פרשת שופטים  הרב אמנון בזק

 

ערי מקלט וערי מנוסה

א. פתיחה

בפרשתנו (י"ט, א-י) אנו קוראים על הציווי להקים ערים המיועדות "לנוס שמה כל רוצח". הפרשה דומה למדי לציווי על הקמת ערי המקלט בפרשת מסעי (במדבר ל"ה). לצורך הדיון, נציג תחילה את שתי הפרשיות זו מול זו, ונעמוד על השווה והשונה בין שתיהן:

 

לצד הנושא המשותף, קיימים כמה הבדלים בולטים בין שתי הפרשיות, שעליהם נעמוד להלן.

ב. מטרת הערים

נראה, שההבדל המרכזי בין שתי הפרשיות הוא התפיסה הכללית של רעיון עיר המקלט. מפרשת מסעי מתקבל הרושם שלעיר המקלט יש משמעות משפטית, והיא משמשת בשני תפקידים: ראשית - כ'בית מעצר' המגן על הרוצח עד עמידתו למשפט: "והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט"; ושנית - אחרי המשפט - כ'בית כלא', שבו אמור הרוצח לשהות, אף שלא ברצונו, עד מות הכהן הגדול: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדול". בתקופה זו הרוצח אמנם נהנה מהגנת עיר המקלט מפני גואל הדם המאיים עליו, אך עיר המקלט מהווה גם עונש עבורו, שכן אין לו אפשרות לעוזבה אפילו אם ירצה בכך.

מפרשת מסעי עולה שבאופן עקרוני גם רוצח בשגגה היה ראוי לעונש מיתה, ובתנאים מסויימים הוא אכן עלול למות - אם יעזוב את עיר מקלטו:

"ואם יצֹא יצא הרֹצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה:   ומצא אתו גֹאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו - ורצח גֹאל הדם את הרֹצח אין לו דם".   (במדבר ל"ה, כו-כז)

בשל העובדה שההריגה הייתה בשגגה, התורה מקלה על האדם ומאפשרת לו להמיר את עונש המוות המגיע לו בעונש מאסר. למרות זאת, עדיין מותר לגואל הדם להרוג את הרוצח בלי להיענש על כך, אם רק יצא מעיר מקלטו.

מפרשה זו נראה שגישת התורה היא ש"אדם מועד לעולם", ואין לבטל את אחריותו של אדם ההורג אדם אחר בשוגג. על כן, העיר מכונה בפרשה זו "עיר מקלט" המשמשת כ"מקלט מגואל", כיוון שהרוצח בשגגה זקוק לעיר שבה יהיה מוגן מפני גואל הדם, הרשאי להורגו.

לעומת זאת, בפרשת שופטים נראה שעיר המקלט איננה עונש, אלא להיפך - זכות עבור ההורג בשגגה. העיר משמשת כמקום הגנה לרוצחים בשגגה, הנרדפים ע"י אנשים המעוניינים לנקום בהם ולהורגם על אף שאין לכך הצדקה אובייקטיבית. החברה מחוייבת לדאוג למצבם האומלל של ההורגים בשגגה, ולכך נועדה עיר המקלט. העיר משמשת בפרשתנו בתפקיד דומה לזה של המעונות של ימינו, המגנים על נשים החוששות מפני בעליהן.

זהו ההבדל המשמעותי ביותר בין שתי הפרשיות: בעוד שבפרשת מסעי נאמר שאם גואל הדם ירצח את הרוצח - "אין לו דם", הרי שבפרשתנו נאמר שלרוצח - "אין משפט מוות"! על כן, העיר בפרשתנו איננה "מקלט מגואל", אלא עיר שנועדה "לנוס שמה כל רוצח".

ג. משמעות ההבדלים שבין הפרשות

לאור הבחנה זו, ניתן להבין את יתר ההבדלים שבין שתי הפרשיות:

א. רק בפרשת שופטים מוזכר ציווי להכין את הדרך לעיר המקלט. משמעות הציווי הזה, כפי שפירש רש"י, היא להכין שלטים שיכוונו את הרוצחים לערי המקלט:

"תכין לך הדרך - 'מקלט מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים.

ושִלשת את גבול ארצך - שיהא מתחילת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה לשלישית, וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל". (רש"י י"ט, ג)

זוהי, אפוא, חובה המוטלת על הציבור, לדאוג לנוחיות הגישה לערי המקלט. מובן שדווקא פרשתנו, המתייחסת לערים כאל ערי מנוסה המסייעים לרוצח בשגגה, מזכירה ציווי זה.

ב. רק בפרשת מסעי מוזכרים המקרים שבהם הרוצח חייב מיתה, ואילו פרשתנו אינה מפרטת מקרים אלו. שוב - הדבר מובן היטב: בפרשת מסעי עיר המקלט משמשת כאמצעי משפטי, ואחד מתפקידיה הוא לשמש כמקום מעצר, וכמקלט לרוצח מן הגואל עד עמדו למשפט. אשר על כן, יש לפרט באילו מצבים ראוי הרוצח בשגגה ליהנות מהגנה זו, כפי שמדגישה הפרשה לאחר תיאור המקרים השונים: "ושפטו העדה בין המכה ובין גֹאל הדם על המשפטים האלה".

ג. בפרשת מסעי, שבה עיר המקלט משמשת גם כעונש, נאמר שאם הרוצח אכן רצח בשגגה - "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו". לעומת זאת, בפרשת שופטים, המתייחסת רק למימד ההגנה שבעיר המקלט, נאמר שהרוצח נס בעצמו לעיר: "הוא ינוס אל אחת הערים האלה".

ד. בפרשת מסעי נאמר שהרוצח צריך להישאר בעיר "עד מות הכהן הגדול". בכך מודגש הצורך של הרוצח בשגגה בכפרה, שתושג רק במותו של הכהן הגדול. כמו כן, מודגש גם חוסר-האפשרות של הרוצח לצאת מן העיר לפי רצונו. בפרשתנו - איסור זה אינו מוזכר, והרושם המתקבל הוא שהשהות בעיר המקלט תלויה ברצונו של הרוצח ובחששו מפני גואל הדם, ואם ירצה - הרשות נתונה בידו לעזוב את העיר.

ה. בשתי הפרשיות מדגישה התורה את החשש מפני שפיכת דם נקי, אולם בכיוונים הפוכים לחלוטין! בפרשת מסעי ישנה השוואה משמעותית בין רוצח במזיד לבין רוצח בשגגה, והתורה אוסרת לקחת משניהם כופר: אסור לקחת כופר מרוצח במזיד כדי לפטור אותו מעונש המוות, ואסור לקחת כופר מרוצח בשגגה כדי לפטור אותו מחובת הגלות:

"ולא תִקחו כֹּפר לנפש רֹצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת: ולא תִקחו כֹּפר לנוס[2] אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן".   (במדבר ל"ה, לא-לב)

השוואה זו מחדדת את ההתייחסות לגלות לעיר המקלט כאל עונש. לאחר שתי האזהרות הללו, התורה מסבירה מדוע אסור לקחת כופר לנפש שני הרוצחים:

"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שֹפכו: ולא תטמא את הארץ אשר אתם יֹשבים בה אשר אני שֹכן בתוכה, כי אני ה' שֹכן בתוך בני ישראל".   (במדבר ל"ה, לג-לד)

האדם נטמאה בשל שפיכת דמו של הנרצח, וניתן לכפר על טומאה זו רק בעזרת דמו של הרוצח במזיד או גלותו של הרוצח בשגגה (בצירוף הכפרה על ידי מות הכהן הגדול)[3].

גם פרשתנו מסיימת את פרשת ערי המקלט בהתייחסות לנושא הדם והארץ:

"ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' א-לוהיך נֹתן לך נחלה, והיה עליך דמים".   (י"ט, י)

כאן, נראה שההתייחסות אינה לדמו של הנרצח, אלא לדמו של הרוצח בשגגה! כל הפרשייה מכוונת בדיוק כדי למנוע את שפיכת דמו הנקי של הרוצח בשגגה, וזהו הטעם להקמת ערי המנוסה ולהכוונת הדרכים אליהן.

ד. יישוב הסתירה

בסופו של דבר, הצגת הדברים השונה בשתי הפרשיות מעוררת את השאלה: מהו אופיין של ערי המקלט? מהו יחס התורה לרוצח בשגגה - כמי שראוי לעונש, או כמי שראוי להגנה?

דומה, שסיבת ההבדל שבין שתי הפרשיות נעוצה בחילוק מהותי בין שני סוגים של מקרים. לכל ברור, שהמילה "שגגה" מותירה מרחב גדול, שחלקו קרוב לאונס וחלקו קרוב לפשיעה. נראה, ששתי הפרשיות מתייחסות לשני סוגים של "שגגה".

המקרים המוגדרים כשגגה בפרשת מסעי הם:

"ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה: או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויַפל עליו וימֹת, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו".  
    (במדבר ל"ב, כב-כג)

כל המקרים הללו מתארים פעולה ישירה הגורמת להריגה, אולם היא נעדרת כוונה להרע. במקרים אלו, הרוצח לא נזהר ועשה פעולה רשלנית, ולכן הוא מקבל עונש של גלות לעיר המקלט.

בפרשתנו, לעומת זאת, ניתנת דוגמא שונה לחלוטין:

"ואשר יבֹא את רעהו ביער לחטֹב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרֹת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת...".   (י"ט, ה)

רש"י מביא את המחלוקת בחז"ל על פירוש פסוק זה:

"יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה".

לפי שני הפירושים, זוהי פעולה הנראית יותר כ'גרמא', ולא פעולת הכאה ישירה. אשר על כן, פרשה זו היא 'בניין אב' לרציחות בשגגה שניתן לראותם כטרגדיה, ולא כתוצאה של רשלנות פושעת, ועל כן התורה מבקשת להציל את הרוצח בשגגה ולא להעניש אותו.

הבחנה זו באה לידי ביטויים הלכתיים שונים. חז"ל אמנם לא חילקו בין שני סוגי גולים, אולם חילקו בין סוגי השגגות השונים - בין רוצחים בשגגה שאינם זכאים לגלות לבין הגולים, ובין שניהם לבין אלו שאינם חייבים גלות. וכך כותב הרמב"ם בהלכות רוצח:

"שלֹשה הם ההורגים בלא כוונה:

(א) יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו 'ואשר לא צדה'. ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו.

(ב) ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם - נהרג עליו.

(ג) ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להִזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור - אין גלות מכפרת לו. ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך, אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו - פטור. ומה יעשה זה? ישב וישמור עצמו מגואל הדם".   (הל' רוצח ושמירת הנפש ו', א-ה)

החלוקה שמזכיר הרמב"ם דומה לחלוקה שבין שתי הפרשיות. פרשת מסעי עוסקת במקרים הדומים יותר לקטגוריה השלישית שציין הרמב"ם, ואילו פרשתנו מתייחסת למקרים הדומים יותר לקטגוריה השנייה. כאמור, ההשוואה אינה מלאה, שהרי לפי דברינו שתי הפרשות עוסקות בגולים, ואילו הרמב"ם מדבר על מקרים שבהם דווקא לא גולים; אולם עצם ההבחנה, ובייחוד הלגיטימציה שנותנת לעיתים התורה לגואל הדם להרוג את הרוצח, משותפת לרמב"ם ולפשט הכתוב. ייתכן שהרמב"ם הוסיף על החלוקה הבסיסית שציינו עוד מקרים קיצוניים לשני הכיוונים[4].