פרשת עקב

 

אליקים קרומביין

 

א. מה ה' שואל מעמך

 

"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך.. לשמור את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך".

 

  מרכזיותם של הפסוקים האלה ברורה מתוך ניסוחם.   משה רבינו מגדיר בתמציתיות את רצונו של הקב"ה וציפיותיו מעמו.   אולם כיצד עלינו להבין את מטבע הלשון "מה...כי אם"?   לכאורה, הוראתם של המילים האלו היא, שמשה רבינו בא לא רק להגדיר את המשימה, אלא להוציא מידי אפשרויות אחרות.

 

  נראה מכאן שישנן סברות אחרות אצל שומעיו, לגבי "מה ה' אלקיך דורש מעמך".   יתכן שלשומעים כבר יש דיעה ברורה בעניין זה, ויתכן שהם נבוכים ולא הצליחו ללבן את התשובה לעצמם באופן חד-משמעי.   על כל פנים, כאן בא משה רבינו ואומר: "דעו  ש ז ה   מה שה' רוצה מכם - ולא כפי שאתם עשויים לחשוב". ברור איפוא שלפסוקים שלנו מסר, "חידוש", שהוא בעל חשיבות גדולה לשומעיו.

 

  אך מהו אותו חידוש?

 

  חז"ל פירשו שמשה בא   ל מ ע ט   מכובד החיוב בשמירת התורה.   וזה לשונם, ברכות לג ע"ב:

 

"אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, כדרבי חנינא, דאמר - משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן; כלי קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול".

 

  לפי דרך זו, בני ישראל סברו שה' מצפה מהם לביצוע עבודות כבדות וקשות.   נגד תפישה זו טוען משה רבינו, שבסך הכל אין הקב"ה רוצה אלא "מילתא זוטרתא" - דבר קטן - והיא יראת ה'.   לכן תמהה הגמרא, שהרי יראת שמים אינה דבר קל להשיג, ועל זה היא עונה, שמשה רבינו אכן ראה אותה כדבר קל, משום שהוא בעצמו הצליח להגשימה.

 

  ואולם הבנה זו בפסוקים קשה מאוד.   לכאורה לא יתכן שכוונת משה היא שאין הקב"ה רוצה אלא יראת ה', שהרי יראת ה' היא רק הדבר   ה ר א ש ו ן   המוזכר כאן; לאחריה שורה של דרישות נוספות - ללכת בכל דרכיו וכו'.   ועוד: גם אם הדברים האלה לא היו מוזכרים בפירוש, הרי ברור מכל התורה שדרישותיו של הקב"ה הן לא רק ליראה אותו, אלא גם לקיים את כל מצוותיו.   לא ניתן לומר שמשה שואף ליצור רושם אחר.   שלא לדבר על הקושי בעצם דברי הגמרא - "לגבי משה מילתא זוטרתא היא" - כיצד יתכן שמשה רבינו, המחנך הוותיק בעל ארבעים שנות הניסיון, ישכנע את העם לפי מערכת מושגיו שלו, המנותקת לגמרי מרמתם של שומעי לקחו?

 

  ננסה להבין את דברי משה באופן אחר, ואחר כך נחזור לדברי חז"ל.

 

 

ב. ספר דברים לעומת שאר התורה

 

  חז"ל העניקו לספר דברים את השם "משנה תורה".   דברים אינו החומש היחידי שזכה לתואר עצמי בפי חז"ל - ויקרא, לדוגמה, הוא "תורת כהנים". אבל ספר דברים הוא היחידי ששמו מוזכר כבר בתורה עצמה, לפחות לפי הבנת חכמינו.

 

  מקור השם "משנה תורה" הוא בפרשת המלך:

 

"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים".

 

  חז"ל הבינו בפשטות שהביטוי "משנה תורה" מתייחס לספר דברים בלבד, ולכן הם שאלו - בספרי על אתר:

 

"אין לי אלא משנה תורה; שאר דברי תורה מנין?   תלמוד לומר 'לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת'.   אם כן, למה נאמר 'משנה התורה'"?

 

  המדרש ממשיך לפי דרכו להסביר מדוע התורה מדגישה כאן "משנה התורה".   הנצי"ב מתיחס לכך על דרך הפשט, באומרו שעיקר הכוונה של התורה היא שהמלך יכתוב לעצמו את ספר דברים, אלא שיש לכתוב את כל התורה, כי אין לכתוב ספר תורה בלתי-שלם.   בכל אופן, ברור מכאן שהתורה עצמה מיחסת לספר דברים מעמד מיוחד לעומת שאר הספרים.   יש תורה, ויש "משנה תורה".

 

  וכאן עלינו לשאול, מה תוכן היחוד הזה?   מהכינוי "מ ש נ ה תורה" נראה, ספר דברים מצויין בהיותו   ח ז ר ה   על שאר התורה, וכך אמנם מבינים כמה ראשונים.   למשל, התוספות בתחילת מסכת גיטין כתבו שספר דברים "אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה".   קביעה זו מסתייעת מן העובדה שאינה ניתנת להכחשה, שעיקרי המצוות המוזכרות בספר דברים הופיעו כבר בחומשים הקודמים.

 

  ברם, עדיין יש לשאול: האם מוצדק מכאן   ל ה ג ד י ר   את ספר דברים כ"חזרה" על התורה?   עצם קיצורו הכמותי של הספר מוכיח שאין בו חזרה על הכל, ואפילו לא על הרוב.   ועוד, חלק גדול מספר דברים מוקדש לדברי מוסר ותוכחה של משה.   חלק   ז ה   הוא אופייני לספר דברים בלבד; האם גם לו מתאים הכינוי "משנה תורה"?

 

 

ג. ספר דברים כ"סיכום"

 

  בלשוננו, חזרה שהיא קיצורו של המקור מכונה "סיכום".   יצירת סיכום היא חלק מוכר מתהליך הלימוד כמעט בכל מקצוע.   מה מטרתו?

 

  המטרה הפשוטה והמובנת מאליה, היא להעניק לחומר צורה שתיקלט יותר טוב אצל הלומד.   בצורה המקורית והרחבה, ישנם פירוט והרחבה רבים, המקשים על ההשתלטות.   השמטתם של אלה, כך שישארו החלקים העיקריים והחיוניים בלבד, מקילה על מי שאמור להקיף, לקלוט ולזכור.   מבחינתה של מטרה זו, אין במלאכת הסיכום משום   ת ו ס פ ת, אלא משום   ק י צ ו ץ. אין בסיכום אלא סילוקם של אלמנטים המקשים על הלימוד.

 

  ואולם כל תלמיד מנוסה יודע שכאשר מדובר בחומר קשה, הסיכום עשוי למלא תפקיד חיובי בהחלט.   לפעמים מרוב פרטים והסתעפויות, לא ניתן לראות בתוך החומר את הרעיון המאחד.   צמצום בפרטים, והדגשת העיקר, מבליט את היסודות הרעיוניים העומדים מאחורי ריבוי הפרטים.   הסיכום מאפשר לראות את   ה ש י ט ה.

 

  אפשר לומר שזה עיקר עניינו של ספר דברים.   שאר החומשים יוצרים תמונה של תורה המורכבת מפרטי מצוות רבים, כל אחד עומד לעצמו.   מי שלמד את התורה שעד כאן עלול לתפוש אותה כאוסף של מצוות המנותקות זו מזו, ללא שיטה מאחדת, ללא רוח חיה אחת המפעמת בתוכה ומחיה את כולה.

 

  הלומד בספר דברים, מעתיק את עצמו מהתחום הפרטי והמעשי, ומסיט את עיונו אל הכללים, הרעיונות והרגש.   למשל, מבין המצוות הכלליות שבלב, כגון אהבת ה', יראתו, עבודתו, דבקות בו, איסור תחושת "כוחי ועוצם ידי", ועוד רבים - ניתן לקבוע או שהן נמצאות בספרנו בלבד, או שהם מופיעות שם בהרחבה יתירה לעומת החומשים הקודמים.   רק בספר דברים נמצא את ההדגשה שיש לעשות את המצוות "בכל לבבך ובכל נפשך".   רק בו נמצא תיאורים רגשיים ורעיוניים של עובדות הסטוריות, כגון "רק באבותיכם  ח ש ק   ה'", "ויאכילך את המן...למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", "ובאהרן   ה ת א נ ף  ה'   מ א ו ד   להשמידו".   כל המגמה היא לרומם מן המישור העובדתי אל ההבנה והמחשבה.

 

 

  ובכן המסר הכללי של ספר דברים הוא שיש בריח תיכון, העובר דרך כל פרטי המצוות המעשיות מקצה לקצה.   יש קו חינוכי ורעיוני, שהוא המחיה את כל המצוות, ושהן אינן אלא הגשמתו בפועל בחיי המעשה.

 

  והוא מה שנאמר על ידי משה רבינו בפרשתנו.   לא כפי שאתם עלולים לחשוב, שכל התורה היא פרטי פרטים, צו לצו קו לקו, בלי תשתית אחידה או רעיון מנחה.   לא כן הדבר.   העיקר, היסוד והבסיס הם יראת ה', ההליכה בדרכיו, אהבתו, עבודתו בכל הלב ובכל הנפש.   השלב השני - שמירת כל המצוות - הוא הפירוט והיישום המעשי של הרעיונות הנשגבים.   פסוקים אלה מבטאים בקיצור ובתמצית את תפקיד ספר דברים כולו: לאזן את הרושם החלקי, הרואה בתורה ספר החוקים גרידא, על ידי חשיפת המחשבה החינוכית המונחת ביסודה.

 

 

ד. יראת ה' כ"מילתא זוטרתא"

 

  דומה שניתן עתה להבין יותר טוב את דברי חז"ל בענייננו.   חז"ל הבינו גם הם את תפקידו של "משנה תורה" ככל האמור לעיל.   אלא שלדעתם יש להוסיף עוד הנחה: ראיית התורה כמערכת הבנויה על ההבנה החינוכית, מ ק י ל ה   על שמירתה, לעומת תפישתה כאוסף של הוראות מעשיות.

 

  הנחה זו עשויה להיראות בעינינו כמוזרה.   לעיני ההדיוט, יותר קל ליטול לולב מאשר להיות ירא שמים.   שהרי הראשון הוא הוראה מעשית קלה לביצוע, ואילו השני הוא מטלה חינוכית הדורשת שינוי האישיות.

 

  אך כבר עמד רבי חיים ויטל ב"שערי קדושה" על השגיאה שבכך.   המחשבה הפשוטה הנ"ל צודקת כאשר מדובר במספר קטן של מצוות.   אבל מוטלות עלינו מצוות   ר ב ו ת, והן כבר עול כבד ומעיק   לכן כותב רח"ו שהעצה לאדם הוא