וראש פרשתנו). בחטיבה זו נושאים נאומיו של משה אופי שונה: הם מכילים בתוכם עשרות רבות של פרשיות הלכתיות המפרטות מצוות רבות מאוד - חלק ניכר ממצוותיה של תורה.[3] ודווקא המצוות המאפיינות את חטיבת הנאומים הראשונה בולטות בהעדרן בחטיבה השנייה: נעדרות כאן מצוות כלליות, ובייחוד בולט בהעדרו איסור עבודה זרה.[4]

את חטיבת 'נאומי המצוות המפורטות' חותמות שתי פרשיות הלכתיות הכלולות בפרק כ"ו שבראש פרשתנו: מצוות הבאת ביכורים ומקרא הביכורים (א-יא) ומצוות ביעור מעשרות בשנה השלישית והווידוי שיש לומר לאחריו (יב-טו).

נראה שיש כוונה מיוחדת בהצבתן של שתי פרשות אלו בחתימת נאומי המצוות, שהרי שתיהן קשורות במצוות שכבר נכתבו בפרשות קודמות, ואף על פי כן נשלמה כתיבתן רק במקומנו. חובת הבאת הביכורים אל המקום אשר יבחר ה' נזכרה פעמים אחדות בפרק י"ב,[5] וחובת ביעור המעשרות בשנה השלישית כבר כתובה בפרק י"ד, כח-כט.[6] מה נתחדש אפוא בשתי הפרשות הבאות בפרק כ"ו? התשובה ברורה: נתחדשה בהן מצוות האמירה המלווה את המעשים הללו. בשתי הפרשות הללו מצטווה מקיים המצווה לשאת נאום חגיגי, ונראה שדבר זה הוא שגרם לסמיכות הפרשות הללו זו לזו ולקביעתן במקום שבו הן נמצאות, כחתימה חגיגית של נאומי המצוות כולם.

בין שני הנאומים המוטלים על מקיימי שתי המצוות הללו ניכר הבדל עקרוני. נאומו של מביא הביכורים מכיל אישור אנושי של איש ישראל, המייצג בדבריו את העם כולו, כי ה' קיים את בריתו עם האבות בשלמות: הוא הוציא את ישראל ממצרים והביאם אל הארץ; הוא נתנה להם ונתן להם בה כל טוב.[7] בווידוי מעשר, לעומת זאת, מדגיש האדם מישראל את מה שהוא עשה (או לא עשה): "בערתי... וגם נתתיו... ככל מצותך אשר צויתני. לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי... ולא בערתי... ולא נתתי... שמעתי בקול ה' א-להי, עשיתי ככל אשר צויתני".[8]

צירופן של שתי האמירות הללו מביע יחס הדדי מושלם בין ה' לישראל: ה' קיים את הבטחתו לישראל, וישראל מצדם שומעים בקולו ועושים ככל אשר ציווה. זוהי האידיליה ביחסים בין ה' לישראל שאותה מכוון משה להשיג בנאומיו בספר דברים. ומה מתאים יותר לסיום פרטי המצוות מאשר מצוות אמירה זו:

כ"ו, טו   השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו

  כאשר נשבעת לאבתינו, ארץ זבת חלב ודבש.[9]

כבר כאן נרמז כי היחס ההדדי בין ה' לישראל עמו הוא יחס של ברית, וכי קיום המצוות הוא הבסיס להמשכה של ברית זו. דבר זה ילך ויתברר בפרקים הבאים של ספרנו.

ב. החתימה החגיגית של נאום המצוות על פי פירוש רמב"ן

תמו המצוות הרבות הכלולות בנאומו של משה, אך הנאום עצמו לא תם עדיין. עתה מוסיף משה פנייה לישראל, ארבעה פסוקים אורכה, שנועדה לחתום באופן חגיגי ומיוחד את החלק הזה בנאומו הגדול:

כ"ו, טז   היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים

  ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.

  יז   את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו

  ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו.

  יח   וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו.

  יט   ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת,

  ולהיֹתך עם קדֹש לה' א-להיך כאשר דבר.

וכך כותב רמב"ן על פסוקים אלו:

הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר ציווה אותו ה' לחדש להם,[10] ולכך אמר 'היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים' - כי כבר השלמתי לך הכול...

וטעם 'את ה' האמרת היום' - כיוון שקיבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחידושיה,[11] הנה גידלתם ה' ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לא-לוהים, לא תודו באל אחר כלל...

ואמר 'וה' האמירך היום' - כי היום הזה לכם כיום סיני, וה' רומם וגידל אתכם בקיבול התורה, שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים, ולשמור כל מצוותיו, כי לכם לבדכם ייתן תורתו ויצווה אתכם בכל המצוות הרצויות לפניו, לא לעם אחר, כעניין שכתוב (תהילים קמ"ז, יט-כ) 'מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי'.

כמה נקודות חשובות מובלעות בדברי רמב"ן הללו.

נתחיל בפירושו לשני הפעלים "האמרת... האמירך", שרש"י כתב עליהם "אין להם עד מוכיח במקרא".[12] בלא לדון באטימולוגיה של הפעלים הללו פירשם רמב"ן "גידלתם ה' ורוממתם אותו... וה' רומם וגידל אתכם". נראה שסמך על פירושו של ראב"ע בד"ה האמרת: "מלשון גדולה, וקרוב מגזרת (ישעיהו י"ז, ו) '[ונשאר בו... שנים שלשה גרגרים] בראש אמיר' " (אמיר הוא צמרת העץ).

שנית, בדבריו האחרונים שהובאו עונה רמב"ן על קושי העולה מהשוואת פסוק יז לפסוק יח (בלי לציין את הקושי): בפסוק יז נאמר שישראל מרוממים את ה' בשמירת מצוותיו (שבה הם מעידים כי הוא א-לוהיהם והם עבדיו); בפסוק יח נאמר שה' מרומם את ישראל "להיות לו לעם סגלה... ולשמר כל מצותיו". והלוא שמירת המצוות היא משימתם של ישראל, שבקיומה הם מרוממים את ה', ומה עניינה בצד השני של המשוואה?

על כך עונה רמב"ן כי נתינת המצוות לישראל על מנת שישמרו אותן היא הדרך שבה מרומם ה' את ישראל והופכם לעם סגולה, "כי לכם לבדכם ייתן תורתו... לא לעם אחר". נמצא אפוא כי התנועה ההדדית המתוארת בפסוקים יז-יט - "האמרת... האמירך" - סובבת על ציר אחד: מצוות ה' לישראל. בנתינתן לישראל מרוממם ה' להיות עם סגולה ועם קדוש לה', ובקיומן המדוקדק על ידיהם מתגדל ומתקדש שמו של ה' בעולמו.

עתה אנו מגיעים למילים שהדגשנו בדברי רמב"ן על שום חשיבותן הרבה: "ואמר 'וה' האמירך היום' - כי היום הזה לכם כיום סיני". במילים אלו משווה רמב"ן את יום סיומו של נאום המצוות הגדול (שהיה סמוך ליום פטירתו של משה) ל'יום סיני' - יום מתן תורה. מניין לו זאת?

ראשית יש לשים לב לדגש המיוחד הניתן על המילה 'היום' בפסקה שאנו עסוקים בה. שלוש פעמים נזכרת מילה זו בפסקה: פעם אחת בראשה - "היום הזה ה' א-להיך מצוך..."; ועוד פעמיים בתיאור התנועה ההדדית בין ה' לישראל - "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום...". ברור אפוא כי "היום הזה" - יום סיומו של נאום המצוות - לא היה סתם יום של חול.[13] אף שאין אנו יודעים לנקוב בתאריכו המדויק,[14] היה זה יום חגיגי ומצוין מכל שאר הימים שבהם נשא משה את נאומו.[15]

ממה נובע ייחודו של יום זה? התשובה על כך רמוזה בפסקה שלנו, אך היא מפורשת בהמשך, בפרקים כ"ז-ל'.

אופייה של הפסקה שלנו מזכיר מאוד - עניינית ואף לשונית - את הצעת הברית שקדמה להתגלות ה' לישראל בהר סיני, בשמות י"ט, ה-ו (המילים המודגשות מופיעות גם בפסקה שלנו):

ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ.

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

רש"י במקומנו (פסוק יח) פירש[16] כי משה עצמו הפנה את שומעיו לאותו מקום בספר שמות:

להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך - (שמות י"ט, ה) 'והייתם לי סגלה'.

וספורנו המשיך לפרש כך אף את פסוק יט במקומנו:

ולתתך עליון על כל הגוים - להבין ולהורות, כאמרו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'.

ולהיותך עם קדוש... כאשר דבר - באמרו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'.[17]

ואכן, הנוסחה "את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה" היא נוסחה מובהקת של התייחדות שני הצדדים בקשר של ברית. וכך נאמר בנאום הברית שלפנינו, כ"ט, יא-יב:

...לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום.

למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לא-להים.

די אפוא בעיון בפסקה שלפנינו להגיע למסקנה שאליה הגיע רמב"ן, כי יום זה, שבו נסתיים נאום המצוות, היה יום של חידוש ברית סיני בין ה' לישראל: "כי היום הזה לכם כיום סיני".

אלא שמסקנה זו אינה תלויה רק בפסקה שלנו. הדבר נאמר במפורש בדרכים שונות בפרקים שבהמשך.

ג. מה הם דברי הברית, ומדוע יש צורך בשני נאומי ברית?

הרכבם של פרקים כ"ז-ל' (המשכה של פרשתנו וכל פרשת נצבים) מעורר קשיים רבים בפני המעיין, ועל חלקם נעמוד בהמשך עיוננו. אך דבר אחד ניתן לומר בבירור על כוונתם: הם מתארים כריתת ברית בין ה' לישראל. העילה לכריתת הברית ואף תוכנה היסודי הם המצוות שנתינתן לישראל נשלמה זה עתה, עם סיום נאומו של משה. היכן נכרתה ברית זו? הדבר מפורש בכ"ח, סט:

אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב,

מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב.

רמזים ראשונים לברית העומדת להיכרת מצאנו כבר בחתימה המכוונת של נאום המצוות בשתי הפרשות ההלכתיות המסיימות אותו (ראה סעיף א בסופו) ובפסקת הנאום החגיגי החותמת אותו (ראה סעיף ב בסופו). אף דברי משה בכ"ז, ט רומזים לכך:

הסכת ושמע ישראל: היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך.

אולם המאפיין המובהק ביותר של הברית הנכרתת בארץ מואב הוא "דברי הברית": הברכות והקללות הנאמרות בסמוך לכריתתה כדי לחזקה. אף הברית שנכרתה בחורב חוזקה בנאום מפורט של ברכות וקללות (ולכך רומז הפסוק שהבאנו: "מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב"[18]), אך כתיבתן של הללו נדחתה לסופו של חומש ויקרא (בפרשת בחקתי, פרק כ"ו), על דרך איחור המוקדם, כדי שיחולו גם על המצוות שניתנו באוהל מועד ושנכתבו בספר ויקרא.[19]

מה הם "דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב"? הדעה המקובלת היא שהכוונה לפרק כ"ח (א-סח), שקדם לפסוק זה. פסוק סט בא אפוא לסכם את תפקידן של הברכות והקללות שלפניו כ"דברי הברית" שנכרתה במואב ולהציבם אל מול דברי ברית קודמים שנאמרו בהר חורב: הברכות והקללות שבפרשת בחקתי.[20]

ר"י אברבנאל מציע פירוש אחר:[21]

וכבר עלה על דעתי, שהקללות [שבפרק כ"ח] לא נקראו 'ברית' כי אם 'ייעודי העונשים', והברכות - 'ייעודי ה' ', ושלא אמר הכתוב 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב' על הקללות שנזכרו בסדר והיה כי-תבוא, כי אם על הברית שזכר מיד בפרשת אתם נצבים [פרק כ"ט].

לא ניכנס עתה לשיקולים השונים המעורבים בשאלה איזה מן הפירושים עדיף. אך עצם האפשרות לפרש את פסוק סט כסיכום למה שלפניו או ככותרת למה שאחריו מעלה תמיהה גדולה. בפרק כ"ט אנו מוצאים נאום ברית אופייני נוסף, המייעד עונשים חמורים למי שיפר את הברית הנכרתת עתה בערבות מואב. הנה ציטוטים מתוכו:

כ"ט, ט-כ   אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם... לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום. למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-להים... פן יש בכם איש או אשה... אשר לבבו פנה היום מעם ה' א-להינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם... לא יאבה ה' סלח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים.

בהמשך 'דברי הברית' הללו מתרחבת הפורענות על הפרת הברית לארץ כולה ולעם כולו:

  כא-כז   ...וראו את מכות הארץ ההִוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה: גפרית ומלח שרפה כל ארצה... כמהפכת סדם ועמרה... ואמרו... מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבתם אשר כרת עמם... וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם... ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה.

כמו הקללות שבפרק כ"ח, המסתיימות בעזיבת הארץ ובגלות (סג-סד):

ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. והפיצך ה' בכל העמים...

כך מסתיים אף נאום הברית שבפרק כ"ט בפורענות דומה, ורק המילים שונות. ובכן, מה צורך בשני נאומי אזהרה - בחזרה על 'דברי הברית' בהרחבה כה רבה בשני פרקים סמוכים?

כדי להשיב על שאלה זו, הבה נבחן את ההבדלים הבולטים בין שני הפרקים הללו. נתחיל בציון שלושה מהם:

א.  בפרק כ"ט אין כל ברכה על קיום הברית. מיד אחר תיאורה של כריתת הברית עצמה (בפסוקים ט-יד) מתחיל האיום על מפריה (טו-יז): "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים... ותראו את שקוציהם... פן יש בכם איש או אשה... אשר לבבו פנה היום מעם ה'...". פרק כ"ח, לעומת זאת, בנוי מברכה - "אם שמוע תשמע בקול ה' " (א-יד) - ומקללה "אם לא תשמע" (טו-סח).

ב.  הפורענות המתוארת בפרק כ"ח היא אטית ומדורגת, ורק בסופה היא מגיעה לשיאה: חורבן, גלות העם והפצתו בין כל העמים. הפורענות המתוארת בפרק כ"ט, לעומת זאת, היא טוטלית ומידית. כך ביחס ליחיד או לקבוצה - (יט) "ומחה ה' את שמו מתחת השמים"; וכך בייחוד ביחס לעם כולו, שאין נזכרים ביחס אליו כל שלבי ביניים, אלא מיד "גפרית ומלח שרפה כל ארצה... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

ג.  פרק כ"ח עוסק בגמולו של העם כולו, ואינו עוסק בחטאים של יחידים בתוכו (אף שהברכות והקללות נוגעות, כמובן, לכל יחיד ויחיד). פרק כ"ט מתחיל בהפרת ברית של יחיד או של קבוצה ובעונשם:

יז   פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה'...

יח   והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך...

יט   ...אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא.. ומחה ה' את שמו מתחת השמים.

רק החל מפסוק כא, ללא הודעה מפורשת, מתחיל הכתוב לדון בעונש הצפוי לעם כולו על הפרת הברית: חורבן הארץ וגלות אל ארץ אחרת.

לכל ההבדלים הללו, ואולי אף להבדלים נוספים, ישנו שורש משותף, והוא ההבדל העיקרי בין שני נאומי הברית הללו: הברכות והקללות שבפרק כ"ח באות על קיום כלל מצוות התורה[22] או על ביטולן, בעוד שהנאום שבפרק כ"ט עוסק בעברה אחת בלבד - עבודה זרה.[23]

זוהי הסיבה לכך שאין בפרק כ"ט ברכה למקיימי הברית: ההימנעות מעבודה זרה כשלעצמה, בלא שתתלווה לה שמירת כלל המצוות, אין בה כדי לזכות את היחיד או את העם בברכה.

זו גם הסיבה לפורענות המהירה והחריפה המתוארת בפרק כ"ט: העברה על איסור עבודה זרה מהווה התנערות מוחלטת מברית ה', ואין בה מקום לשלבים שונים של ירידה; ובהתאם לכך גם הפורענות היא מהירה וגמורה, ללא שלבי ביניים. לא כן ביחס להפרת המצוות: תהליך כזה לעולם הוא הדרגתי, ועל כן גם הפורענות הבאה עליו היא כזו.

ולבסוף, חומרתה הרבה של עבודה זרה היא שמצריכה להפנות איום מיוחד בעונשים חמורים אף כלפי היחיד או הקבוצה מתוך העם הפונים לכך.[24]

הצורך בשני נאומי ברית נובע אפוא משתי סכנות שונות של הפרת הברית: האחת - הידרדרות דתית רחבת היקף שתפגע בקיום כלל המצוות, והאחרת - התפתות לעבודה זרה.

בעיוננו לפרשת ראה (שנה זו) עמדנו על ההבדל הגדול בין נאומיו של משה בפרקים ה'-י"א, שבהם האזהרה העיקרית היא על עבודה זרה,[25] לבין הנאומים בפרקים י"ב-כ"ו, שבהם מפורטות מצוות רבות - ואזהרה על עבודה זרה דווקא אינה בכללן. שני נאומי הברית השונים שייכים אפוא לשתי החטיבות בנאומו הגדול של משה: 'דברי הברית' שבפרק כ"ח שייכים לנאומי המצוות המפורטות הכלולים בפרקים י"ב-כ"ו, ועל המצוות הללו חלה הברית; ואילו 'דברי הברית' שבפרק כ"ט משתייכים לחטיבת הנאומים הכלולה בפרקים ה'-י"א, העוסקת בנאמנות הבסיסית של העם לא-לוהיו, שביטולה מתבטא בעברה אחת בלבד - בעבודה הזרה.

בעיוננו לפרשת נצבים תש"ס (סעיף א, עמ' 402-400 בספרנו) הראינו כי פרשת התשובה והגאולה שבפרק ל', א-י מהווה המשך וסיום לפרשת הברכה והקללה שבפרק כ"ח. מדוע, אם כן, שאלנו באותו עיון, אין פרשת התשובה כתובה מיד לאחר סיום הקללה שבפרק כ"ח, בדומה לפסוקי הגאולה שבפרשת בחקתי?

עתה ברורה התשובה על כך: פרשת התשובה והגאולה נועדה לחתום בבשורת הנחמה אף את דברי הברית שבפרק כ"ט. אף הפורענות שבאה על העם ועל הארץ מחמת עבודה זרה - "ויחר אף ה' בארץ ההוא... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת" - אף היא פורענות זמנית, וסוף העם לעשות תשובה בגלותו ולשוב לארצו ולכוננה בחסד וברוב טובה.[26]

על כל פנים, לו נסמכה פרשת התשובה והגאולה אל פרק כ"ח כסיומו של פרק זה, היה זה מן התימה להתחיל לאחר מכן נאום ברית חדש, המאיים פעם נוספת בחורבן ובגלות. על כן הוכרח הכתוב להפריד את פרשת התשובה מן הפרק שאליו היא משתייכת מבחינה סגנונית ורעיונית גם יחד.

ד. "למה הוצרך משה רבנו ע"ה לכרות ברית עם ישראל" בערבות מואב?

בראש פירושו לפרשתנו מעלה ר"י אברבנאל את השאלה הבאה:[27]

באמרו (כ"ח, סט) 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב'. למה הוצרך משה רבנו עליו השלום לכרות ברית עם ישראל [עתה, בערבות מואב] ולמה ציווהו יתברך עליו, כיוון שכבר כרת ברית עמם בהר סיני על שמיעת התורה ושמירתה? כי דברי הברית אינם מצוות שיצטרך משה לבארם [כפי שעשה בנאומו, שביאר לישראל מצוות שונות שהיה צורך לבארן]. ועם היות שאותו הדור לא היה בברית הראשון [שהרי רוב העומדים בהר סיני מתו במדבר], לא היה מחויב שבכל דור ודור יכרות ברית חדשה, ודי היה בברית הראשונה שקיבלו אבותיהם.

שאלה זו חשובה מאוד להבנת הברית המתוארת בפרקים כ"ז-ל': מה הביא לכריתת ברית זו (על שני גווניה שתוארו בסעיף הקודם)? והלוא אין היא אלא חזרה על ברית סיני - כפי שנראה מן ההשוואה המפורשת ביניהן בפסוק סט הנידון, ומכך שאף ברית זו קשורה במצוות הניתנות לישראל.

התשובה שנתן ר"י אברבנאל לשאלתו בפירושו לפסוק סט אינה נראית מספקת.[28] אולם בפירושו לפרשת נצבים השיב פרשן זה עצמו תשובה אחרת, מסתברת יותר. רי"א עוסק שם בשאלה כיצד מחייבת הברית שנכרתה בדור מסוים את הדורות הבאים כולם. הנה חלק מדבריו:

השם יתברך זכה בישראל, אם מפני שהוציאם... ממצרים מבית עבדים... כמו שכתוב (ויקרא כ"ה, נה) 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'. ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנעניים, וזכה גם כן בנפשותיהם, לפי שהשלימה שלמות נפשיי במתן תורתו, לכן הכניסם בברית הראשון בהוציאו אותם ממצרים, והיה הברית ההוא בדם שזרק עליהם (שמות כ"ד, ח), להורות שגופם ונפשותם - 'כי הדם הוא בנפש יכפר' - כולם היו משועבדים אליו יתברך... ולפי שעתה רצה השם יתברך לעשות עמהם חסד אחר, והוא בירושת הארץ הקדושה, הביא הצורך שייכנסו בברית חדשה. לפי שהראשון היה על שעבוד גופם והכנעת אמונתם, והשנית היא על ירושת הארץ. והיה עניין זה הברית וכוונתו, שלא בחרבם יירשו ארץ, ולא יירשוה מאבותיהם, אבל שהשם יתברך נתנה אליהם, לא במתנה כי אם בתורת הלוואה, כמו שכתוב (ויקרא כ"ה, כג) 'והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ', ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ, ושלא יעבדו אלוה אחר זולתו, כי יהיה זה מרד וקשר גדול אליו. הנה התבאר מזה צורך הברית הזה ותכליתו... ובערך הארץ הנבחרת אשר לקחו מאתו יתברך, וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הביכורים והתרומה והמעשרות ושאר המצוות התלויות בארץ - הם בהכרח כגרים ותושבים עם א-לוהינו, ומחויבים הם ובניהם עד עולם לשבת בארץ הזאת ולפרוע החוב אשר הסכימו בראשונה עם אדוני הארץ לפרעו, שהם המצוות שקיבלו על עצמם בעת שנכנסו בעבודתו.

אין לנו עניין עתה לדון בשאלות שהטרידו את רי"א: מהותה של הברית ושאלת תקפותה ביחס לדורות הבאים, שלא נכחו בכריתתה. ענייננו רק בחידושו של רי"א שהדבר שהצריך כריתת ברית חדשה על קיום המצוות הוא הכניסה הקרובה לארץ.

ספר דברים כולו - כל נאומיו של משה בימיו האחרונים - אינו אלא הכנה לכניסה לארץ. אף הפירוט הגדול של מצוות בנאום זה, מהן 'מבוארות' ומהן 'מחודשות', נעשה לקראת החיים בארץ.[29] וזהו, אם כן, גם הקשרו של חידוש ברית סיני: הכניסה לארץ, צריך שתהא מלווה בהתקשרות הדדית חדשה בין ה' לישראל, שתהא מבוססת על קיום התורה והמצוות בארץ ועל אופי חייהם של ישראל בה.[30]

ה. הברית משני צדי הירדן

'דברי הברית' - הן אלו שבפרק כ"ח והן אלו שבפרק כ"ט - נסמכים אפוא אל סיום נאומו הגדול של משה הכלול בפרקים ה'-כ"ו, נאום המכיל בתוכו חלק גדול ממצוות התורה, והם מהווים חלק מברית מחודשת שנכרתה בערבות מואב על קיום המצוות, בסמוך לכניסה אל הארץ.

אמנם מפורש הדבר שבערבות מואב נכרתה ברית (כ"ח, סט; כ"ט, יא-יד), אולם לא ניתן לנו תיאור טקס כריתת הברית, כפי שניתן הדבר בברית סיני (שמות כ"ד, א-יא). רש"י, בבואו לפרש את הפסוק (כ"ט, יא) "לעברך בברית ה' ", מתאר את הדרך המקובלת לכריתת ברית:

דרך העברה. כך היו כורתים ברית: עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים. כמו שנאמר (ירמיהו ל"ד, יח) 'העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו'.

אלא שמעבר כזה בין שתי מחיצות אינו מתואר בפרקים שאנו עומדים בהם, וספק אם ניתן ללמוד על דבר קיומו רק מן הלשון "לעברך בברית ה' ".

נעבור עתה לקושי נוסף: בין סיום נאומי המצוות של משה בפרק כ"ו לבין דברי הברית - הברכות והקללות שבפרק כ"ח - בין שני אלה ניצב פרק כ"ז. בפרק זה באה סדרת ציוויים שמצווה משה את העם בכמה עניינים הנוגעים לאירועים שעתידים להתרחש לאחר מעבר הירדן, כאשר משה לא יהיה עוד עם העם. ובכן, מה מקומו של פרק זה בין סיום נאום המצוות לבין הברית הנכרתת על אותן מצוות בפרקים כ"ח-כ"ט? האין הוא חוצץ בין הדבקים?[31]

אף העיון בהרכבו של פרק כ"ז כשלעצמו מעורר תמיהה: ניתן לחלק פרק זה לארבעה ציוויים שונים:

א.  (א-ח)  מעשים שונים שיש לעשותם בהר עיבל: כתיבת התורה על אבנים גדולות שיוצבו שם, בניית מזבח והקרבת קרבנות שונים עליו.

ב.  (ט-י)  פניית משה והכוהנים הלוויים אל כל ישראל לאמר: "הסכת ושמע ישראל: היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך. ושמעת בקול ה' א-להיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום".

ג.  (יא-יג)   חלוקת השבטים לשתי קבוצות: שישה שבטים שיעמדו לברך את העם על הר גריזים ושישה שיעמדו על הקללה בהר עיבל.

ד.  (יד-כו)   פירוט שתים עשרה העברות שעליהן חלה הקריאה "ארור"; את הרשימה הזאת צריכים הלוויים לקרוא באוזני העם, והוא צריך לענות אחריהם "אמן". משמע שמעמד זה יהיה באותו אירוע - בין הר גריזים להר עיבל.

הקושי הוא במיקומה של פסקה ב בין הפסקות האחרות. שלוש הפסקות האחרות עוסקות במעשים שייעשו בעתיד, לאחר מעבר הירדן, באזור העיר שכם, בעוד שדברי משה והכוהנים בפסקה ב אינם נוגעים לעתיד: הם פונים אל ישראל שבערבות מואב בפנייה המתאימה מאוד לשעה זו - לכריתת הברית העומדת על הפתח. ובכן, מדוע תחובה פסקה זו בין חברותיה לפרק?

הפתרון לכל השאלות ששאלנו בסעיף זה (כמו גם לשאלות נוספות שלא שאלנו) הוא אחד: המשמעות של כל המעשים שציווה משה לעשות בהר עיבל ובהר גריזים היא ששם ייערך טקס של כריתת ברית על קיום המצוות כולן. נושא זה - כריתת ברית על קיום התורה - אינו זר לפרקים הללו, אלא הוא נושאם של כל הפרקים כ"ז-ל', לרבות פרק כ"ז כולו.

בכמה דברים דומה טקס כריתת הברית בהר עיבל לטקס כריתת הברית בסיני המתואר בשמות כ"ד (ועמד על כך ר"י אברבנאל):

א.  שניהם באים לאחר מתן מצוות לישראל על ידי משה: בסיני - אחר המצוות שבפרשות יתרו ומשפטים: (ג) "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים"; ובהר עיבל - הציווי על עשיית הברית בא לאחר נאום המצוות שבפרשות ראה, שופטים וכי-תצא.

ב.  שניהם קשורים בכתיבת המצוות: בשמות (ד) "ויכתב משה את כל דברי ה' "; בהר עיבל (ג) "וכתבת עליהן [על האבנים] את כל דברי התורה הזאת".

ג.  שניהם קשורים בבניית מזבח: בסיני (ד) "וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר"; בהר עיבל (ה) "ובנית שם מזבח לה' א-להיך...".

ד.  בשני המקומות מקריבים על המזבח עולות ושלמים: בשמות (ה) "ויעלו עלות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים"; בהר עיבל (ו-ז) "והעלית עליו עולת לה' א-להיך. וזבחת שלמים...".

ה.  בשני המקומות יש תפקיד לאבנים: בשמות (ד) "ושתי עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל"; בהר עיבל (ד) "תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל".

ו.  בשני המקומות התקיימה אכילה ושתייה: בסיני (יא) "ויאכלו וישתו"; בהר עיבל (ז) "ואכלת שם ושמחת".

אך לא רק ההתרחשות שבראש הר עיבל קשורה בטקס כריתת הברית. לא פחות מכך קשורה בכריתת הברית אף ההתרחשות שבין הר גריזים להר עיבל: במקום זה מושמעות ברכה וקללה, האופייניות לכריתת ברית. מהן הברכה והקללה הללו? המשנה במסכת סוטה (דף לב ע"א) מפרשת זאת כך:

הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה', ואלו ואלו עונין אמן.

הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', ואלו ואלו עונין אמן.

עד שגומרין ברכות וקללות [את שנים עשר 'הארורים'].

אולם ראב"ע מפרש זאת אחרת:

על דרך הפשט הברכה היא (כ"ח, א) 'ברוך אתה בעיר', והקללה הפך זה [הקללות שבפרק כ"ח], והעד בספר יהושע.

"העד בספר יהושע" שאליו מתכוון ראב"ע הוא תיאורה של כריתת הברית הזו ביהושע ח', ששם נאמר (פסוקים לד-לה):

ואחרי כן קרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה.

לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל.

משמע שהן הברכה והן הקללה שנקראו שם כתובות בספר התורה. דבר זה אינו מתאים לפירושם של חז"ל כי הברכה היא היפוך הארורים, שהרי היפוך זה אינו כתוב בתורה.

לפי פירושו של ראב"ע, הברכה והקללה (הכתובות בפרק כ"ח) נאמרו לאחר שהלוויים קראו את 'הארורים', וכפי סדר הכתובים. מהו אפוא תפקידם של 'הארורים'? המפרשים נתחבטו בשאלה מדוע נבחרו דווקא עברות אלה להיאמר באותו מקום, ואנו לא ניכנס לסוגיה זו. אולם קשה שלא להרגיש בדמיון שבין קריאת הארורים הללו באוזני ישראל לבין עשרת הדיברות שנשמעו בברית חורב. והמעיין אף ימצא קשרים אחדים בין תוכנן של עשרת הדיברות לבין חלק מן העברות הללו.

נמצא שלפי דברי ראב"ע, פרקים כ"ז-כ"ח עוסקים בברית של הר גריזים והר עיבל. אולם דבר זה קשה ביותר: הרי בסוף הברכות והקללות שבפרק כ"ח נאמר (סט) "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב"! שאלה זו אינה קשה למי שיפרש פסוק זה כפירוש ר"י אברבנאל - ככותרת לנאום הברית שבפרק כ"ט - ואפשר שכך אכן פירש כאן ראב"ע.

אולם אף המפרשים פסוק זה שלא כר"י אברבנאל אינם צריכים להתקשות: הברית בארץ מואב והברית בהר גריזים והר עיבל - אחת היא ביסודה. חלקה האחד נעשה בידי משה עצמו בצד המזרחי של הירדן, בערבות מואב ערב הכניסה לארץ; וחלקה האחר נעשה לאחר חציית הירדן, בעמק שכם, בטקס רב רושם שבו 'עברו' ישראל בברית באחד משערי הכניסה לארץ ישראל: "מחיצה מכאן ומחיצה מכאן [ההרים גריזים ועיבל, הניצבים משני צדי העמק הצר שביניהם] ועוברים בינתיים".

יפה פירש ר"י אברבנאל את משמעותה של כתיבת התורה על האבנים כחלק מברית הר גריזים והר עיבל:

קיים בזה מצוות 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך', ולכן ציווה שכאשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים, שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו. הנה התבאר מזה שמצוות האבנים היא מכלל הברית, כמו הארורים שציווה לאמור על הר גריזים והר עיבל... והארורים והקללות נאמרים שמה להיות כל זה מעצם הברית ועניינו.

ועניין הפסוקים וכוונתם הוא: שישראל, אם יתנהגו כדרך הנלחמים הבאים לרשת משכנות לא להם, אין ספק שבעברם את הירדן והיכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש, יקימו אבנים גדולות... ויכתבו עליהן את הדברים לאות ולזיכרון... שבאו אל הארץ ההיא בכוח גדול וביד חזקה בשנת כך וכך ובירח כך, כמו שהיו עושים הרומיים, כי בבואם אל ארץ לא להם יציבו להם ציונים... לשם ולתפארת... וציווה משה רבנו ע"ה לישראל, שאותו הדבר שהוא כדרך הלוחמים... יעשו אותו לשם מצווה ולכבוד גבוה, ולא לגסות הרוח [כלומר: לגאווה], כיוון שלה' הישועה, והמה לא בחרבם ירשו ארץ.

ושמא ניתן להוסיף: כתיבת התורה על האבנים לאחר מעבר הירדן באה כנגד אמירת התורה על ידי משה בערבות מואב. על התורה הנאמרת והנכתבת הזאת נכרתה ברית משני צדי הירדן, ובמסגרת הברית הזאת נקראו 'דברי הברית' - ברכות וקללות - הן הברכות והקללות הכתובות בפרק כ"ח.

ברור שהעיקרית מבין שתי הבריתות הללו - ברית ערבות מואב וברית הר גריזים והר עיבל - היא הברית השנייה, הכוללת טקס ממשי של כריתת ברית ומעבר בברית. הברית בערבות מואב אינה אלא השתקפות מוקדמת של זו השנייה: עצם הציווי על הברית שעתידה להיכרת בארץ ועצם העלאת 'דברי הברית' בפיו של משה הופכים להיות 'ברית בארץ מואב'. אולם אין מדובר בהשתקפות חיוורת אלא בכריתת ברית ממשית, ברית שמכוחה יכול משה לשלב בין הציוויים על הברית העתידית גם אמירה על חשיבותו של "היום הזה" - יום כריתת הברית בערבות מואב:

כ"ז, ט  היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך.

ומכוחה של ברית זו נאמרים גם דברי הברית שבפרק כ"ט:

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם... לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו...

למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-להים.

המכנה המשותף לשתי הבריתות שמשני צדי הירדן מנוסח, למעשה, בלשונו של ספר תהילים ק"ה, מד-מה:

  ויתן להם ארצות גוים   ועמל לאמים יירשו.

  בעבור ישמרו חקיו   ותורֹתיו ינצרו.

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט

******************************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

או לשלוח בקשה באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL